נפתח המאבק לחוקה בישראל
לאורך כל חודש יוני 1950 עסק הציבור הישראלי בשאלה מרכזית אחת: חוקה לישראל - כן או לא. כתבות רבות בנושא פורסמו בעיתונים, עם כותרות דוגמת "כן חוקה או לא חוקה?" ("על המשמר"), "חוקה טובה - חוקה רעה" ("הבֹקר"), "חוקה, או התחמקות ממנה?" ("חרות") ועוד.
כ־15 חודשים קודם לכן, ב־25 בינואר 1949, נערכו הבחירות הראשונות להקמת "האספה המכוננת", שהפכה לכנסת ישראל, וזו ניגשה מייד, לפי הוראת מגילת העצמאות, לדיונים בנוגע לכינון חוקה בישראל.
במשך ארבעה חודשים סערו רוב ישיבות הכנסת, שכן עד מהרה התברר שאין תמימות דעים בין נציגי הקואליציה לנציגי האופוזיציה בדבר נחיצות חוקה.
במאי 1950 תקף ח"כ מנחם בגין בחריפות, מעל דוכן הכנסת, את מפלגת השלטון מפא"י. בנאום ארסי, שנקטע פעמים רבות בשל זעקות מספסלי הקואליציה, אמר בגין: "משטר של מיוחסים הקמתם לעצמכם, שלא היה יכול כמובן להתקיים אם היתה למדינה הצעירה הזאת חוקת יסוד. זכויות יתר נתתם לחלק אחד של העם, ומה עם החלק השני? ומה על זכויות האזרח שנרמסות?"
הקואליציה, מצידה, טענה שישראל נמצאת בשלבי התהוות וגיבוש, תוך שינוי מתמשך, "ומצב דברים זה אינו מתיישב עם חוקה, האמורה לשלוט בנוקשות במהלך החיים, בכל התחומים", כדברי ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, בתשובתו לבגין.
באמצע יוני 1950 התייצבו 104 מחברי הכנסת להצבעה, שהסתיימה באישור הצעת הפשרה של ח"כ יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית, ובה הוחלט ש"חוקה לא תכונן בישראל בעתיד הקרוב, אך היא תיבנה לאורך זמן, פרקים־פרקים, עד השלמתה על ידי שורה של חוקי יסוד".
מ־1950 עד 2008 הועלו לא פחות מ־31 הצעות בנושא "חוקה לישראל", ואף על פי שלאורך השנים נחקקו חוקי יסוד חשובים - לישראל אין עדיין חוקה פורמלית גם 70 שנים אחרי.
נשף המוני, מפגן אווירי וטיסה לאילת: צוין "חג התעופה"
בשבוע האחרון של יוני 1950 התקיים בישראל "חג התעופה", שאורגן על ידי "המועצה הכללית לתעופה עברית".
המועצה הוקמה כבר ב־1945, כדי לרכז ולתאם את פעילויות ארגוני התעופה השונים שפעלו בארץ אחרי מלחמת העולם השנייה. היה זה, כביכול, ארגון אזרחי, אך הוא הוקם על ידי מחתרת ההגנה, במגמה לבנות תשתית תעופתית ולהכשיר טייסים לצורכי המדינה שבדרך.
בראש המועצה הועמד המחנך הידוע חיים בוגר (בוגרשוב), איש הגימנסיה הרצליה, שהיה קרוב לענייני התעופה בעקבות תלמידו, דב הוז, מחלוצי התעופה בישראל, שנהרג ב־1940 וששדה התעופה בצפון תל אביב נקרא על שמו.
המועצה הורכבה מנציגי המוסדות הלאומיים, מאנשי ה"קלוב הארצישראלי לתעופה" ומכמה אישי ציבור, שרובם היו למעשה אנשי ארגון ההגנה.
אירועי המועצה ב"חג התעופה" של 1950, שהתקיימו בחסות אשת נשיא המדינה, ורה ויצמן, נפתחו בנשף מפואר שנערך בהאנגר בשדה דב הוז.
