טוב יעשה הרמטכ"ל אביב כוכבי אם יאמץ את המלצות הוועדה שמינה, ויעניק אות על שנות הלחימה של צה"ל בדרום לבנון. יהיה זה צדק מאוחר לעוול היסטורי, שבו נמנע המובן מאליו - הגדרת התקופה שבין "שלום הגליל" לבין הנסיגה מלבנון כ"מלחמה".
עבור רא"ל כוכבי ובני דורו, שעוצבו בשנות לבנון, זאת היתה מלחמה לכל דבר. "מלחמה ללא אות" קרא תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר לספרו, שהיטיב לתאר את שעבר צה"ל באותן שנים שנשכחו מלב. אולי היתה זאת האינתיפאדה השנייה שפרצה מייד ושאבה את ישראל למאבק דמים, ואולי הרצון לשכוח ולהשכיח, אבל עבור דור שלם לבנון היתה ועודנה האירוע שהגדיר את שנות שירותו ובגרותו.
לא מפתיע, לכן, הקתרזיס שפרץ עם הקמת קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים". רבבות חיילים שיתפו בסיפורים, בתמונות ובזיכרונות מלבנון, חלקם קשים; במשך שנים חיכו לרגע שבו המלחמה "שלהם" תקבל את המקום הראוי לה, ומשלא זכו בה ייצרו אותה בעצמם.
אחד הקסמים בקבוצה הזאת הוא היעדר המעמדות. קצינים בכירים מתכתבים עם טוראים; חיילים זוטרים מעבירים ביקורת על המפקדים ששלחו אותם לסכן את חייהם. ממרחק השנים כולם היו "אחי", ולכולם היתה אותה המטרה, שהיתה תלויה על הקיר בכל אחד מהמוצבים ונשמעת היום כמו לקוחה מפרסומת ארכאית: "הגנה על יישובי הצפון".
בדיעבד, מתברר, כמעט כולם היו בעד היציאה מלבנון. או כך לפחות עולה משלל הכתבות והסרטים שפורסמו כעת, במלאת 20 שנים לנסיגה. "אני מת על כל אלה שרואים אחורה 6/6", אומר תא"ל (מיל') שמואל זכאי. "חבל שבזמן אמת הם לא ראו מעבר לאף שלהם".
הרבה יותר ממחבלים
האמת היא שבאותם הימים רק קצינים מעטים חשבו שצריך לצאת מלבנון. "גם ביומיים שלפני הנסיגה חשבתי שאסור לסגת", אומר אלוף (מיל') משה קפלינסקי. "אני מודה שהייתי חלק מהקונספציה הזאת, שנבעה אולי מכך שהיינו עסוקים רוב הזמן בלהילחם. לא שאלנו אם נכון שנצא, אלא איך אנחנו יכולים לעשות יותר טוב ולנצח".
אלוף (מיל') יאיר גולן סבור אחרת: "מ־86' חשבתי שאין לנו מה לחפש שם, אבל כשהגעתי לפקד על החטיבה המזרחית ביק"ל זה היה לי ברור כשמש. אני זוכר מפגש בשלהי 96' עם אלוף הפיקוד דאז, עמירם לוין, ועם המפקדים הבכירים ביק"ל. אמרנו לו שאין לנו מה לחפש שם. שהלבנונים מפחדים לדבר איתנו, שמספר העריקות בצד"ל גדל, שהכל מתפרק. הוא אמר 'הבנתי. צריך לצאת למבצע התקפי נרחב ואז לחזור לקו הגבול כדי שלא ייראה שברחנו'. זה לא קרה. צמרת צה"ל היתה שבויה בקונספציה שחייבים להיות שם כדי להגן על הצפון".
הקונספציה הזאת היתה לכאורה לוגית: רצועת הביטחון היתה המשכה של מלחמת לבנון, שנועדה להפסיק את הפיגועים של הארגונים הפלשתיניים ביישובי הצפון. היא נועדה לייצר חיץ בין המחבלים לבין תושבי הצפון. מצדדיה מצביעים על כך שאכן לא היו חדירות מחבלים ליישובים בכל שנות קיומה של רצועת הביטחון; מתנגדיה טוענים שישראל פספסה שינוי אחד משמעותי: חיזבאללה, שעלה לגדולה, לא התעניין בחדירות ליישובים ישראליים. בשונה מארגוני הטרור הפלשתיניים הוא התמקד בצה"ל, ופעל לגרשו מלבנון.
