הייתי בטוח שיבוא יום ואני אתחרט מרה.
היה לי ברור שאני עושה צעד חסר אחריות. כולם אמרו לי במפורש שאני זורק עתיד מכובד, יוקרה וביטחון כלכלי ויוצא לדרך חתחתים. אני אפילו לא התווכחתי. למען האמת, הסכמתי שיש משהו בדבריהם. אבל משכתי בכתפי ואמרתי שאני חייב ללכת עם הלב. והלב רצה החוצה.
הייתי אז עוזר הוראה זוטר באוניברסיטה העברית. התחלתי מסלול לדוקטורט ואהבתי מאוד את הצליל של המילה הזאת, את הדלתות שהיא תפתח בפניי, ואת הנחת שהיא עשויה להביא למשפחה.
בראשי דמיינתי בעיקר איך רגע אחרי הוספת הד"ר לשם שלי אני רוכש ז'קט טוויד משובץ עם טלאי במרפקים, מטפח קרחת נאה ומשקפיים זהובים, ורץ למנהל התיכון שזרק אותי בי"ב עם ציוני מגן עלובים רק כדי לעשות לו נה.
התסריט היה מלבב וקרוב לשלמות, אבל משהו בתוכי אמר לי להתרחק. נוריות אזהרה הבהבו בכל פעם שניסיתי לבחון את אמינות האשליה הרומנטית כאילו קריירה אקדמית היא התמסרות סוחפת לחיים מסעירים של דעת ומחקר.
אין ספק שלמדתי שם והוספתי דעת, אבל לא יכולתי להתכחש לרושם המצטבר של שעמום לאה ולריח הכבד של פוליטיקה קטנונית, שרבץ על רוב המפגשים מול הוועדות הנכבדות שהיו אמורות ללוות את המחקר שלי.
אהבתי ללמד. אהבתי ללמוד. אהבתי מאוד חלק גדול מהמורים שאני חייב להם תודה אדירה. ובכל זאת עזבתי. קשה לומר שלא הבטתי לאחור. בכל פעם שמכר נוסף שלי הפך לדוקטור, חזרתי אל השאלה הטורדת: נו, אתה כבר מתחיל להתחרט? אתה לא חושב שעשית טעות? ושוב עניתי שלא. לא טעות ולא מתחרט. אבל תמיד חשבתי שזה לגמרי אישי.
אחרי שהתחלתי לקרוא את "כל שקרי האקדמיה" של עוז אלמוג ותמר אלמוג, דברים התחילו להתחבר. מה שהיה אינטואיטיבי החל להיאחז בעובדות ובמספרים, ומה שהצטייר בעיניי כטעם אישי, התברר כבעיה כלל־עולמית. ובכן, כנראה לא טעיתי כל כך. דווקא אם אתם מאמינים בחשיבותם העליונה של המדע והמחקר, ואם גם אתם שואלים את עצמכם מאיפה צצות מדי פעם כל אותן כותרות מטורללות שמתכסות באצטלה מדעית, פרגנו לעצמכם קריאה בספר הזה, שנכתב על ידי שניים שמכירים באופן אישי ועמוק את העולם שאותו הם מספידים.
האם יש דבר כזה "התקשורת"? ובכן, לא באמת. אין שום קשר בין עיתון "הארץ" לבין ערוץ 20, למשל. עיתונאים רבים עוברים במהלך הקריירה שלהם בכמה מקומות עבודה. הם כותבים על ספורט או על פלילים במקומון דרומי ואז מרכזים מערכת בתחנת רדיו חיפאית ופתאום הם שדרני חדשות על המסך הארצי. אבל זה עדיין לא הופך את כל התחנות האלה לאיזו מקשה אחת או חבורה מגובשת. לכן כשאומרים שהתקשורת שמאלנית, או שיש לה רשימות חיסול, ההכללה הגסה גורמת לי להתגרד במבוכה. אחרי הכל, אני עצמי בתקשורת כבר די הרבה שנים.
מצד שני, יש רגעים שכדאי להתעכב עליהם ולנסות להבין מה קורה פה. אני מדבר על פרשייה שיש סיכוי טוב שלא שמעתם עליה. המשטרה עצרה לאחרונה חבר קיבוץ מצפון הארץ, בעקבות סדרת הצתות של מוסדות דת יהודיים. האיש מודה בעבירות המיוחסות לו, והתמונה המצטיירת היא לא של פירומן מוזר שאוהב את הריח של יודאיקה מפויחת, וגם לא של מסע נקמה של אדם מר נפש שרואה את עצמו פגוע באופן אישי מהתנהלות בתי הדין הרבניים. לא. הרושם שעולה הוא של עבריין אידיאולוגי. פושע שנאה. אדם שמעלה באש מבנים ורכוש כדי להכאיב לאנשים שאת תפיסת עולמם הוא מתעב.
למה זה מטריד? כי אלמלא קראתי על הפרשייה הזאת בעיתון "מקור ראשון", כנראה לא הייתי יודע עליה כלל. גם אחרי שהיא נודעה לי, אני לא שומע שמישהו מנסה לפמפם את הסיפור הזה. להגדיל אותו. להשמיץ, חלילה, את הקיבוץ כולו או לתבוע חשבון נפש מכל יישובי הגולן.
ברור, למשל, ששום ראיון עם שר הביטחון לא עומד להיפתח בדרישה שבני גנץ יגנה את סדרת ההצתות האלה. ובצדק! למה שהוא יגנה? האם זה לא מובן מאליו שהוא מגנה? מה הוא אשם שאחת החשודות היא תומכת נלהבת של כחול לבן? וזה בדיוק מה שמטריד בסיפור הזה. העובדה ש"התקשורת" כן מסוגלת להתנהל בצורה מדודה, מקצועית ושפויה. כשהיא רוצה.
כמה פעמים בחיים האלה יוצא לנו לשמוע משהו שבאמת משאיר אותנו פעורי פה? לי באופן אישי היה מפגש אחד עם עולה חדש מאתיופיה. זה היה בשנות ה־80 והוא הגיע לבקר בקיבוץ והיה האתיופי הראשון שזכיתי לפגוש בעצם.
התגודדנו סביבו. שוחחנו בנימוס אנתרופולוגי נוראי. זרקנו מחמאות מגושמות על העברית היפה שהוא הספיק ללמוד, עשינו את כל הטעויות האפשריות (עוד באתיופיה קראו לך גדליה?) וגמגמנו כהוגן.
פתאום מישהו שאל מה הם עשו בחייהם הקודמים. כלומר, ממה המשפחה התפרנסה שם. והבחור, בלי למצמץ, אמר שהם היו צדים אנטילופות. בלי כלי נשק, חלילה. בריצה. כאן השתררה שתיקה די מובנת. מישהו כחכח. גדליה (ואולי קראו לו גמליאל, או עזריאל. מנגנון הקליטה של אותם ימים פינק את העולים בחבילת שמות נדיבה למדי) זיהה את המצוקה והסביר שהם היו מזהים איילה ומתחילים לרוץ אחריה. עד שהיא התעייפה.
הוא סיפר את זה בשוויון נפש, כאילו דיווח שאמו מורה להיסטוריה ואביו טכנאי מזגנים. אבל אנחנו נותרנו פעורי פה. בום! כבר שמענו על דרכים מקוריות להתפרנס, על כישרונות חריגים. אבל כאן ישב בחור צעיר שהגיע ממקום שבו בני אדם נהגו לעייף איילות. בריצות ארוכות.
אחרי ששומעים סיפורים כאלה, אפשר להתפלץ מהקלות הבלתי נתפסת שבה אנשים אומרים "מדהים!". בעיקר כשהם מתעקשים להגיד "מדאים!". מעבר לתדהמה, יש כאן תובנה יפה ועמוקה, שמשפחתו של אותו גדליה הפכה למודל עסקי: בריצות קצרות גם ליוסיין בולט אין סיכוי מול צבי ממוצע. בריצות ארוכות יש לאדם יתרון. גם מול צבי.
לסיפור הזה יש, כמובן, נמשל. באופן אישי, אני לא יכול לדבר על צבי, ולא לחשוב על הדואר. לפני כך וכך שנים התחלנו להתכתב בדואר אלקטרוני. החידוש הזה היה מהיר ויעיל והוא שינה את חיינו. אבל גם ייתר את רוב שירותי הדואר.
המחשבה שלא יעברו עוד דוורים בשכונה עם שק ואופניים היא מחשבה לא נעימה. מצד שני, עוד דבר התרחש ממש במקביל - אנשים התחילו לעשות את הקניות שלהם ברשת. יחד עם הצרה הגדולה שנחתה על הדואר, ירד משמיים גם הפתרון. עם קצת תושייה ותכנון נכון, שירות הדואר היה אמור להפוך לחברת השליחויות הגדולה והיעילה ביותר במדינה. פחות מכתבים, יותר סחורות. יש להם כוח אדם מיומן, הם פרוסים ומצוידים, ואף אחד לא יודע טוב מהם איך לוקחים משהו מכתובת X ומובילים אותו מהר ובטוח לכתובת Y שעל המעטפה.
ומה שמדהים, ואפילו מדאים, הוא שזה פשוט לא קרה. החודשים האחרונים היו יכולים להיות שעתם היפה של שירותי הדואר. אבל האמת העצובה היא שכולנו התייאשנו. כשאני מגיע לסניף הדואר הקרוב, זה בעיקר ביקורי נוסטלגיה. מי ששולח חבילה כבר לא מצפה שהיא תגיע באיזשהו זמן. בקיצור, הצבי המפורסם ההוא לא סוחב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