למחרת, הטיסה חברת "אילתה" את משתתפי האירוע לאילת, במחיר של שתי לירות לנוסע (הלוך ושוב), ביומו השלישי של "חג התעופה" נערך בחיפה מפגן תעופה מרשים, שלאחריו התכנסו צירי המועצה באולם "ביתנו" בעיר לדיונים שונים.
בדיעבד, היה זה האירוע השנתי האחרון של "המועצה הכללית לתעופה עברית", שכן בהמשך עברה רוב פעילותה לאחריות חיל האוויר. ב־10 בנובמבר 1950 נחגג "יום חיל האוויר" השלישי, שתאריכו נקבע ביום הקמת "שירות האוויר" של ההגנה (10.11.47) - שהתפתח בהמשך לחיל האוויר הישראלי.
לאחר שחג התעופה המסורתי בוטל, החל "יום חיל האוויר" להיות מצוין ביום חמישי האחרון של חודש יוני בכל שנה, כשבאותו יום מתקיים גם טקס סיום של קורס טיס של החיל. אתמול, 25 ביוני 2020, עלו למסדר הכנפיים בבסיס חיל האוויר שבחצרים בוגרי ובוגרות קורס טיס מספר 180.
תודה לאוצר מוזיאון חיל האוויר, אבי משה סגל, על הסיוע.
שוק הקרח בתל אביב לוהט
ב־23 ביוני 1950 הונח על שולחנו של ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, דו"ח, שממנו התברר, לחרדתו, שתושבי תל אביב צפויים לסבול בקרוב ממחסור חמור בקרח.
כבר למחרת התייצבו במשרדו נציגי "סינדיקט יצרני הקרח" בעיר. "מה ביקשתם ולא קיבלתם ממני?" הטיח רוקח בנוכחים בזעם. "רישיונות? קיבלתם! הקלות? קיבלתם גם! רק דבר אחד ביקשתי אני מכם - שתדאגו להגדלת התפוקה! ומה קיבלתי? גורנישט מיט גורנישט!"
מהנתונים התברר שבשל גידול במספר תושבי העיר צפויה צריכת הקרח בתל אביב לעלות מ־7,500 טונות בחודשי הקיץ של 1949 לכ־11 אלף טונות בחודש ב־1950. בתל אביב פעלו באותם ימים 21 בתי חרושת לקרח, שייצרו כ־8,000 טונות בחודש, פחות מהצפי הנדרש לחודשי הקיץ הממשמשים ובאים.
נציג הסינדיקט, משה שליסל, מסר באוזני ראש העיר את גרסת היצרנים: "בשנה שעברה ייצרנו יותר, ולא היה לנו שוק". אך רוקח הנזעם לא השתכנע, ואף נזף: "תרצה לראות את רשימת הגעשעפט מענטשן (אנשי עסקים ביידיש; ד"ס) שעומדים אצלי בתור לפתוח פאבריקה (בית חרושת, ביידיש) לקרח? קרטל אתם רוצים לעשות לי פה? לצמצם ייצור בשביל להעלות מחיר? לא אצלי, קינדרלך (ילדים, ביידיש)".
האיום המרומז עשה את שלו, וכעבור יומיים חזרו נציגי הסינדיקט והתחייבו בפני ראש העיר על "הגדלת התפוקה במשמרת נוספת, ללא כל העלאה במחיר בלוק הקרח".
"גם ח"כים יעשו מילואים"
בנאום שנשא בכנסת, בשבוע האחרון של יוני 1950, הטיל ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, פצצה: "כל חברי הכנסת, ללא יוצאים מהכלל, חייבים, כמו כל אזרח בישראל, להתייצב לשירות ב'עתודות' (מילואים בצבא; ד"ס)". בן־גוריון נימק את ההחלטה בכך ש"העניין נקבע בהתאם לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכל עוד לא נחקק בכנסת חוק אחר - חברי הכנסת נדרשים למלא את חובתם". ההודעה עוררה, כצפוי, סערה, וח"כים רבים הגישו הסתייגויות, למרות המחאה לא שונתה ההחלטה, וגם כיום אין פטור המשחרר באופן גורף ח"כים משירות מילואים, אלא במקרים מיוחדים בלבד.
אוהלים - "כמו של המלך"
בירושלים הוצגו ביוני 1950 שני אוהלים ראשונים שייצר מפעל בשם "מקלט", שהיה בבעלות של קואופרטיב עולים - שעליהם נאמר שהיו "יצרני האוהלים של משפחת המלוכה ביוגוסלביה". אוהל אחד, כך נמסר, כבר נשלח לנגב וישמש את אנשי מחלקת הבנייה בערבה. הסוכנות היהודית הזדרזה להזמין מהקואופרטיב מספר גדול של אוהלים, אך העולים היצרנים הביעו חשש שלא יוכלו לעמוד באספקה, "בשל מחסור של יתדות עץ מתאימות וברזנטים בארץ".
סוכריות במקום שוקולד
משרד האספקה והקיצוב הודיע ב־23 ביוני 1950 לכל יצרני השוקולד בארץ על קיצוץ באספקת חומרי הגלם לתעשיית השוקולד. הסיבה: מחסור במטבע זר, שלא מאפשר לייבא את חומרי הגלם בכמות הנדרשת. ישראל ליבר, בעל מפעל השוקולד "ליבר", מיהר להודיע ש"אם אין שוקולד, יאכלו סוכריות" והשיק סדרת סוכריות "בקופסת פח חדישה ומהודרת". הוא הוסיף ש"אמנם השוקולד מתוק והסוכריות חמוצות, אך יש לנו גם טעם מנטה, שמעורר וממריץ את זרם הדם".
הנעלמים / מקצועות שהיו
אימפרסריו
שם מקצוע שהלשונאי אורי סלע עברת ל"אמרגן". בזמנים ההם האימפרסריו היה, על פי רוב, עולה "בעל קלאסה" מאירופה, לבוש בחליפה מהודרת, עם סיכת עניבה וחפתים, לראשו מגבעת והוא מדיף ריח קולון יוקרתי. האימפרסריו נהג להביא לישראל הצעירה מופעי קרקס מחו"ל, הופעות של אמנים ידועים ואפילו ערבי חשפנות, תוך שהוא משקיע לעיתים בהפקות גרנדיוזיות, שגרפו רווחים גבוהים או הסבו הפסדים כבדים ושברון לב. גיורא גודיק (בתמונה) נחשב לאימפרסריו הישראלי הגדול בכל הזמנים.
הצרכנייה / פריטים מאז
קרם ולוטה
משחה שמנונית לבנה (תרגום שמה מאנגלית - "קטיפה"), ששווקה בפחית עגולה ושטוחה והדיפה ניחוח עז. הוולוטה נחשבה לתשובה האולטימטיבית לכל בעיה שדרשה הרגעת העור, בדומה לטרנד האלוורה של ימינו. השתמשו בה לטיפול בצריבות, בגירויים וביובש בעור, כמשחה אחרי גילוח וכקרם הגנה נגד שיזוף (או אחרי שיזוף יתר). היא הוזכרה במערכון "המלצר" של גדי יגיל: "מה תרצה, אדוני? קרם בוואריה או קרם ולוטה?"
שלוש בננות למשפחה
ביוני 1950 התבשרו אזרחי ישראל שיבול הבננות עומד להיות דל במיוחד, עקב פגעי החורף הקשה שחלף ולנוכח העובדה שלא יובאו בננות חלופיות מחו"ל - בשל מחסור ממשלתי במטבע זר. אי לכך, ביוני 1950 נקבעה הקצבה של 500 גרם בננות בלבד (שווה ערך לשלוש בננות) לכל משפחה ישראלית, לשבוע. למעלה: כרזה של מגדלי בננות, הקוראת לצרכנים להעדיף תוצרת עברית על פני מיובאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