"היינו צריכים לשנות את הטקטיקה כשחיזבאללה הפך לאויב העיקרי", אומר תמיר. "חיזבאללה השתמש ברצועת הביטחון כדי להתיש את ישראל, והצליח. שיחקנו לידיים שלו, ועשינו יותר נזק מתועלת".
ועדיין, צה"ל התמסר כולו ללחימה. קצינים התחרו על התפקידים, יחידות נלחמו על הזכות לשרת ברצועת הביטחון, חיילים רצו לצאת למבצעים "כדי להרוג מחבלים". בניגוד לפעילות השיטור בשטחים, לבנון היתה הדבר האמיתי: מלחמה מעבר לגבול, מול אויב שהשתפר והציב אתגר מבצעי משמעותי.
הבעיה היתה שהמלחמה הזאת העסיקה רק את הצבא עצמו, או ליתר דיוק: את אותם החלקים בו ששירתו בלבנון (ואת הוריהם). ראשו של הציבור היה באינתיפאדה, ואז בתקוות של הסכם אוסלו ובפיגועי הטרור שבאו בעקבותיו. "היתה אז את ישראל שעד לקריית שמונה, ואת זו שמצפונה לה", אומר תמיר.
"אפילו בתוך צה"ל, לבנון לא היתה הדבר הכי חשוב", אומר זכאי. "הצבא המשיך להתמקד בסוריה כאילו עוד רגע תפרוץ שם מלחמה, ולא הקצה ללבנון אמצעים, משאבים ואפילו לא אימונים מספיקים". תמיר מסכים: "רק כשאמנון ליפקין־שחק מונה לרמטכ"ל, לבנון הפכה לעיקר. עד אליו צה"ל התייחס לאויב כאל מחבלים - קודם פלשתינים, אחר כך שיעים. אמנון הבין שזאת מלחמה, שהאויב הפך לגרילה ושאנחנו צריכים לשים במלחמה הזאת את כל מה שיש לנו כדי לנצח".
באותה תקופה הוקמה יחידת אגוז (שתמיר היה מפקדה השני), וצה"ל צבר לא מעט הישגים מול חיזבאללה. זכאי נשלח ללמוד מהבריטים על לוחמת גרילה, וקפלינסקי שולב בצוות שנועד להביא את היתרונות המודיעיניים של צה"ל לזירה המודיעינית. יחד עם אלוף הפיקוד לוין - מקצוען של מבצעים וחשיבה מחוץ לקופסה - החליף צה"ל דיסקט, אבל זה לא הספיק. הסיבה: רצף טראגי של אירועים - המסוקים, השריפה, השייטת - שהעלו את לבנון לראש סדר היום מהפן הכי רגיש מבחינה ציבורית - הנפגעים.
בתוך זמן קצר הפכה לבנון בתודעה הציבורית ל"ביצה", והלוחמים ל"ברווזים במטווח". כל אירוע הוגדר כ"אסון", והחיילים כ"בנים" או "ילדים". "לא היה לנו סיכוי", אומר קפלינסקי. "את ההצלחות שלנו, והיו לא מעט כאלה, אף אחד לא ספר. שפטו אותנו רק לפי האסונות".
בצה"ל התרעמו. זכאי כינה את ארגון 4 אימהות "ארבע סמרטוטות", ותא"ל ארז גרשטיין - מהמפקדים הבולטים שנהרג בראשית 99' ממטען בלבנון - טען שהמחאה פוגעת בחיילים וביכולתו של צה"ל לנצח.
זה לא עזר. דעת הקהל התעצמה, והתוצאה הבלתי נמנעת היתה שצה"ל התחיל להשתבלל. הפעילות כבר לא נבחנה בראי התוצאה וההישגיות, אלא רק בראי הנפגעים. קפלינסקי: "הלכנו והתחפרנו. המוצבים התבצרו והשיירות הפכו אינסופיות, ובמקביל שמנו על עצמנו בלי סוף רסנים ובסוף זה הכריע אותנו".
שנה לפני הנסיגה, מספר זכאי, הגיע המטה הכללי לדיון באוגדה 91. "אמרתי להם: תוציאו אותנו מפה כי הפסקתם להאמין במלחמה הזאת", הוא משחזר. "אתם כולאים אותנו במוצבים ולא מאשרים מבצעים רק כי אתם מפחדים. במקום שאנחנו ניזום וחיזבאללה יתגונן, הוא רודף אחרינו. אי אפשר לנצח בהגנה".
