"שאלתי את עצמי איך אישה חזקה כמוני נכנסה ליחסים כאלה"

מתי בפעם האחרונה

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?

"אני אומרת את זה לילדות שלי, וגם לנדב, הרבה מאוד פעמים. הכמות לא מורידה מהאיכות, זה לא מוזיל את הביטוי, הוא נאמר בכוונה מלאה. יש ימים שאני לא אומרת, אבל אני מרגישה את האהבה יום־יום. הביטוי הזה יוצא לי מאוד בטבעיות. הבנות אומרות לי גם, מחזירות בענק, וזה כיף. אלה, הקטנה שלי, מרחיבה את המנעד ואומרת לי, 'אמא, את גם החיים שלי, גם הלב שלי וגם האהבה שלי'".

מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי?

"למזלי, יצא לי להיות במסיבה מטריפה שנייה לפני הקורונה, רקדתי עד כלות וביליתי כמו שצריך. אני מאוד אוהבת מסיבות וריקודים. עכשיו הבילויים צנועים יותר, אבל לא פחות מספקים. כשנגמר הסגר, הזמנו בייביסיטר ויצאנו מהבית, וזאת היתה הפעם הראשונה שלנו בלי הילדות. התחלתי לדמוע, כי פתאום הבנתי כמה דברים לקחתי כמובנים מאליהם. בסך הכל ישבנו אצל חברים, וזה כל כך עזר לשפיות שלי. ממש מציל חיים היה הדייט הזה.

"עברנו את התקופה עם הכל מהכל, רגעים אידיאליים שלא חווינו לפני כן, רגעי נחת וגילויים חדשים, וגם רגעים קשים ועצבים של כל אחד מאיתנו. כמו אצל כולם. ידעתי שמחכים לי צילומים ביוני ('צפוף 4'), ולמזלי, סיימנו לצלם את 'היהודים באים' בזמן. בתיאטרון, השחקנים הרגישו הכי חזק את הקורונה. מכה קשה. אני לא הרגשתי את זה כמוהם".

מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?

"נדב נותן לי עצות מעולות. אחת שאני משתמשת בה עד היום היא לא לענות מייד כששואלים אותי משהו. אני מאוד אימפולסיבית, והמוח שלי חושב מהר וישר פולט תשובה, בלי עיבוד או פילטר. נדב תמיד אומר לי, 'תחשבי קודם, קחי את הזמן'. הטיפ הזה גרם לי לא להתחרט על הרבה דברים. את נדב הכרתי כשהיינו בני 33, בבילוי במועדון. למזלי, הוא לא זיהה אותי. היה לי חבר באותו זמן, אז אמרתי לנדב, 'תתקשר בעוד חודשיים'. כשהוא יצר קשר, עניתי לו, 'תחכה עוד קצת'. ואז הוא אמר, 'חיכיתי 33 שנה, אני יכול לחכות עוד'. לימים נפרדתי מהחבר, ונדב סימס לי 'חג שמח'. עניתי לו, ומאותו הרגע לא נפרדנו".

מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?

"אין כמו תקופת הקורונה כדי ללמוד דברים חדשים. הזום היה עולם חדש שנפתח בפניי, והשתתפתי בכמה מופעי זום לייב בפייסבוק שיזמו שלוש יוצרות (נועה לזר קינן, שרון דנון ועתליה זהבי; ש"ז), ביחד עם קרן מור, לאורה ריבלין, נועה קולר, יעל לבנטל ועוד רבים וטובים. זה היה נחמד מאוד. היתה לי שם סצנה עם יוסף סוויד, שגר בברלין והוא גם אבא טרי, ולכן החזרות היו בשעות לא שעות. זאת היתה למידה מעניינת מאוד של מדיום ופורמט חדשים. עבורנו, השחקנים, הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההוויה, ופתאום להישאר בבית ולשחק בלי פידבק ובלי מחיאות כפיים, זה מוזר. כשנגמר הקטע שלך אתה בד' אמות, מחכה שהקירות ימחאו לך כפיים. זאת היתה חוויית למידה מעניינת ומרתקת, היה בה סוג של אדרנלין".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם הורייך?

