גילוי מן המחתרת

"מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת" - שורת המחץ מהשיר האלמותי "חיילים אלמונים" שכתב מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר), מקבלת בימים אלה משמעות מיוחדת בעבודתו של האמן ניר עברון. 

בקיץ 2016 נודע לעברון על כמה גלילי סרט 16 מ"מ, שנמצאו בארגז פח חלוד בארכיון עמותת הלח"י בתל אביב. בעמותה לא ידעו לומר לו מתי ומהיכן הגיעו הסרטים. הוא הגיע למקום, ומטמון התגלה: החומרים הנדירים מכילים תיעוד של פעולות, מבצעי סיור ואימונים של לוחמי הלח"י סמוך לקום המדינה ולמלחמת השחרור. החומרים, אילמים ועלומים, מעולם לא הוצגו בפומבי.

באותה תקופה עברון, לדבריו, חש "תשישות יצירתית" ואף שקל לקחת פסק זמן מאמנות. אולם המחשבה על הסרטים לא הניחה לו. הוא מתגייס כולו ומתמסר ליצירה. והנה נפרשת כרוניקה של שכבות "מגויסות": הלוחם הנענה למשימה, הצלם שתיעד אותו, האמן המבקש אותם ליצירה, הכותב הרושם את התרשמותו עליה.

ניר עברון, 46, הוא אמן, צלם ומלמד במחלקה לצילום בבצלאל. עבודותיו הוצגו בפסטיבלים, בגלריות ובמוזיאונים מהחשובים בארץ ובעולם. באדיבות העמותה להנצחת מורשת לח"י קיבל עברון גישה לחומרים המצולמים. תחת ידיו זוכים הסלילים לעדנה מחודשת בדמות יצירה מרתקת, "אמצעי מאוחר" שמה. המהלך שמפעיל עברון בעבודה זו מתקשר לתחביר האמנותי שהציג בעבר. הוא מרבה לבחון שכבות של היסטוריה וזיכרון, דרך חקירתם של מבנים, שרידים, עדויות וביוגרפיות. 

"מאז ומתמיד העסיקה אותי היסטוריה וכתיבת היסטוריה, ייצוגים של עבר, כל דבר שיש לו עקבה. העניין שלי אינו בעבר כשלעצמו, אלא בחשיבותו להווה שלנו. אני מתעסק בהיסטוריה של ההתרחשות אך איני יכול להפריד ממנה את ההיסטוריה של המדיום: ההיסטוריה של הקולנוע, של הצילום".

צילום מתוך הסרטים המוצגים ב"אמצעי מאוחר"

לעברון משיכה אל העקבה, שמשאירה דבר שהיה בתוך ההוויה כאן ועכשיו. עבורו זהו שטח הפקר אינסופי שבין נוכחות להיעדר. אך העקבה היא גם "עבר שלא היה אף פעם הווה", במונחיו של ז'ק דרידה. במקום שקיימת עקבה מותנה תמיד גם הספק, וכך מוצא עצמו עברון בתוך מצאי של חומרים מרוחקים: מְהוּהִים, שחוקים, מחוקים למחצה. 

הגלילים הומרו מפילם לקבצים דיגיטליים אך ההמרה אינה איכותית, ולפני עברון נפרשו קרעים של התרחשויות. "ספק אם ניתן יהיה להמירם שוב באיכות טובה יותר, כי כל שימוש בחומרים פוגם בהם, ומעבר נוסף במכונת הסריקה עלול לכלותם כליל", מסביר עברון. הוא עבר על הסלילים המקוריים, שאורכם הכולל כשעתיים, והם מכילים תיעוד שנרשם בין פברואר ליולי 1948. 

עברון הבין שהחומר "מפורק מאוד, פרגמנטרי, ברור היה שהסרטים צולמו בכמה מצלמות ובוצעו בידי כמה צלמים". חלק מהסרטים צולמו במצלמת "בולקס", מצלמה שזה כמה שנים עברון עצמו מתעד באמצעותה את טקסי הזיכרון ליאיר שטרן, הנערכים מדי שנה בבית העלמין בנחלת יצחק. 