הפור נפל כאשר הפוליטיקאים שהתמודדו בבחירות של 99' התחייבו כי אם ינצחו - יוציאו את צה"ל מלבנון. "אז גם הבנתי שהעסק גמור", אומר קפלינסקי. "כשברק נכנס לתפקיד היה ברור שזה עניין של זמן".
כתמיד, היה גם אלמנט אישי. כאשר גרשטיין נהרג, נפלו עליהם השמיים. הוא לא היה רק חבר קרוב של קפלינסקי, זכאי ותמיר. ההבנה היתה שאם הוא - הסמל החסין והכל־יכול של הלחימה בלבנון - נהרג, כנראה שהמלחמה בלבנון באמת חסרת תוחלת.
"כישלון אסטרטגי"
הם הפנים של שנות הלחימה בלבנון ושל המחיר שלה. קפלינסקי, שנפצע כשהוביל את סיירת גולני לכיבוש הבופור ב־82' וסגר מעגל כשפיקד על עוצבת הגליל בנסיגה; זכאי, שנכנס כחייל צעיר למלחמת לבנון הראשונה ויצא בפעם האחרונה מלבנון כמח"ט גולני; תמיר, שעשה בלבנון אלפי מבצעים ובשנת 2000 פיקד על עוצבת "חירם" (חטיבה 769) בגבול הצפון; וגולן, שפעל שם עוד לפני מלחמת לבנון הראשונה, נפצע כמפקד החטיבה המזרחית, ובזמן הנסיגה היה ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל.
הם פעלו הכי טוב שידעו. כולם מודים שאהבו את המלחמה, האתגר, האקשן. "צבא חייב לחפש חיכוך. צבא שלא נלחם מאבד את זה", אומר זכאי, ותמיר מוסיף: "לבנון סיפקה לנו עיסוק מבצעי אמיתי יותר טוב מהעיסוק המשטרתי של יו"ש. השטחים מייצרים לצבא משבר זהות; בלבנון זה היה הדבר האמיתי".
אבל גם מול "הדבר האמיתי" הזה צה"ל איבד אוריינטציה. קפלינסקי מצביע על שלוש סיבות עיקריות: התהליכים שחיזבאללה עבר, הביקורת הציבורית בארץ, וההתחפרות של צה"ל מחשש לנפגעים. "הם התפתחו, הפיקו לקחים ולמדו את כל נקודות התורפה שלנו וניצלו אותן", הוא אומר. "אנחנו הלכנו והתכווצנו. פתאום כל חייל היה הילד של כולנו; ילדה שנהרגה מקטיושה עניינה את הציבור פחות מחייל שנהרג. התבלבלנו".
גולן סבור שהכבלים שצה"ל שם על עצמו - בהנחיית הדרג המדיני - הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. "ב־93', כמג"ד, הובלתי סיור ליד שקיף אל חרדון. כשהעברתי את כל הכוח בוואדי שסימן את הקו האדום, שאלתי את החיילים: 'אתם מרגישים משהו שונה?' כמובן שהתשובה היתה 'לא'. כולה חצינו ואדי. הקו הזה היה פיקציה, אזיקים ששמנו על עצמנו".
"במקום לנקוט לוחמה זעירה, סיכולים ממוקדים, פשיטות, הנחת מטענים, המצאנו תורות לחימה חדשות", מוסיף זכאי. "מי שמע שנלחמים נגד גרילה בירי ארטילרי?"
התוצאה הבלתי נמנעת היתה שחיזבאללה קיבל ביטחון, התמקצע, פיתח את אידיאולוגיית ה"מוקוואמה" (התנגדות) והפך למגן לבנון. "מבחינה צבאית לא התפתח בעולם שום ארגון כמו חיזבאללה", אומר תמיר. "היכולות שפיתח - מהמחבלים המתאבדים ומכוניות התופת ועד לטילים והרקטות - חסרות תקדים".
בצה"ל ראו את זה קורה ונלחמו לשנות - מבפנים. לנצח. לתחושת מי שהיו שם, עד לשלהי השהייה ברצועת הביטחון צה"ל ניצח טקטית בשטח. אבל אסטרטגית ישראל הפסידה. "הדרג המדיני לא עמד בלחץ", אומר זכאי. "תפקיד הצבא הוא להילחם ולהגן על המדינה והאזרחים. פתאום מצאנו את עצמנו במצב שבו האזרחים מגינים על החיילים. זה עיוות מוסרי".
הקמפיין הציבורי אמנם הוציא את צה"ל מלבנון, אבל הוא גם הותיר לא מעט נזקים. דם החיילים הפך לסמוק משל האזרחים; צה"ל גילה הססנות גוברת בהפעלת כוח; ישראל נתפסה כמי שהפקירה את בעלי בריתה, הנוצרים בדרום לבנון; וברמה האסטרטגית - בלבנון צמחה מפלצת. זכאי: "כשהיינו בלבנון חיזבאללה היה בעיה מקומית שאוגדה וחצי התמודדו איתה, והיום הוא איום שכל המדינה עסוקה בו. זאת הצלחה?"
גם גולן סבור שלבנון היא דוגמה לכך שהמדיניות הביטחונית של ישראל היא "בינונית־מינוס", כהגדרתו. "בגדול, ההתנהלות שלנו בלבנון היתה מטומטמת. במו ידינו בנינו מולנו ענק. ברמה הטקטית צה"ל נלחם והשתפר ולמד, אבל ברמה האסטרטגית נכשלנו".
קפלינסקי מאמין שהלקח הוא רחב בהרבה מהמקרה הלבנוני: "אנחנו נוטים לסטגנציה מחשבתית. אם המצב רגוע ויש הצלחות אז אומרים 'למה לשנות'. ואם קשה ונלחמים אז מסרבים לשנות, כדי שלא יגידו שברחנו ונכנענו ללחץ. זה גורם לשיתוק, וזה מה שקרה לנו בלבנון עד שאהוד ברק קם וקיבל החלטה מנהיגותית".
להוציא את הנסיגות מהשיח
הקונצנזוס כיום הוא שהיה צריך לצאת מלבנון, ושעל ישראל היה לעשות זאת קודם. "עיקר האחריות שזה לא קרה היא על הצבא", אומר גולן. "הוא חשב במושגים שכבר לא היו רלוונטיים, והמשיך לקדש אותם".
תמיר מאמין שישראל החמיצה את ההזדמנות כאשר האויב התחלף מפלשתינים לשיעים. "זה היה הרגע שבו היה עלינו לשאול מה אנחנו עושים שם ואם השהייה בלבנון משרתת אותנו", הוא אומר. "זה לא קרה, כי מעט מאוד אנשים הבינו את זה בזמן אמת. העיקר שהיה אויב שאפשר להילחם בו".
ממילא, מוסיף תמיר, השיפוט הוא חוכמת הבדיעבד. בזמן אמת אנשים הסתכלו על המשימה והאיומים: "אם היינו נסוגים וכמה שבועות אחר כך היה פיגוע ביישוב וישראלים היו נרצחים, מה היו אומרים?" קפלינסקי מודה שזה גם היה הלך המחשבה - ואולי מנגנון ההגנה: "האמנו שאוי ויי, מה יקרה אם נצא".
זכאי סבור שהשיפוט ממרחק הזמן מייפה את המציאות. "בוא נראה מה היה לנו מאז שיצאנו מלבנון: שתי חטיפות עם חמישה חיילים הרוגים, כמה אירועים שבנס לא הסתיימו בחטיפה, עוד כמה פיגועים, מלחמת לבנון השנייה, ואינתיפאדה עם אלף הרוגים שפרצה כתוצאה מזה שגם הפלשתינים חשבו שאנחנו חלשים כי ברחנו מלבנון".
גרוע מכך, זכאי טוען שהשיח הציבורי הנוכחי מסוכן ומזיק: "אם חושבים שאפשר לבנות אתוס של צבא על נסיגות אז יש לנו כאן פטנט בינלאומי. אתוס בונים על מקצועיות, נחישות וגבורה. על ניצחונות. נסיגות מתפרשות במזרח התיכון כחולשה, ועל חולשה משלמים כאן מחיר יקר. קשה לי עם השיח הזה, שאומר היום שהשהייה בדרום לבנון היתה מיותרת. מה חושבים החיילים שסיכנו שם את החיים שלהם, או ההורים השכולים שאיבדו שם את הבנים שלהם - שזה היה סתם?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו