הדיבור העכשווי הוא שזו העונה הגרועה ביותר של "הישרדות", שהפעם ההפקה הלכה קצת רחוק מדי – עם זמן המסך העצום שנתנה לאנשים ולנושאים שהם לא בהכרח חיוביים, עם העזרה לשבט אחד על חשבון השני, שדומה כי חרגה הפעם מגבולות "התערבות ההפקה" אליהם התרגלנו, עם הפרומואים הפומפוזיים שמאחוריהם לא עומד דבר, עם הציניות והתחושה הזאת שלהם שלא משנה מה יעשו, קהל הריאליטי השבוי יבזבז 90 דקות מהיום שלו בשביל פרק מריחה שאין בו כלום חוץ מכמה טינופים, משימת פרס ומחמאות למשקה ספרינג.
ובאמת, אם תרפרפו בדפים הרלוונטיים ברשתות החברתיות, תגלו שלל הבטחות בנוסח "אני עם 'הישרדות' גמרתי", מאנשים שמעידים על עצמם כי לא הפסידו אף פרק בתשע העונות הקודמות, עד שתטעו לחשוב שאפילו משפחתו של בני ברוכים התלבטה אם לצפות אתמול בפרק האיחוד. אלו שטויות כמובן, רובנו אכן קהל שבוי, והשקענו יותר מדי זמן מהחיים שלנו (ארבעה פרקים להדחה!) בעונה הזאת מכדי שלא נרצה לסגור את המעגל.
רגע אחרי שהראו את אלינה וליטל עושות את "ריקוד הטמטום" שלהן אחרי מועצת השבט (עושה רושם ששתי אלה יהיו מסונדלות אחת לשנייה עד יומן האחרון רק כדי להוכיח לבני ברוכים), המצלמה נחה על רביעיית "אנטינג אנטינג" במיטתם המפוארת. הנעימה המפורסמת של ריצ'רד קליידרמן התחילה להתנגן ברקע, וזה היה האות שלי להתחיל להריץ קדימה כמו משוגע. היה נדמה לי אבל שקראתי משהו מוזר בכתוביות שרצו מולי במהירות. חשבתי שכנראה קראתי לא נכון והתחלתי כבר לצפות בסצנה הבאה, אבל עקצוץ כלשהו לא אפשר לי ליהנות בשקט מהמשך הפרק, וגרם לי לחזור לאחור. תודה, אלוהים.
צדקתי. המשפט שחלף מול עיני במהירות היה: "האמת שלך זה דבר שבא לי לשחות בתוכו, לפתוח איתו כל בוקר מהחיים שלי". הדוברת הייתה אלינה לוי, והנמענת ליטל סמדג'ה. לא פחות. המשפט הזה, והעובדה שהוא נאמר כשהמוזיקה של קליידרמן עדיין לא הגיעה לפיק, גרמו לי לחזור לתחילת הסצנה – אלוהים יודע איזה עוד אוצרות יכולים להסתתר שם.
השיחה התחילה חמש דקות ו-48 שניות לתוך הפרק והסתיימה שבע דקות ו-46 שניות לתוך הפרק – סך הכל פחות משתי דקות טלוויזיוניות של ארבעה סלבס סוג ד' מדמים שיחת נפש כשהם ישובים על מיטה שזכו בה במשימת פרס באיזה אי פיליפיני, אבל למעשה פנינה טלוויזיונית די נדירה.
היה נדמה לי שאלינה מנסה לרמוז לנו, הצופים, שהחיבור בא רק ממקום של לב ולא ממקום של מוח. אולי גם אסי קלט את זה, כי פתאום הוא חש צורך להגיד: "וואו, זה מדהים".
אלינה לא קלטה את הקיו שקורא לה לנטוש את המונולוג המביך, והמשיכה: "את הדבר הכי מדהים שקיים, את יהלום, את פשוט יהלום, כל משפט שאת מוציאה מהפה שלך צריך למסגר, האמת שלך זה דבר שבא לי לשחות בתוכו (תודה אלוהים, ש.נ.), לפתוח איתו כל בוקר מהחיים שלי. מהרגע הראשון שראיתי אותך הולכת בשדה (מה?) חיכיתי למפגש הזה".
בשלב הזה הבנים כבר מתאמצים לכבוש פרצוף של 'איזו ליטל? ליטל שלנו?', אלינה נראית די אבודה ומתחילה לחפש את דרך היציאה, אבל כולם מסביב שותקים והנעימה של קליידרמן רק מתגברת, אז היא ממשיכה: "הייתה לי תחושת בטן מטורפת לגבינו, את לא מבינה כמה אני מאושרת מהמפגש הזה שלנו...".
עכשיו אלינה, שהרגישה כנראה קצת בחוץ, החליטה שהיא חייבת להחמיא קצת לאסי בכמה מחמאות לב גנריות, ובזמן הזה השייח' נראה כמו מגניב לשמיים מבט שאומר: בחייאת אללה, בוא שגר אותי מכאן כי אני לא יכול להתמודד עם כל המבוכה הזאת. למזלו הגיעה ליטל כדי להסיט את אש המבוכה לעברו של ישראל: "ישראל שימדורה, אתה מגנט, כריזמה, דמות להערכה, ומבחינת דרך ארץ וערכים – ילד של גאווה".
אלינה כבר לא ידעה איך תוכל להתעלות על זה אז רק הוסיפה: "ישראל, אני מסתכלת עליך ואני רק מקבלת אלי רטטים, רטטים של רגש". בשלב הזה ישראל, אולי לראשונה העונה, לא נראה כמו כלב צ'יוואווה שמחפש אחרי טרף קצת יותר קטן ממנו. הוא הסתכל סביב בעיניים קצת מבולבלות, ובצדק. "ריקוד הטמטום" נראה כמו פרשנות חדשה של אוהד נהרין לאחד מיצירותיו המפורסמות, לעומת השיח העילג הזה.
• "הישרדות": קופת חולים מאוחדת
• ההישרדות מתחילה אחרי שהעונה נגמרת
• בית חרושת לכוכבים: 20 שנה לריאליטי
באמת שלא רציתי לצפות אתמול בפרק האיחוד אבל לא עמדתי בזה, ובסוף גם ראיתי עוד פרק, וכנראה שעכשיו כבר לא ארשה לעצמי להפסיד אף פרק עד סוף העונה. בסדר, אם אילנה יכולה לשרוד 24 יום לבד בבקתת הרפאים שלה, אז אני יכול לשרוד עוד כמה שעות של העונה המזעזעת הזאת. גם ככה את רוב הטיפוסים שנשארו שם אני מריץ.