"מה אני יודע על הלח"י?" שואל עצמו עברון בפתח היצירה. לא הרבה, הוא משיב: "מחתרת יהודית קטנה שפעלה בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי עד קום המדינה ב־1948; אברהם שטרן (יאיר), שעמד בראש הארגון (עד הירצחו ב־1942); יצחק שמיר (שיקבל מאוחר יותר את הפיקוד)".

טביעות אצבע על הדבק

כשבחן את החומרים גילה עברון חיתוכי עריכה והדבקות, שטביעות האצבע ניכרות על גביהן. "קל להבדיל בין עריכה שמבוצעת פוסט־צילום, כשהעורך מחליט לשנות סדרי אירועים, להשמיט אירועים. זו נעשית בצורה פיזית על גבי הפילם, העורך חותך, מדביק ומייצר סדר חדש; לבין חיתוך עריכה שביצע הצלם עצמו בלייב, משפסק לצלם עד שהחל שוב. זו שפה שונה לגמרי, המצביעה על כוונת מחבר שונה".

משה דיין באחד הצילומים

הוא מעיד: "השריטות, עקבות האבק, ודליפות האור הן עדות ל־70 שנות הידרדרות החומר. החומר שחוק, נגוע בעריכה, מעורבב". את החללים הפעוּרים הוא ניסה להשלים באמצעות מחקר היסטורי נרחב, שכלל איסוף מסמכים, תעודות וצילומים, שיחות עם אנשי לח"י לשעבר, היסטוריונים ומדריך טיולים. אבל החקירה לא הצליחה לרקום את החלקים לכדי אריג שלם. ככל שצפה בקטעים, הבין עברון שלפניו מערך כאוטי של אירועים. 

תחילה, התבונן עברון על החומרים באורח פורנזי: כיצד נוצר הדבר, באיזו מצלמה השתמשו. "בשלב הבא היה ניסיון לארגן את החומרים בצירי זמן ומקום; היה לי ברור שעלי לרדת לעומקם של החומרים, אולם אני מעוניין להשתמש בהם כדי לומר דבר על הדרך שבה היסטוריה נכתבת, על משמעות של דימויים חזותיים ודימויים בתנועה בכתיבת היסטוריה". הוא חש שהנזק שנגרם לחומרים מקנה להם מעמד מיוחד: "העדפתי לשמור על חוסר ההיגיון, על חוסר הרצף, כך מגלמות התמונות באופן מוחשי את כובד זמנן".

הוא אינו מנסה אפוא לחלץ נרטיב, אלא פורש בפני הצופה את הרהוריו כעדות לחלוף הזמן ולחוסר האפשרות לזקק מקרעי הזיכרון קריאה מובהקת. גם בקטעים שמתפענחים בנקל מוצגות בעיקר עקבות המלחמה. אך עברון אינו מאוכזב, להפך, הוא נושא את חשיבותו אל השוליים. העבודה מובילה אותו להלך רפלקטיבי, במקום למלא ולהסתיר את הסדקים הוא מחליט להציפם.

"אמצעי מאוחר" מוצגת במרכז האמנות "ארטפורט" בתל אביב, במסגרת התערוכה "קווי ראייה" שאצר גלעד רייך. התערוכה מורכבת מעבודות שצולמו בפורמט 16 מ"מ, הגם שהן כולן יצירות עכשוויות מהארץ ומחו"ל. 

"סרטים שמתפקדים כחורבות". ניר עברון // צילום: אורי גרשוני

סרטי ה־16 מ"מ יוצרים שגרת צפייה המתקשרת עם מוסכמות של תיעוד: צילום שחור־לבן, סאונד "שאינו נקי", שימוש בקריינות פורמלית, מצלמה רועדת. ממרחק השנים מתפקדים הסרטים הללו כמשמרי נבכי עבר.

"כשאנחנו צופים בסרטי 16 מ"מ אנו אוטומטית נזרקים לעולם אסתטי, מושגי וערכי של דימוי אנלוגי", מסביר רייך. "אנחנו מניחים יחס יציב בין המציאות לבין הייצוג שלה, כביכול קיים קשר ישיר בין מה שאנו רואים, למה שאירע בפועל. האור מוטבע בסרט כמשהו חד־פעמי, מבחינה כימית וטכנית בשל חומריות הפילם ברגע שמופעלת המצלמה נרשמת 'המציאות כהווייתה'". 

התפיסה הזו נשברת עם הכניסה של הממד הדיגיטלי. "כיום אנחנו ניגשים לדימויים, לתמונה, לסרט - בחשדנות יתרה, אנו מניחים מניפולציות, עריכה, שיבוש וטשטוש", מציין רייך, "זהו עידן הפוטושופ במובן הרחב".

זיכרון משכונת מנשייה

עברון צופה בסרטי הלח"י שוב ושוב. מקצת האירועים, הוא מגלה, שוחזרו במיוחד עבור המצלמה. כך, למשל, הקטע הפותח את הסרט, שבו נראים חברי לח"י בפריצה לבנק "ברקליס" הבריטי בתל אביב.

התמונה נפתחת בשוט רחב, המצולם מזווית גבוהה, "אסטבלשינג שוט" בשפת הקולנוע. זהו שוט מייסד הנועד לבסס לצופים את מיקום הסצנה והתרחשותה. אין ספק שהצילום מעיד על בחירה מודעת. עברון בולש, מתחקה אחר המעשה: הוא מאתר את מבנה הבנק, שעדיין עומד על תילו, ומזהה את עמדת הצלם. מישהו הציבוֹ במכוון, ניכרת הַבְנָיָה של הסצנה, מישהו שרטט את השוטים. 

במהלך השוד חברי הלח"י נינוחים, מחויכים, מעשנים, מסיבים פניהם למצלמה. זהו פשע ברוגע מופגן. שוד הבנק ככל הנראה מבוים. הסרט משמר שני רבדים: מעשה השוד שאירע בזמן אמת; ומעשה השחזור שייתכן כי נועד לצורכי תעמולה או תיעוד.

בדומה, מצולמת שכונת מנשייה, בקצה הצפוני של יפו. האצ"ל כבש את השכונה הזו ב־1948, ופוצץ כמה מהמבנים שלה.

עברון תוהה האמנם זו ההתרחשות המוצגת בסרט, שכן הלח"י לא השתתף בקרבות הללו. שני מבנים נותרו מהשכונה: מסגד חסן בק ומוזיאון האצ"ל. השכונה וחורבותיה נצרבו במבחר סרטי קולנוע ישראליים, "לופו", "קזבלן", "מלכת הכביש", "אלדורדו", "ניני". אפשר כי הסרט שלפנינו מצטרף כעת גם הוא אל שלל הייצוגים הקולנועיים המבוימים הללו, מציין עברון.

צילום מתוך הסרטים המוצגים ב"אמצעי מאוחר"

בתערוכה מעורבלים אירועים היסטוריים גדולים ורגעים פשוטים הטבועים בשגרת הלחימה: היערכויות צבאיות, ירי מרגמות, פשיטה בכפר ערבי, סיור ברמת רחל המופצצת, לוחמים ישובים סביב פטפון נייד. מה הלוחמים שומעים? תוהה עברון, מהו פסקול המלחמה שלהם? בסצנה נוספת תיעוד חתונה: גם אל השמחה חודר ניגון הלחימה. את החופה מקדים מסדר, החופה נישאת על רובים מכוּדנים, המבנה זוהה כבית הירוק, שריד מהכפר שייח' מוניס; עוד נמסר מסדר פירוק הלח"י ממאי 1948, שבועיים לאחר הקמת המדינה. 

עברון חולק קרבה עם צלם העבר, ומתעכב על הגשר הנמתח בין זמן הצילום לרגע הנוכחי. מבעד לפיגומים ההיסטוריים הרעועים, עברון משרטט מחדש את האצור על גבי הפילם, ומספק התבוננויות מרתקות. "החומרים אינם רק מתעדים הרס וחורבן, אלא מתפקדים עצמם כחורבות, כעקבות של זיכרון שצרב האור על פני השטח של החומר הצילומי", הוא אומר.

"הנמר הנוראי" מתקיף

כמה דמויות מיתיות ניבטות מבעד לסלילים. הנה נערה פרועת שיער, מדי חאקי, הליכה בוטחת, נשק בידה. ותיקי המחתרת יזהו אותה כלאה פריזנט, המכונה "אריאלה" (1948-1930), כאן בסיור לאורך קו הפסקת האש בירושלים. כמה ימים לאחר הצילום נהרגה מפיצוץ שאירע במחסן נשק של הלח"י במחנה דרור בטלביה.

ראש לוחם עטוי קסדה מגיח בתחתית הפריים. רטייה על עינו. זה קל, זהו משה דיין. עברון מתאר בחֵן כיצד נמלא הקלה משונה בעת שקלט את דיין, כמו זיהה מכר ותיק בשדות זרים. הזיהוי מאפשר למקם את החומר הצילומי על צירי הזמן והמרחב. דיין הוביל את גדוד הקומנדו של חטיבה 8 במבצע דני. דיין עצמו, חשוב לציין, לא לחם עם הלח"י. אך משהו אינו מסתדר, משתף עברון את צופיו, הרטייה המפורסמת מונחת על העין הלא־נכונה. מתברר כי ימין ושמאל התהפכו במהלך ההמרה הדיגיטלית של הפילם. 

אל מסכת ההפכים מצטרפת אפיזודת "הנמר הנוראי", שריונית שהובילה את כיבוש לוד בפיקודו של דיין. בתחילת מבצע דני, ביולי 1948, איתרו כוחות גדוד קומנדו 89 שריונית מהלגיון הירדני שהתהפכה בצידי הדרך. החיילים הפכו אותה לרכב הנשק הכבד ביותר שנסע בראש הגדוד, והיא זכתה לכינוי "הנמר הנוראי" והוכנסה לשימוש מול הירדנים. כמו חלקי הסרט "המהופכים", גם השריונית הפכה את משמעותה. ואם לא די בהיפוכי זהויות, הרי "הנמר הנוראי", מספר עברון, המוצבת כיום באתר ההנצחה בלטרון, אינה הנמר "המקורית". 

הסרטים שנמצאו חסרי קול. הטיפול בחומרים העניק להם קול במובן זה שגאל אותם מתהום הנשייה. באשר לסאונד, בחר עברון להדגיש מחוות קונקרטיות עדינות. את הסרט מלווה קול חבוי ("ווייס אובר") בקריינות הנעימה של ירון מוטולה, המלחש את הרהוריו של עברון.

"אמצעי מאוחר" שייך לז'אנר "המאמר הקולנועי", שתולדותיו במסורות הקולנוע התיעודי והאוונגרדי. הוא משתכן בין האמנות למחקר, נע בין עלילה להיעדרה. "המאמר הקולנועי נמצא בין דוקו לעלילה, ומהווה מעין מחשבה ויזואלית המתפתחת תוך כדי עשייה", מסביר עברון, "הדוקו עוקב אחר דמות, מקום, אירוע. ואילו ב'אמצעי מאוחר', עצם קיום החומרים הוא המהות. יש ניסיון לקשור את החומרים למקום שממנו נתלשו, אך גם להתבונן על החומר עצמו, על המבע".

אחד הקטעים היפים בסרט מתרחש לקראת סופו, והוא מאציל, בעיניי, על היצירה את הממד האנושי ביותר. זה אינו עוסק דווקא במנהיג עבר או באישיות מוכרת. עברון משתף כי שנתיים לאחר תחילת עבודת הסרט, נפטרה אמו במפתיע. ברגישות דקה הוא מתאר כיצד משפיע האבל האישי על אופן קריאת החומרים, כיצד מחלחל לתוכם המוות, וכי מעתה כל מה שנדלה נגוע באובדן. הוא מספר מעט על אמו, כמו מבקש אותה באותם סרטים עלומים, באותן פנים עתיקות, באותן חיילות אלמוניות החולפות לעיני המצלמות. 

"אילו יכולתי", מתוודה עברון, "הייתי מגלגל הכל לאחור: את הקבצים בחזרה אל הסרטים, את הסרטים אל הקופסאות, את הקופסאות אל הארגז". אבל אמצעי מאוחר מדי, משורה ישחרר רק המוות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו