הבניינים הסובייטיים הזהים, שמקבלים את פני הבאים בשערי קישינב, בירת מולדובה, כמו מאיימים לבלוע אותך לתוך העולם המונוטוני שברא הקומוניזם. שורות ארוכות של שיכונים, שנמתחים על פני קילומטרים לאורך הדרך משדה התעופה, מסמלים יותר מכל את העולם שמצפה לבאים.
עד מהרה אתה למד שמה שמאפיין את האזורים האלה הוא הפער העצום בין המראה החיצוני לבין התוכן הפנימי. מצד אחד, הרושם הראשוני של קישינב לא משקף את היופי המיוחד שממתין במרכז העיר, שבה נותרו עשרות רבות של מבנים יפהפיים מהמאה ה־19, ומצד שני - הרושם החיצוני המוקפד של תושביה לא משקף כהלכה את הדלות שבה חיים רבים מהם.
נסעתי בפברואר לביקור קצר בקישינב ובאודסה, במסגרת סיור של הג'וינט לציון 30 שנה לנפילת מסך הברזל וחזרתו לפעילות בשטחי בריה"מ לשעבר. החוויה במקומות הללו היא חוויה מורכבת, ולישראלי מערבי קשה לעכל אותה בקלות. ארכיטקטורה קלאסית שמאחוריה עוני מחפיר, שיכונים סובייטיים מדכדכים המאוכלסים באנשים שמחים, והמודרנה הנוכחית, שטומנת בחובה אתגרים חדשים.
זה ביקור קשה לעיכול למי שמורגל בחיי חופש, בכלכלת שוק ובתפיסת עולם קפיטליסטית. הכל כואב בקישינב, והטראומה נוכחת בכל מקום. אנדרטות ולוחות זיכרון לזכר נספים מפוזרים ברחבי העיר, ויש לה הרבה נספים, לקישינב. הפרעות ביהודי העיר ב"סופות בנגב" במאה ה־19, קורבנות מלחמת העולם השנייה והשואה, גיבורי העידן הסובייטי מחד גיסא וקורבנות המשטר הסובייטי מאידך גיסא. כל כיכר והטראומה שלה.
שנות ה־90 של המאה ה־20, שזכורות במערב כעידן של שגשוג כלכלי ותרבותי, עידן של טכנולוגיות חדשות, זכורות כאן בכאב. מי שנשאל על הימים ההם, מדבר על תחושה מתמדת של רעב ומחסור. המערכת הקומוניסטית קרסה בן־לילה, והתשתית המסחרית והארגונית של הרפובליקות שלה התמוטטה כליל. מפעלים שהוקמו במסגרת תוכניות אב תעשייתיות וגרנדיוזיות של השלטון המרכזי במוסקבה, איבדו את תכליתם ונסגרו. אנשים נותרו חסרי כל במובנים הכי בסיסיים של המילה, והשיקום היה ארוך וקשה.
על כל אלה נוסף משבר דמוגרפי עמוק, שהשפיע על תושביה היהודים של מולדובה. מאז שנות ה־90, כל מי שיכול לצאת מהמדינה עוזב אותה. לצד עשרות אלפי היהודים שעלו לישראל, מאות אלפי מולדובים הפכו למהגרי עבודה במערב אירופה. ב־1990 חיו כאן 4.4 מיליון תושבים, מהם 65 אלף יהודים. היום חיים במדינה 2.6 מיליון תושבים, ורק 11 אלף יהודים, רובם מבוגרים או ערירים, שנותרו ללא תמיכה.
מגיפת הקורונה פרצה במולדובה ב־7 במארס. עד השבוע נדבקו ממנה כ־12 אלף חולים במדינה, ומספר המתים מגיע ל־398. מאחר שחלק ניכר מהכנסות המדינה מגיע ממהגרי עבודה שיצאו למערב אירופה, הפגיעה הכלכלית היתה קשה: מאות אלפים חזרו למדינה ללא עבודה ויצרו נטל נוסף על המערכות העמוסות ממילא.
אלה בולבוצנו (56), נציגת הג'וינט במולדובה, אחראית לשני מרכזים גדולים של הארגון בערים קישינב ובלץ ולעשרות מוקדים קטנים יותר בכפרים ובפריפריה. גם היא, כמו רבים תחת המשטר הקומוניסטי, לא היתה תמיד מחוברת ליהדותה.
