החל המבצע להעלאת יהודי עיראק
ביום שישי, 19 במאי 1950, בשעה 14:15, המריא מנמל התעופה בבגדד מטוס "סקיימסטר" בדרכו לישראל, ועליו 86 עולים שסימלו את תחילת מבצע "עזרא ונחמיה" - המבצע הגדול להעלאת יהדות עיראק ארצה.
בראש הפרויקט, שהיה כרוך בלא מעט קשיים לוגיסטיים, עמדו שלמה הלל, לימים ח"כ, שר ויו"ר הכנסת, ומרדכי בן־פורת, לימים ח"כ וראש מועצת אור יהודה.
החל מיום הכרזת המדינה, 14 במאי 1948, התנכלה ממשלת עיראק בראשות נורי א־סעיד לקהילה היהודית, באפליה מכוונת, בהסתות ובהתנכלויות. בפברואר 1950 מונה לראשות הממשלה העיראקית תאופיק א־סוודי, שהיה מתון מקודמו, ובמארס 1950 אישר הפרלמנט העיראקי הצעת חוק שמתירה ליהודים לעזוב את המדינה.
רוני ברנט, יהודי בריטי בעל קשרים בעיראק, שכר עם שלמה הלל את חברת Near East Air Transport, והרישום לטיסות לישראל החל. בינתיים חזר הלל ארצה להתארגנות ונקרא לפגישה עם ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי שקולניק (אשכול).
השבוע נזכר הלל בן ה־97: "הוא פקד עלי: 'סע בחזרה לעיראק ותודיע ליהודים - ברוכים הבאים, אבל לא עכשיו, פה אין אוכל, אין שיכון, אין כלום, תישארו שם".
למחרת נקרא הלל לפגישה גם עם ראש הממשלה: "מייד עם כניסתי לחדר, דוד בן־גוריון ירה לעברי - 'כל מה שאשכול אמר לך נכון, אך טוס מייד לעיראק ותביא הנה את כל מי שאתה יכול, כי מי יודע מתי העיראקים ישנו את דעתם".
ואכן, כעבור שנה בוטל בעיראק החוק שאפשר את יציאת היהודים, אולם בינתיים עלו ארצה כ־110 אלף איש, ורק אלפים בודדים נותרו במדינת האויב המוסלמית.
ישראל הכירה בתרומתם של בן־פורת והלל בהעלאת יהדות עיראק והעניקה לשניהם את פרס ישראל (הלל ב־1998, בן־פורת ב־2001) על "מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".
לראשונה בתולדות צה"ל: נשים סיימו רשמית קורס צניחה
ב־18 במאי 1950 הסתיים בבסיס תל נוף קורס צניחה שבו השתתפו - לראשונה בישראל - גם שתי נשים: יוכבד קאשי ומנוחה פידל.
קאשי, אחותה הבוגרת של הזמרת עליזה קאשי, נולדה בעיר משהד שבאיראן, עלתה עם משפחתה לארץ ב־1932 בגיל 3, ועם הקמת צה"ל, במאי 1948, התגייסה לחיל הנשים. בתחילת 1950 סיימה קורס קצינות, והוצבה כמפקדת יחידת מקפלות מצנחים בבית הספר לצניחה, שפעל בבה"ד 8 שבבסיס תל נוף.
קאשי שאפה להפוך לצנחנית בעצמה, אולם הדרך לקבלתה לקורס היתה ארוכה, שכן באותם ימים נחשבה הצניחה למקצוע גברי בלבד. אפילו מפקדת חיל הנשים, אל"מ שושנה ורנר, הבהירה ש"אף שהיו לנו לפני קום המדינה צנחניות, כמו חנה סנש, לא אוכל לאשר הצבת חיילת בקורס צניחה". גם בכירים בחיל הרפואה גרסו ש"גוף האישה אינו מתאים לפעילות מסוג זה".
לבסוף הצליחה קאשי לשכנע את מפקד הצנחנים בבה"ד 8, סא"ל יהודה הררי, לאפשר לה להשתתף בקורס, בתנאי שתמצא בחורה נוספת שתעבור אותו לצידה. מנוחה פידל, בת מושב חוגלה, נרתמה למשימה, והשתיים סיימו את הקורס עם חמש צניחות - הסף הנדרש כדי לענוד את "אות הצנחן". קאשי המשיכה לצנוח, וכשהשלימה 12 צניחות נוספות, הוענקו לה גם כנפי הצניחה המיוחלות.
קאשי, כיום בת 91, השתחררה מצה"ל ב־1952 ונישאה לצייר צבי מילשטיין. ב־1956 השתקע הזוג בצרפת, וקאשי לימדה במשך עשרות שנים אמנות פלסטית באוניברסיטה בפריז. מילשטיין הלך לעולמו בפברואר השנה, וקאשי מתגוררת בגפה בבית אבות בנורמנדי. בנם היחיד, אורי, הוא מפיק סרטים בצרפת.
פרסומות לסיגריות: "הרופא ממליץ"
במאי 1950 החלו להתפרסם בעיתונות בישראל מודעות לקידום מותגי סיגריות, שבניגוד למקובל כיום ניסו להדביק לסיגריה תדמית נקייה ובריאה דווקא, תוך הסתמכות, כביכול, על "חוות דעת של אנשי רפואה".
מסע הפרסום הזה לא נולד בחלל ריק. למעשה, הוא בא כתגובה של יצרני הסיגריות בישראל הצעירה לשטף כתבות שהתפרסמו באותם ימים ברחבי העולם, ושעסקו בנזקים הבריאותיים הכרוכים בעישון סיגריות. רבות מהכתבות תורגמו לעברית ופורסמו בעיתוני התקופה - למגינת ליבם של יצרני הסיגריות, שחששו מאוד שהדבר יביא לפגיעה בפרנסתם.
המודעוּת הציבורית בישראל לסכנות העישון גברה בעיקר אחרי הקמת האגודה למלחמה בסרטן, בסוף 1952, כך שב־1950 לא היה מי שיביע מחאה מול מודעות הפרסומת של עשרות מותגי סיגריות שהתגאו, לכאורה, ב"עדויות" של מעשנים שהעישון עושה להם רק טוב. באחת מהן, למשל, דיווחה מעשנת אלמונית: "מרוצה גרוני וכן גם אני - בשל הפילטר הייחודי".
מודעות נוספות שהחלו לצוץ באותה תקופה המליצו על מותגי עישון שונים תחת הכותרת "זאת הסיגריה המומלצת ביותר על ידי מיטב הרופאים". המודעה המוצגת למטה, למשל, ממאי 1950, התפרסמה בלא אחר מאשר ביטאון "הרפואה", שיצא לאור מטעם הסתדרות הרופאים בישראל.
מודעת סיגריות אחרת הציגה איור של בחורה לצד הכיתוב: "היא צעירה, היא נבונה, במיטב היא חושקת, ומובן מאליו מהי הסיגריה שהיא אוהבת". מודעה נוספת, של דובק, "גייסה" לעזרתה, למרבה החוצפה, את המשורר הלאומי המנוח, עם הכיתוב בגדול: "אלו היו הסיגריות המועדפות על ידי ח"נ ביאליק".
באך ובטהובן לעצורים
מאחורי תחנת המשטרה ביפו, בסמוך לבית המעצר ("הקישלה"), הוקם במאי 1950 בית קפה, ובו ניגנה בכל ערב תזמורת להנאת האורחים. בביקורת עסקית שנערכה במקום התברר שהוא לא מחזיק ברישיון להשמעת מוזיקה, כנדרש. למחרת, כשהבעלים התייצב לבירור העניין בתחנת המשטרה הסמוכה, הודיע לו מפקד התחנה שהרישיון יונפק בתנאי שתנוגן מוזיקה קלאסית בלבד, בנימוק ש"באך ובטהובן ישפיעו לטובה ויטהרו את נפש העצורים". בעל בית הקפה סירב לתנאי המוזר - ויצא מהתחנה עם קנס.
הקרב על קו הטלפון
מהומה התחוללה ב־16 במאי 1950 בחנות תכשיטים בחיפה, עד שהמשטרה הוזעקה להפריד בין הניצים. התברר שבעל העסק נעל את חנותו לשבוע ימים ולא הניח את שפופרת הטלפון על כנה, כנדרש, דבר שמנע משותפו לקו לקבל שיחות או להתקשר.
בעל החנות התוודה בפני השוטרים שעשה את המעשה בכוונה: "לימדתי את שותפי לקו לקח, כדי שיצמצם בשיחות ויאפשר גם לי לעשות שימוש בטלפון מדי פעם". כשנשאל אם הפסד שבוע העבודה היה שווה את השיעור, ענה האיש: "ביליתי בבית הבראה ונהניתי כפליים, ביודעי ששותפי חש מה שעובר עלי בכל יום, בגללו".
קיצוב על פירות הקיץ
עם תחילת עונת פירות הקיץ התרבו התלונות מצד לקוחות שהגיעו בכל יום לירקן ומצאו את דוכני הפירות ריקים. הסיבה למחסור: החורף הקשה, שהשפיע לרעה על תנובת הפרי. ממשרד החקלאות נמסר ש"דווקא המשמש, שעונתו קצרה, צפוי להניב השנה יבולים נאים, וטובים הסיכויים שנראה גם יבולים של שזיפים וענבים". עם זאת, המשרד הדגיש ש"יקפיד על קיצוב, כדי לאפשר לכל בית בישראל לטעום מפירות ארצנו".
הנעלמים / מבנים ומקומות שהיו
התחנה המרכזית בירושלים
בתחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת נכנס קואופרטיב האוטובוסים "המהיר" שבירושלים לשותפות עם איש העסקים הירושלמי דוד קוקיא, לצורך הקמת תחנה שתשרת את קווי הקואופרטיב מירושלים לרמלה, לתל אביב ולבאר שבע. התחנה נבנתה בחלקו האחורי של "בניין העמודים", ברחוב יפו. ב־1933 הוקם "אגד", כתוצאה ממיזוג "המהיר" עם שלושה קואופרטיבים לנסיעות, והתחנה שירתה את הקווים לכל חלקי הארץ, עד שנסגרה בשלהי שנות ה־60.
הצרכנייה / פריטים מאז
שעון מעורר מתקפל
שעון אלגנטי לעומת השעונים המעוררים הגדולים, שתקתוקם הרעשני העיר אפילו מתים בלילה. היה זה שעון קומפקטי, עם מחוגים וספרות זרחניים שהאירו בלילה וצלצול יקיצה נעים, לעומת השעונים הגדולים שצלצלו בעוצמה של פעמון בית ספר. והכי חשוב: הוא היה מתקפל בקלות כצדפה, ולכן שווק כשעון מעורר "המתאים גם לנסיעות", בתקופה שבה רק בני מזל מעטים יכלו להרשות לעצמם לנסוע לאן שהוא.
עונת רחצה - לצד הביוב
ב־18 במאי 1950 נפתחה עונת הרחצה בתל אביב, אך בשל תנאי תברואה בעייתיים הוזהר הציבור ש"לא לחרוג משטח האזור הניטרלי", רצועת חוף באורך כמה מאות מטרים, שמצפון ומדרום לה זרם באותם ימים בחופשיות ביוב לים. לרוחצים נמסר שלרווחתם הותקנו "סככות חדשות שחלקן הפנימי סמוי מעין המתבונן, כך שכעת ההתפשטות וההתלבשות בחזקת הרבים אסורות בתכלית האיסור". בצילום: חוף תל אביב, 1950.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