"השבוע. הוריי בני 86, גרים בדיור מוגן ובגלל זה הגנו עליהם מאוד. אי אפשר היה לבקר אותם, וזה היה לי ממש קשה, חוויה לא נעימה שנמשכה הרבה זמן. עשינו המון שיחות וידאו, ובפסח הבאתי להם מאכלים טעימים, וכשהם יצאו למרפסת, פרצתי בבכי. זה היה כל כך לא סביר שהם לא יכולים לצאת ואין לי גישה אליהם. היום אני מעריכה כל מפגש איתם פי אלף.

"אני בת זקונים, אבא שלי (אלוף מיל' נתן שרוני; ש"ז) שירת בצבא 30 שנה. הוא השתחרר ב־1982, כשהייתי בת 7. יש לי זיכרון של הריח של המדים שלו ושל מגירת צחצוח הנעליים שלו. אלה זיכרונות ילדות. משם אבי המשיך במגזר הפרטי וכיהן גם בסקטור הציבורי. הוריי לא נטו מעולם להתערב בבחירות שלי, וגם אם התנגדו למשהו, כמו לימודי המשחק, הם עדיין תמכו בי ונתנו גב. תמיד היה לי חופש בחירה. בצבא אבא שלי לא לחץ עלי ללכת לקורס קצינות או משהו כזה".

מתי בפעם האחרונה ניגשת לאודישן?

"עשיתי אודישן מצולם בקורונה, לתפקיד בארץ. לא יצא לי לעשות אודישנים מצולמים, וגיליתי שיש בזה משהו נחמד. חוויית האודישנים שנואה עלי, את מציגה את היכולות שלך ונחשפת, וזה לא נעים. מצד שני, אודישן מייצר אדרנלין בריא בעיניי, קפיצה למים שיכולה להוציא דברים טובים".

מתי בפעם האחרונה בכית?

"החודש, כשצפיתי בסרט של רוני קובן על מיכל סלה ז"ל (שבעלה מואשם ברציחתה בשנה שעברה; ש"ז), לא יכולתי לשלוט בבכי. אלימות לא חייבת להיות פיזית, היא יכולה להיות מנטלית. יצא לי, לתקופה קצרה, בסוף שנות ה־20 שלי, להיות עם גבר כזה. הסימפטומים שחוותה מיכל, אני לא יכולה להסביר כמה הם זהים למה שעברתי. הייתי אחרי הרבה זמן ללא זוגיות, אחרי בית הספר למשחק, וכמהתי לזוגיות. חשבתי שאולי משהו לא בסדר אצלי, כי לא היתה לי זוגיות הרבה זמן, והגבר ההוא התלבש על הנישה הזו. אם הייתי נשארת איתו, זה היה אולי מגיע גם לאלימות פיזית. שאלתי את עצמי איך זה קרה, איך אישה כמוני, שהיא חזקה ואוהבת את עצמה, נתנה לדבר כזה לקרות. זה ממש כמו לחיות עם נוכל עם סגנון. יש להם דרך מניפולטיבית ואינטליגנטית לטמון לך מלכודת דבש ולמצוא את החולשות שלך, ואז את כבר לא רואה.

"היה רגע ספציפי שבו הבנתי את מצבי. זה היה אחרי לילה שבו נאמרו דברים קשים, ובבוקר כרית שנזרקה לכיווני שברה חלון. זו היתה נקודת האל־חזור, ובפעם הראשונה יצאתי החוצה וסיפרתי לאחותי מה עבר עלי. בבוא היום אני אספר לבנות שלי את הסיפור, שיידעו שזה יכול לקרות לכל אחת, ושיש סימנים שצריך לשים לב אליהם. נורה אדומה".

מתי בפעם האחרונה נכשלת?

"'כישלון' זו מילה בעייתית בעיניי. לפני שהלכתי ללמוד משחק היה לי קשה להחליט על זה. היה לי מאבק פנימי ופחדתי מכישלון. פחדתי לא לעבור את מבחני הקבלה, פחדתי לעמוד מול כיתה ולעשות מעצמי צחוק. היה לי בזמנו חבר עם סבתא שאהבתי, סבתא חדווה, והיא החדירה לי לראש שכל התנסות מקדמת אותנו בחיים, ובהכרח תעזור, תבנה ותקדם. זה שינה את היחס שלי. היום קיים בי פחד מכישלון, שעדיין יכול לשתק אותי מדי פעם, אבל הדרך שלי היא לקפוץ למים ולנסות - למרות אי הוודאות. היום, 'לומדים מטעויות' זה משפט שגור אצלנו בבית".

 מתי בפעם האחרונה חשבת על צורך בשינוי?

"כל הזמן. אני מקריאה לבנות את 'להיות מנהיגה' של רחלי פליישון, ספר פמיניסטי, והשאלות על מגדר עולות. אפשר להסביר באמצעות הספר איזו דרך נשים עברו ועוברות. הבנות שלי לא מבינות שקיים אי שוויון, או למה ילדה לא יכולה לשחק כדורגל, למשל. ילדים בטבע, לפי שאנחנו הורסים אותם, אין להם מחסומים. מאכזב אותי שאנחנו עדיין במקום הזה, ושעדיין יש דרך ארוכה לעבור. השינוי, בעיניי, צריך לבוא מהנשים עצמן, שיבינו שמגיע להן. התפיסה המעוותת, שאנחנו לא דורשות את מה שמגיע לנו, היא משהו בסיסי ושורשי. יש לנו גישה תבוסתנית מראש, ואנחנו צריכות לעשות את הסוויץ' בתוכנו".

מתי בפעם האחרונה עשית כושר?

"אני רצה שלוש פעמים בשבוע, ואני עושה אימוני כוח פעמיים בשבוע. הערב אני ארוץ עשרה ק"מ בפארק הירקון. את אימוני הכוח אני עושה עם מאמן, ואני אוהבת את זה מאוד, עושה עם הרבה חשק. בקורונה ויתרתי מראש על ספורט, לא היה לי זמן להיות לבד, ובשנייה שהיה אפשר לחזור - חזרתי בריצה. אני צריכה לעשות ספורט במסגרת, זה עניין של משמעת עצמית".

מתי בפעם האחרונה יצאת להרפתקה?

"בקורונה נדרשתי להיות יצירתית עם הבנות. באחד הימים יצאנו לטיול בשכונה, טיפסנו על גבעה, וכשהגענו למעלה ראינו שביל מטורף ופורח, ומצאנו את עצמנו יוצאות להרפתקה, מטרים מהבית. הרגשנו מינימום בבניאס. צעדנו אל הלא נודע והתרגשנו. יחד עם זה שאני נחשבת לאמא הרפתקנית, לפחות בעיני בנותיי, ההורות גרמה לי להבין שזו חובה שלי להגביל, שלא יגדלו להיות ילדות מפונקות שחושבות שהכל מגיע להן. אני מודל של 'מפונקת חרוצה', יש לי מוסר עבודה גבוה".

מתי בפעם האחרונה דאגת?

"באותו יום של הטיול ההרפתקני בקורונה חזרנו הביתה מאושרות, אבל כשהתקרבנו הרחנו אש. הבנות נכנסו ראשונות ושאלו למה יש אש בסלון, ואז אני נכנסתי וחשכו עיניי. היתה שריפה בבית. מתברר שתליתי על המעקה כיסוי מיטה, לייבוש, ובזמן שהיינו בטיול נדב, שעבד מהבית, הדליק אור, ושולי הכיסוי נגעו במנורת ההלוגן עד שהתחילה שריפה. נדב יצא לעשות כושר, ולא היה מודע לזה שבינתיים הבית נשרף.

"היו שני מוקדי אש, והתחלנו להשתלט עליה לבד. צעקתי לבנות שייצאו מייד מהבית, וחנקנו את האש בשמיכות. נכנסתי לחדר האמבטיה, ועם הדוש התחלתי להשפריץ על כל הבית. זה היה רגע של בהלה ותושייה אמיתית. אחר כך היתה ועדת חקירה, צוות כמו סמי וסימה הכבאים, שקבעה שהיינו דקה־שתיים מאסון. תפסנו את זה בזמן, ובמזל. היתה תעסוקה לכולם אחר כך, לנקות את כל הבית, והריח לא יצא 48 שעות. המסקנה הכי חשובה: מטף, מטף, מטף, ורצוי להחליף את מנורות ההלוגן בלדים".

מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו אחר?

"אני מקנאה בעור פנים של צעירות. לא הייתי משנה בעצמי כלום, ממש לא מטריד אותי המראה החיצוני שלי, רק הייתי רוצה עור של צעירות. עשיתי בוטוקס מזמן, אבל פג תוקפו ולא חזרתי לעשות. העולם שייך לצעירים, והקורונה הוכיחה לנו את זה. אני כמובן לא נגד בוטוקס וחומצות, אני בעד שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל גם אני וגם הבנות שלי, כשאנחנו רואות את מה שקורה בעולם מבחינת הטיפולים והניתוחים, זה נראה לנו מעוות ומוגזם. אנחנו מבחינות בחוסר הטבעיות".

מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?

"זה קרה וקורה. היו הצעות, וסירבתי לכולן. בסדר, הסכומים מפתים, אבל לא כל דבר עושים בשביל כסף. נורא קשה לי החשיפה, אני לא מרגישה צורך בה והיא לא נעימה לי. התוכניות האלה לא עושות לי חשק לחשוף את עצמי. אין לי פייסבוק או אינסטגרם, והמחשבה שאתה כל הזמן מצלם את עצמך ומפרסם, עד עכשיו אני לא מבינה אותה. אני לא מתחברת לפרסום תמונות ואני לא חושבת שזה יתרום לי נפשית. להפך, אפשר להתמכר לזה. אני בטוחה שהייתי נופלת לזה וסופרת לייקים".

מתי בפעם האחרונה פיתחת תחביב חדש?

"עכשיו. שנים רציתי לחזור לסרוג, ובקורונה קיבלתי, דרך ווטסאפ של השכונה, מלא מסרגות. בבית היה צמר של הבנות, אז חיפשתי מדריכים ביוטיוב ומצאתי את עצמי סורגת. זה היה מתוק, כי בילדותי אמא שלי לימדה אותי לסרוג, וזה היה רגע של חסד, מעין חזרה לילדות. התקופה הזאת, של הסתפקות במה שיש, ביחד עם זיכרונות הילדות שהתערבבו, היתה מעניינת. סרגתי בינתיים צעיף לבתי רונה, מעין ניסיון, ועכשיו אני חייבת לקנות צמר איכותי יותר. בחורף הבא יהיה משהו רציני יותר, אסרוג לשלושתן בכיף".

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה עשית אודישן?

"מייד בסיום בית הספר למשחק. קראו לי להיבחן לתפקיד הרעה בטלנובלה 'משחק החיים', בתקופה שהטלנובלות היו בשיאן. התלבשתי והתאפרתי לבד לאודישן הזה, וכאחת שסיימה לימודי תיאטרון, התברר ששמתי איפור במה. צבעים עזים וכמויות נדיבות, ששרפו את המסך - עד כדי כך שהתקשרו מהסוכנות ואמרו לי שנפסלתי על מראה. סיגל אבין, שיצרה את הטלנובלה והכירה אותי מיורם לוינשטיין, התעקשה שיבחנו אותי שוב. קיבלתי הוראה ללכת למאפרת מקצועית, וכך היה. בזכות האודישן הזה קיבלתי את התפקיד הראשון שלי בטלוויזיה - ריקי מ'משחק החיים'. אגב, אחרי האודישן, ממש באותו יום, נפצעתי והייתי צריכה לגשת לחדר מיון. בדוכן הקבלה, בעודי ממלאה טפסים, התחילו להתאסף סביבי אחים ואחיות, ואז פקידת הקבלה התנצלה והסבירה ששמעו שהגיעה מישהי מאוד יפה. עד אותו רגע בחיי הייתי תמיד המדליקה, החמודה, הפלפלית, הסקסית - אבל לא היפה. זה היה נעים להיות פתאום היפה, בחדר מיון".

יעל שרוני, תושבת רמת גן, בת 44. נשואה לנדב, מנכ"ל חברת אינטרנט, אם לאלונה (10), רונה (7 וחצי) ואלה (5). למדה משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. שיחקה בסדרות טלוויזיה ובהצגות תיאטרון. על משחקה בסדרה "סרוגים" זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר מטעם האקדמיה לטלוויזיה. כעת משתתפת בעונה החדשה של "היהודים באים" בכאן 11.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו