עלילה - אין. גיבורים - אין. מוסר השכל - אין. אז למה בכל זאת הופתעתי, ואפילו צחקתי בקול רם במהלך הקריאה בספרה של ננה אריאל, "הספר הכי משעמם בעולם"?
אולי משום שהשעמום, שעומד לכאורה בליבו של הספר, אמור לעורר מעוקה ומצוקה, אבל אריאל מצליחה להפוך אותו למשחק. אולי כי אין בספר שום דבר מונוטוני, להפך. יש בו מעט מאוד מילים, הוא עשוי בשחור ולבן, ויש בו קווים, נקודות, צורות גיאומטריות פשוטות ואפילו עמודים ריקים - אבל הכל מפתיע, ולכן לגמרי־לגמרי לא משעמם.
אריאל, מרצה בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב, מלמדת רטוריקה וספרות. מלבד פרסומיה האקדמיים, בשנה שעברה ראה אור "סדר הדברים", קובץ סיפורים ומסות קצרות פרי עטה, וסיפורים ורשימות שלה התפרסמו בין השאר בכתבי העת "המוסך - מוסף לספרות", "גרנטה" ו"אלכסון".
את "הספר הכי משעמם בעולם" (הוצאת אסיה), אריאל מייעדת לילדים, אבל היא אינה מופתעת מכך שהוא מעורר עניין גם אצל מבוגרים שרגילים לקרוא ספרים עבי כרס. כשיצרה אותו, חשבה על התיאור שמתאר לואיס קרול בפתח "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", המציג את אליס המשתעממת נוראות כשהיא יושבת ליד אחותה, וזו קוראת ספר שאין בו תמונות. הסצנה הזו, כמובן, הובילה להרפתקאות יוצאות דופן, שאינן מפסיקות לעניין קוראים גם 155 שנה לאחר הולדת הספר.
אריאל היא אישה מאוד לא משעממת. העיסוק שלה בנושא עונה למידות של מחקר אינטלקטואלי, מין ניסוי ביצירת דיסוננס; היא מזמינה את קוראיה לצלוח ספר משעמם, וכך מכריחה אותם לבדוק מה קורה להם כשהם מנסים להרפות מגירויים בלתי פוסקים ו... נו, כן, להשתעמם.
"כשאין במה להיאחז"
"אני לא בטוחה ששעמום הוא רגש מזיק", מבהירה אריאל, 35, בראיון עימה, "לעומת זאת, אני בטוחה שאי סבילות לשעמום היא מזיקה, ויש קשר בינה לבין אלימות והתנהגות קיצונית. לעומת זאת, יותר ויותר מחקרים מראים שלשעמום יש ערך רב. בתרבות שלנו, שמלאה כל כך הרבה גירויים, רובנו לא יודעים להרפות לרגע, לכן אני חושבת שלדעת לשהות בשעמום זה תרגיל לא רע, לקראת מצבים שבהם אין במה להיאחז, והשעמום כפוי עלייך, ואז אולי תוכלי לשאת אותו בקלות".
פילוסופים, משוררים, מדענים דיברו לאורך הדורות על כך ששעמום אמיתי מסוגל לעודד יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה.
"אני רואה בו חשיבות גדולה יותר, לא רק ליצירתיות, לא רק עבור תכלית כלשהי, אלא מצב שמאפשר לנפש להשתחרר".
בחודשים האחרונים עברנו סגר, ישבנו בבית שבועות רבים. אפשר בכלל להשתעמם בתקופה כזו, או שמתח וחששות לא מאפשרים שעמום?
"אין סתירה הכרחית בין מתח נפשי בגלל המצב לבין שעמום - אלה תחושות שיכולות להגיע לסירוגין. שעמום דווקא חשוב במיוחד לילדים בתקופה האחרונה, כי הוא מאפשר תחושה של הרפיה נפשית, תחושה שאנחנו לא נמצאים בסכנה מיידית.
"בזמן הבידוד הופיעו כמה גישות להתמודדות עם השעמום - אחת היא יצירת סדר יום ברור ומובנה וביצוע של משימות מוגדרות, ואחרת היא דווקא ויתור על לוח זמנים נוקשה. אני לא חושבת שצריך לוותר לחלוטין על תכנון, אבל כדאי להסתכן בשעמום ולא לסתום אותו מראש בפעולות מוגדרות ומגבילות".
אריאל טוענת שמשוואת השעמום פשוטה מאוד: "אם הצבנו לעצמנו משימה מוגדרת, סביר להניח שהיא תתבצע. ולעומת זאת אם ויתרנו על תכנון והסתכנו בשעמום, יכולים לקרות אחד משני דברים - או שלא יתבצע כלום, או שיקרה דבר בלתי צפוי, מעניין יותר ויצירתי יותר מזה שתוכנן מראש במסגרת גבולות המחשבה שלנו. לא במקרה אנשים מצאו את עצמם ממציאים ויוצרים דברים חדשים בתקופה האחרונה".
אילו תגובות קיבלת מילדים שכבר הספיקו לראות את הספר?
"לשמחתי מגיעות אליי תגובות מעניינות. הספר מצחיק ילדים ומבוגרים, ושמעתי כבר מכמה שהתמכרו לספר וקראו אותו שוב ושוב מדי יום. יכול להיות שזה משום שהוא מותיר הרבה מקום למחשבה ודמיון שתלויים במצבי הרוח המשתנים של הקוראים".
מה את עושה כשמשעמם לך?
"בוהה. משוטטת. במסגרת עבודתי אני קוראת הרבה מאוד טקסטים וחלקם, כמובן, משעממים. האסטרטגיה שלי היא להניח בצד ולחזור לטקסט לאחר זמן. אבל אני אוהבת להתעקש לשהות בשעמום, כי לפעמים מתרחש נס - התודעה מתעלה מעל השעמום ונסחפת אל הלא מוכר. לשהות בשעמום פירושו לתת סיכוי למשהו או מישהו שאינו אני, שלא נותן מענה לתשוקה המיידית שלי, לצאת מעצמי. זו חוויה נפלאה".
"להצדיק ספר אקולוגית"
מלבד כתיבתו של ספר הילדים שגיבוריו הם אותיות וסימנים, והדרמה שלו מתחוללת - אולי, בעצם, כפי שקורה תמיד - בראשם של הקוראים, אריאל היא גם הבעלים של "דפוס בית" (יחד עם בן זוגה אורי יואלי) - הוצאה לאור ודפוס זעיר, שהמטה הראשי שלו שוכן בביתם שבתל אביב. גם לכך אריאל שאבה השראה מאילנות גבוהים, וירג'יניה ולנארד וולף, וההוצאה לאור הביתית שלהם "הוגארת'", שהוקמה בשנת 1917 בביתם שבריצ'מונד.
אריאל מבהירה ש"דפוס בית" הוא התחביב שלה ושל בן זוגה, וככזה אין שום קשר בינו ובין רווח כספי. לדבריה, תשעת הספרים שהוציאו עד כה לאור (כמעט כולם פרי עטם, ובימים אלה גם ספר הילדים "שיבויה ושיקויה עפות למדבר" של שרון קנטור, עם איורים של שחר סריג) מופקים כולם באמצעים פשוטים, נתפרים ביד, מודפסים בעשרות עותקים בלבד ונמכרים בחנויות עצמאיות, במחירים שבין 50-15 שקל.
זו נשמעת ממש שליחות מסיונרית של אוהבי ספרים.
"מבחוץ זה נשמע מפתיע, אבל לנו זה טבעי לגמרי. אורי, בן זוגי, מדפיס בעצמו ספרים כבר כמה שנים, ואני התחלתי להתעניין בדפוס הוגארת' כשביליתי כחוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד, ואצרתי שם תערוכה על הספרים של הזוג וולף. הם הפיקו ספרונים פשוטים; את 'ארץ הישימון' של ט.ס. אליוט וירג'יניה וולף תפרה בחוט ומחט. זה דחף אותי לעשות משהו דומה והתגובות היו מעל ומעבר למצופה".
זה מפתיע. אתם מוקפים הוצאות בוטיק שמנסות להדפיס ספרים כחפצים יוקרתיים ויקרים.
"כדי להדפיס היום ספר, ממש להדפיס ולא להוציא אותו לאור דיגיטלית, צריך הצדקה. למשל ב'הספר הכי משעמם בעולם' יש טקטיליות, בכריכה יש שיקוע, יש בו חורים שדרכם אפשר להציץ ואלה דברים שלא ניתן לחוות במהדורה דיגיטלית. ב'דפוס בית' אנחנו מקפידים על הצדקה אקולוגית ויוצרים ספרים פשוטים מאוד, שכנראה עונים על הצורך בהאטה, באיזו תשוקה לחזור למשהו איטי ויפה. אין לנו דחף פטישיסטי או נוסטלגי, זה לא נעשה כדי להתענג על ריח הדפים, אלא כדי ליצור משהו צנוע מאוד, שיש בו קלילות ופשטות. וירג'יניה וולף יצרה, בין השאר, כדי להילחם בדיכאונות. אני יוצרת פשוט כי אני אוהבת יצירה, ועושה זאת מתוך אנרגיה וחדווה". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