כדי ללמוד הנדסת אופטיקה, היא נאלצה לנסוע עד האוניברסיטה הפוליטכנית שבסנט פטרסבורג, שם נתקלה לראשונה בזהותה היהודית במהלך מבחני הקבלה למוסד: אחד מחברי הוועדה הבוחנת אמר שהיא מבזבזת את זמנה, "כי ליהודים קשה להיכנס".
אלה לא התייאשה, חזרה כעבור שנה, התקבלה, ואף סיימה את הלימודים בהצטיינות. המרצה שדחה אותה בסבב הראשון היה מי שחתם על גיליון הציונים שלה. "האפליה הזאת הבהירה לי שאני יהודייה", היא אומרת, "אבל לא דיברתי על זה עם איש, גם לא עם הוריי. לא באמת הבנתי מה זה בעצם אומר. אנחנו תמיד היינו סובייטים, לפני הכל".
כמהנדסת אופטיקה במקצועה, עבדה אלה במפעל מקומי שייצר חלקים לטנק T-72. עם קריסת הקומוניזם, היא מצאה את עצמה מסייעת למעוטי יכולת בקישינב, במסגרת שרידי הקהילה היהודית. אף שרוב חייה לא התנהלו סביב זהותה היהודית, קריסתה של בריה"מ החייתה את ההשתייכות הקהילתית והלאומית שלה.
"לא היה כאן כלום. לא היה כסף, לא היה מזון בחנויות, אנשים לא קיבלו משכורות. המערכת הישנה קרסה, והחדשה עדיין לא הוקמה. היו כאלה שהצליחו לשרוד איכשהו, והיו כאלה שלא".
זו היתה התקופה שבה היא הצטרפה לג'וינט, בגיל 30. "אני שמחה שהצלחתי גם לקבל משרה וגם לסייע לאחרים כחלק מהעבודה שלי".
פעילות הארגון במדינות חבר העמים לשעבר התפתחה בהדרגה. תחילה התמקדה בהענקת סיוע חירום מיידי, שכלל חלוקת חבילות מזון ומצרכים בסיסיים, ועם השנים הוקמה מערכת נרחבת, הכוללת תוכניות רווחה באמצעות מרכזי "חסד", מערכי מתנדבים, תוכניות סיוע לילדים בסיכון וגם מאמצים רבים לפיתוח קהילות, חיזוק הזיקה היהודית וטיפוח מנהיגות בקרב בני נוער.
כיום פעיל הארגון ב־11 ממדינות בריה"מ לשעבר, ותקציבו השנתי במדינות אלו עומד על 154 מיליון דולר. הוא מעניק סיוע לכ־88 אלף קשישים ובעלי מוגבלויות, מפעיל מערך של 5,300 מתנדבים קבועים, ולאחרונה סייע בהקמתה של תנועת נוער חדשה בשם "בני נוער יהודים פעילים" (ACTIVE JEWISH TEENS), שבה משתתפים כ־3,200 בני נוער.
לפעילות הג׳וינט שותפים הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, ועידת התביעות, הקרן לידידות, קרן וואהל, קרן ג׳נסיס, WJR ותורמים נוספים.
"הפעילות האינטנסיבית של הארגון במדינות אלו היא מימוש של ערך הערבות ההדדית בעם היהודי", אומרת מיכל פרנק, מנכ"לית הג'וינט בחבר המדינות, "אנחנו משלבים בין סיוע קריטי לעשרות אלפי ניצולי שואה וקשישים עניים ועריריים, לבין פיתוח החיים הקהילתיים. השותפים שלנו ואנחנו רואים בזה את חובתנו המוסרית".
במולדובה לבדה מטפל הארגון בכ־2,350 קשישים, ובתוכניות התרבותיות וההתנדבותיות שלו משתתפים בכל שנה כ־8,300 יהודים - רובה של האוכלוסייה היהודית המקומית. במדינה שבה המשכורת הממוצעת עומדת על 380 דולר בחודש, רף הקיום המינימלי נאמד ב־108 דולר, והפנסיה החודשית הממוצעת מסתכמת ב־93 דולר - מדובר בסיוע הכרחי.
נסיעה של 20 דקות, ואנחנו בתוככי הבלוקים הסובייטיים האפרוריים. העוני וההזנחה הקשה ניכרים מייד, בניגוד מוחלט לדיירים, שבכל מערכת כלכלית אחרת היו יכולים להיות חלק מהאליטה החברתית והתרבותית.
"זה היה שיכון לעובדי האוניברסיטה", מספרת לנו ברטה צ'אוריק (93). בצעירותה עבדה כאחות בבתי החולים בעיר, ובעלה, שנפטר ב־1992, כיהן כמרצה באוניברסיטה המדעית של מולדובה. כיום היא מתגוררת לבדה בדירה של 40 מטר בקומה חמישית, בלי מעלית.
"קיבלנו את הדירה בהגרלה והרגשנו בני מזל", היא אומרת, "אבל היום קשה לי לצאת מהבית. הבן היחיד שלי היגר לגרמניה ושולח לי כסף מפעם לפעם. הג'וינט מספק לי סייעת ביתית לכמה שעות ביום והסעה למרכז היום לקשיש במרכז הקהילתי שבמרכז העיר. כשאני שם, אני חוזרת לחיים".
טלה קאלוז'ה (79), מהנדסת מזון שכיהנה בעבר בתפקיד בכיר באחד המפעלים המקומיים, מתגוררת גם היא במעמקי בלוק אימתני. היא שרדה את השואה כתינוקת, ואביה נחשב גיבור מקומי לאחר שהתגייס לצבא האדום במלחמת העולם השנייה כדי לנקום את מותו של אחיה, שנפטר ברכבת שפינתה את המשפחה מזרחה עם פרוץ המלחמה. גם היא מקבלת סיוע כספי מהג'וינט, נוסף על השתתפותה בתוכנית "מקור החמלה", שבמסגרתה מתנדבים צעירים מאמצים קשישים עריריים. ה"נכד" שלה הוא בוריס גאמר (40), אח במקצועו, שבא לבקר אותה כמה פעמים בשבוע וזמין לה בכל עת. "היא הפכה לבבושקה שלי", הוא מחייך.
טלה עצמה מתנדבת ב"חסד" המקומי, ובשנה שעברה אף קיבלה אות רשמי על התנדבותה מנשיא מולדובה. על פי נתונים שאספו במקום, תוחלת החיים של נתמכי "חסד" גדולה ביותר מעשר שנים מהממוצע הכללי במדינה.
התופעה המרתקת ביותר היא המפגש בין הקשישים לבין בני הנוער, שפוקדים את המרכזים הקהילתיים. בניגוד מוחלט לדכדוך שממלא את השיכונים, מדובר בחבורות של צעירים מלאי שמחת חיים ואופטימיות, ששולטים בשפה האנגלית ומבטאים מידה רבה של פטריוטיות לאומית. רבים מהם התוודעו ליהדותם רק לפני שנים ספורות וצמחו בתוך המסגרות של הג'וינט, ובהן תוכניות מנהיגות ומחנות קיץ. המפגשים האלה מחברים אותם לעולם היהודי, והם מתארים אותם כמשמעותיים מאוד בהתפתחותם. במועדון "חברים" בקישינב, למשל, פעילים כ־400 בני נוער בפרויקטים התנדבותיים.
"אני רואה את העתיד שלי פה ומתכנן להיכנס בעתיד לפוליטיקה", אומר איליה פרודן (18), סטודנט ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת מולדובה בקישינב, שמתנדב בגרסה המקומית של "כנפיים של קרמבו" וחונך ילדים עם צרכים מיוחדים. בשנה שעברה נבחר איליה לאחד מנציגי הנוער היהודי במדינות חבר העמים לשעבר במסגרת ארגון "בני נוער יהודים פעילים", והחוויה הזו ממלאת אותו השראה להמשיך בפעילות פוליטית.
גם סשה פרקאוצן (19), סטודנטית לכימיה, המתנדבת בעבודה עם ילדים, רואה כאן את עתידה. "אני רוצה להישאר במולדובה כי כל המשפחה והמכרים שלי כאן, ואני רוצה לעשות מה שאני יכולה כדי לשפר את המקום הזה".
שאלת העתיד עולה כמעט בכל שיחה. "אני לא מאוד אופטימי, אבל התפקיד שלנו הוא לסייע למי שחי כאן ולעזור ליהודים לחזור לשורשים שלהם, שנמחקו", אומר מישה פינקל (48), מנהל אסטרטגיה ופיתוח במרכז הקהילתי "קדם". סבא־רבא שלו נרצח בפרעות קישינב בשנת 1905, לאחר שהצליח להציל את חייו של בנו. אביו של מישה שירת בצבא האדום.
מישה מתאר אנטישמיות סמויה מתחת לפני השטח, שהקשתה עליו להתקבל לאקדמיה הפיננסית במוסקבה ב־1989. משרד החינוך המקומי סירב להעניק לו את האישור הנדרש ללימודים, בתואנה שכיהודי, הוא עלול "להימלט" מהמדינה. הוא עובד בג'וינט מאז חזר הארגון לפעול בעיר, והוא שנתן למרכז הקהילתי את שמו - "קדם": ברוסית, אלה ראשי תיבות של "הבית המאוחד של יהודי מולדובה בקישינב". בנו הבכור, פרדי (25), עלה לישראל ולומד הנדסה בטכניון. מישה מעריך שגם בנו השני, דניאל (8), ילך בעקבותיו בבוא היום.
הדרך מקישינב לאודסה שבאוקראינה עוברת בנופים הכפריים של מולדובה, המנוגדים כל כך לשיכונים האפרוריים של הבירה. מקץ שלוש שעות אנחנו נכנסים בשעריה של אודסה. עיר מרהיבה, עם מרכז עתיק שוקק חיים ומלא מסעדות, חנויות ומותגים. בדומה לחברתה מצפון, גם כאן הפער בין החזות החיצונית למה שמתרחש בפנים קשה לעיכול. מאחורי חזיתות מטופחות ובתי עסק, מסתתרים חצרות הסובלות מהזנחה ומלכלוך, קירות מתפוררים, חוטי חשמל הפרוסים ברישול והרבה עוני.
אוקראינה, כמו רבות מהמדינות הסובייטיות לשעבר, לא הצליחה לעלות על המסלול לשגשוג. האוכלוסייה נמצאת בדלדול מתמיד: מספר התושבים צנח מ־51 מיליון ב־1993 ל־44 מיליון כיום, כולל המחוזות שעליהם השתלטה רוסיה ב־2014 - מהלך שהוביל לאובדן שליטה של האוקראינים במחוזות התעשייתיים המזרחיים, ושהשפיע דרמטית על כלכלת המדינה. המחירים עלו משמעותית בשנים האחרונות; מחירי הגז, למשל - מצרך בסיסי לחימום בחורף הקר - זינקו פי שבעה.
אודסה היתה בעבר מרכז שוקק של חיים יהודיים. ברגעי השיא שלה יותר מ־30 אחוזים מאוכלוסייתה היו יהודים, ורבים מאבות הציונות התגוררו בה בשלב כלשהו בחייהם - דיזנגוף, ז'בוטינסקי, שלום עליכם, פינסקר, ביאליק וטשרניחובסקי. כיום מתגוררים בעיר 35 אלף יהודים, והיא עדיין נחשבת למרכז יהודי גדול. הג'וינט תומך כאן בכ־7,000 קשישים וב־360 ילדים בסיכון, ו־18 אלף איש משתתפים בפעילויות הקהילתיות של הארגון.
"גדלתי במשפחה סובייטית", מספרת אירה זבורובסקיה, שעובדת במטה הג'וינט בירושלים ומתלווה אלינו לסיור, "הסבים שלי והוריי ידעו שהם יהודים, אבל לא היו מודעים בכלל למסורות ולמנהגים, ולא סיפרו לי שום דבר על זה. מאחר שהמוצא היהודי הקשה על אמא שלי בלימודים האקדמיים, ההורים שלי ניסו להדחיק את הנושא היהודי כדי להקל עלי בחיים. הם נתנו לי שם פרטי רוסי, ושם המשפחה הוא של אבא שלי, שבא ממוצא פולני".
לשורשיה היהודיים היא נחשפה רק בגיל 15, כשהתבקשה להכין מאכלים מבית סבתא לפרויקט בבית הספר. "הבאתי לכיתה מתכון לעוגת לייקעך (עוגה בחושה) ולגפילטע פיש. החברות שלי אמרו לי שהן לא מכירות את המאכלים האלה, וכששאלתי את אמא שלי, היא הסבירה לי שמדובר במתכונים יהודיים מסורתיים. הייתי בשוק, עד אז לא ידעתי שום דבר על היהדות שלי. אבל לא היה אף אחד שייתן לי עוד מידע, גם אמא שלי לא ידעה לומר לי. האנשים בתקופה ההיא היו קודם כל סובייטיים, ורק אחר כך בעלי מוצא אתני. כל הזהות היהודית נמחקה למעשה".
הקשר של אירה לקהילה היהודית התגבש רק בשנת 2000. כסוציולוגית בהכשרתה היא השיבה למודעת דרושים שפרסם הג'וינט והחלה לעבוד בארגון, בלי לייחס חשיבות רבה מדי לרקע היהודי האישי שלה. עבורה זו היתה בעיקר משרה טובה בתחום המקצועי שלה. המעגל נסגר כשהיא הגיעה, במסגרת תפקידה, למפגש של קבוצת קשישות, ושם נשאלה על משפחתה.
"שיתפתי אותם בשם משפחתה של אמא שלי, שלומוביץ, ואחת המשתתפות מייד אמרה שהיא הכירה בתיכון את סבתא שלי, בלה. הן היו חברות טובות, עד שדרכיהן נפרדו במלחמה. זו היתה חוויה חשובה עבורי. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 10, והמפגש הזה השלים לי את הרצף. הרגשתי שאני מקבלת בחזרה את השורשים שלי".
אירה עלתה לישראל ב־2016. היא מתגוררת בירושלים עם בתה ועובדת במטה הג'וינט כאחראית פרויקטים ברחבי חבר המדינות.
במרכז אודסה פזורים עדיין אנדרטות ופסלים רבים, שמזכירים את הפעילות היהודית והציונית שהיתה במקום בראשית המאה. גם כאן ניכרות הצלקות מהעידן הסובייטי. על קיר בית הכנסת המרכזי בעיר, "חברון", מופיעים שמותיהם של 16 רבנים שהוצאו להורג בשנת 1938 במסגרת הטיהורים הגדולים של סטלין.
המבנה עצמו, כמו מבני דת רבים אחרים, הוחרם והפך למכון להכשרת מורים. האולם הענק שלו פוצל לשתי קומות, והקומה התחתונה שימשה אולם ספורט. עם נפילת הקומוניזם, חזר המבנה לרשות הקהילה היהודית.
אין דבר סמלי יותר לתהפוכות שעברו על העיר מאשר מבנה בית הכנסת של השוחטים הכשרים לשעבר. בית הכנסת הוקם בשנת 1909 על ידי התאגדות השוחטים, ובתקופה הקומוניסטית עבר לידי הקג"ב ("השוחטים הלא כשרים"), שהפך אותו למטה המרכזי של הארגון בעיר.
כשקרסה בריה"מ הושב המבנה לקהילה, וכיום פועל בו מרכז תרבותי וחברתי שוקק, שמציע חוגים, שיעורי העשרה, ספרייה יהודית גדולה, פעילויות לגיל הזהב ולבני נוער, מערכי מתנדבים ומוסדות חסד.
המורים והמדריכים במרכז הם עדות לעוצמתה של הקהילה המחודשת. אחד המורים להתעמלות קרקע, למשל, הוא ולנטין לוקשוב (24), בעברו אלוף עולם וסמל לאומי; ומי שמלמד את נערי הקהילה קרב מגע הוא פיוטר נורזינצקי (50), נציג אוקראינה במרכז האירופי לביטחון ואחראי להכשרות ללוחמה בטרור. נורזינצקי, ששירת בצבא הפולני, עוסק באומנויות לחימה כבר 35 שנה ומצהיר: "הרעיון הוא לתת לנערים את הכלים להגן על עצמם". הוא מהדהד את משנתו של אודסאי אחר, זאב ז'בוטינסקי, שקרא ליהודים "ללמוד לירות".
גולת הכותרת של פעילות הג'וינט באודסה היא המרכז הקהילתי "בית גרנד" - מבנה ענק, שנחנך לפני כעשור וממוקם באזור מרכזי. הבית כולל תשלובת של פעילות חסד, חוגי העשרה, פעילויות נוער ופנאי, וגם תיאטרון ואולם כדורסל.
במקום פועלים יותר מאלף מתנדבים, רובם נתמכים בעצמם על ידי מוסדות "חסד" ומרגישים צורך לתת בחזרה לקהילה שמסייעת להם. הם עוזרים באריזת חבילות מזון, בהפעלת קו חם טלפוני שמטרתו לדאוג לחברי הקהילה, בתיקונים של פריטי בית ולבוש, בשירות שיפוצים וחשמל בבתים ובייעוץ מקצועי בנושאים משפטיים, כלכליים ורפואיים, כל אחד על פי מקצועו.
נלי (56) ואיגור (36) נמירובה, אם ובן שעוסקים שניהם בעיצוב שיער, באים שלוש פעמים בשבוע כדי להעניק תספורת למעוטי יכולת. "זה ממלא אותנו באנרגיות לראות את ההשפעה של מה שאנחנו עושים על מצב הרוח של הנזקקים", הם אומרים. בני הנוער במרכז מפעילים מערכת ענפה של פרויקטים, בין השאר, עבור ילדים עם צרכים מיוחדים.
אחד הנושאים הבוערים באודסה הוא הטיפול הרפואי. מצב מערכת הרפואה הציבורית בכי רע, ואף שהטיפול בבתי החולים ניתן רשמית בחינם - חולים שמגיעים לטיפול נדרשים לרכוש בכספם את כל הציוד הרפואי הנדרש לטיפול בהם, החל מכפפות, דרך סדינים ומוצרי היגיינה, ועד תרופות וציוד רפואי מקצועי. "החשש הכי גדול של האנשים פה הוא להיות חולים", אומרים התושבים.
מעטים יכולים לממן בכוחות עצמם טיפולים רפואיים, וגם כאן מעורבת מערכת "חסד" של הג'וינט. "יש לנו ועדה של רופאים ומומחים אחרים, שבוחנת את הרשימות שהפונים מקבלים מהרופאים שלהם, ובמקרים של טיפולים מצילי חיים אנחנו דואגים לרכוש עבורם את כל מה שנדרש", מסביר אנטולי קסלמן, מנהל "חסד" בבית גרנד. "לפעמים מדובר במצבי חירום של ממש. האנשים שלנו מאשרים בקשות אפילו באמצע הלילה ודואגים שבתוך שעות ספורות יגיע הפונה לבית החולים עם כל מה שצריך".
למרות הפריחה הקהילתית והחיים היהודיים שקמו לתחייה, מרחפת מעל הכל שאלת העתיד. רוב צעירי הקהילה הם בוגרי תוכניות נוער ומנהיגות, רבים ביקרו בישראל, וכולם מתלבטים בנוגע לעתידם באוקראינה. נדמה שכעת הם חוזרים לנקודת ההתחלה ומוטרדים מדילמות שהטרידו את היהודים באירופה בתחילת המאה ה־20 - האם יהדות היא דת, לאום או זהות אתנית, מה צופן עתידה של הקהילה היהודית המקומית, ומה מקומה של ישראל בחייהם.
ארקדי קסלמן (20), סטודנט להידרו־טכניקה, מתחבר לרעיון העלייה. הוא ביקר בישראל במסגרת "תגלית" ושוקל להגיע שוב באמצעות תוכנית "מסע". אם יעזוב את אודסה, הוא אומר, זה יהיה לישראל.
לעומתו, לנה יזמאלובה (30), המשמשת יו"ר הקהילה הרפורמית באודסה, לא חושבת עכשיו על עלייה. היא בוגרת תוכנית המנהיגות "מצודה", עובדת כמדריכה בתוכניות מנהיגות דומות ומחזיקה גם בתואר ראשון בפילולוגיה רוסית. "הנוער הוא העתיד שלנו", היא חוזרת ואומרת, "ביקרתי בישראל ואני מכירה אותה היטב, אבל כרגע האפשרות לעלות לארץ לא עומדת על הפרק".
גם קוסטיה סימוננקו (18) לא רואה את עתידו בישראל. הוא לומד הנדסת חשמל באוניברסיטה הפוליטכנית באודסה, את יהדותו גילה בגיל 13, ואז גם קיבל את ההשראה ללמוד הנדסת חשמל, כשהשתתף בתחרות רובוטיקה בארץ, ואף ביקר במפעל אלביט. "אם אעזוב את אוקראינה זה לא יהיה לישראל, אלא למדינה אחרת באירופה", הוא אומר. "פשוט, באירופה יש יותר אפשרויות תעסוקה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
