נפגשים עם סבא וסבתא אחרי חודשיים? אולי אתם צריכים לומר ברכה

האם כשנפגשים פיזית עם מישהו שלא ראינו במשך שלושים יום צריך לברך שהחיינו? ומה הדין אם דיברנו איתו בטלפון או ערכנו איתו מפגש זום?

הגמרא בברכות נ"ח, אומרת שיש לברך שהחיינו על ראיית חבר לאחר שלושים יום, ויש לברך מחיה המתים על ראיית חבר לאחר שנים עשר חודשים:

"אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חדש - אומר ברוך מחיה המתים".

האם ברכה זו נוהגת כיום? יש פוסקים הסבורים שברכה זו אינה נוהגת היום (אשל אברהם; הגרשז"א, הליכות שלמה, פרק כג, אות יב), אולם, פשטות המשנה ברורה (שם) וערוך השולחן (שם) לברך גם כיום, וכן כתב גם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת,ח"ד סימן י"ז). ולמעשה, נראה שאם אדם שמח מאוד בראיית חברו לאחר תקופה ארוכה שלא התראו, יש סיבה טובה לברך גם היום.

האם מברכים כשהיה קשר במהלך התקופה? המשנה ברורה (ס"ק ב) כותב שיש מחלוקת בין האחרונים האם מברכים שהחיינו על הראייה כאשר היה קשר של מכתבים במהלך השלושים, וכותב שלמעשה אין לברך כיוון שספק ברכות להקל. אך לכאורה דבר זה תמוה: ביחס לברכת מחיה המתים מובן שאין לברך אם במהלך התקופה היה קשר של מכתבים או קשר אחר (כיוון שיודע בוודאות שחברו חי). אולם ביחס לברכת שהחיינו, עיקר הברכה איננה על כך שיודע שהוא חי אלא על השמחה בראייתו, ולכן לכאורה צריך לברך למרות שקיבל ממנו מכתבים, וכן כתבו ערוך השולחן (רכ"ה, ב), הרב עובדיה יוסף (שם) ועוד הרבה פוסקים. גם כאשר היה קשר טלפוני, דעת הרב עובדיה יוסף (שם) שצריך לברך על הראייה הפיזית, כי עיקר הברכה היא על השמחה בראיית הפנים.

האם יש לברך לאחר ראייה בזום? כאשר אדם רואה את חברו בשידור חי, כתב הרב עובדיה יוסף (שם) שאין לברך על ראייה זו שהחיינו, כיוון שעיקר הברכה איננה על ראייה פיזית, אלא על ראייה המלווה בקירבה: "שרואהו במו עיניו ושמח בקרבתו אליו". מכאן ניתן ללמוד, שגם אם אדם ראה את חברו בשידור חי, עליו לברך שהחיינו כשיראה אותו ראייה פיזית אחרי שלושים יום.

לפי זה, יש להסתפק במקרה שהיה קשר באמצעות זום: מצד אחד אין כאן קירבה פיזית, אך מצד שני, בעוד בשידור ישיר הקשר הוא חד צדדי, הרי שבזום הראייה מלווה בשיחה ובקשר, כך שיש כאן מידה מסוימת של קירבה. מלשונו של הרב עובדיה נראה שהיה מורה לברך במקרה זה (למרות שדיבר על מקרה מעט אחר), כיוון שהוא הגדיר "שרואה במו עינו, ושמח בקרבתו אליו", כלומר, הראייה משמחת בגלל הקירבה הפיזית, ודבר זה לא קיים בזום.

מדד השמחה: למעשה נראה שפשטות הדין לברך, כיוון שהברכה נתקנה על ראייה פיזית ועל קירבה, ובוודאי שהזום לא מחליף את הקירבה.

ומתברר עוד, שעיקר התקנה היא לברך על ראייה של אדם שלא ראה שלושים יום. הדיונים סביב השאלה של המכתבים, הטלפון, שידור ישיר וגם זום, אינם תנאי לברכה, אלא רק מדד לשמחה, דהיינו: אם היה קשר כזה במהלך התקופה, הרי שהשמחה שבמפגש קטנה יותר ולכן לא מברכים. ממילא, אם הקשר שהיה במהלך התקופה לא המעיט בשמחה(כגון בתקופה שבה אנו מצויים, שהמפגשים דרך הטלפון והזום רק הדגישו את הקושי והמרחק) –בוודאי אפשר לברך על הראייה הפיזית שאחרי שלושים יום.

ראיה לדברים אלו: נפסק להלכה שמי שרואה בפעם הראשונה אדם (ולא ראהו מעולם), לא יברך שהחיינו על ראייה זו על אף שהוא שמח מאוד בראייתו, כיוון שאין זו שמחה גדולה כמו על אדם שכבר נפגשנו איתו פנים אל פנים (שו"ע רכ"ה, ב, ומשנ"ב ס"ק ה). למרות זאת, אדם צריך לברך שהחיינו בלידת בתו כיוון ששמח בראייתה בפעם הראשונה (משנ"ב רכ"ג, ס"ק ב). מדוע? מתברר שהטעם הוא כפי שכתבנו, שעיקר הדין הוא לברך על אדם שלא ראה שלושים יום, וכל הפרטים האחרים אינם תנאי לברכה אלא רק מדד לשמחה. ממילא כאשר יש שמחה גדולה מאוד, כגון בלידת בתו, אפשר לברך למרות שלא מתקיימים כל הפרטים.

ספק בברכת שהחיינו: לכל האמור יש לצרף נקודה נוספת הקשורה לברכת שהחיינו. הב"ח (או"ח, כ"ט, ד"ה וראיתי כתוב) כותב שבכל ברכה אנו אומרים שאין לברך בספק משום ש"ספק ברכות להקל", אבל בברכת שהחיינו ניתן לברך מספק, כי הגורם לברכה הוא שמחת הלב, ואם יש שמחת הלב ניתן לברך.

ואמנם הנטייה באחרונים היא להחמיר בכך, אבל הרבה פוסקים הסכימו לדעת הב"ח, ולכן ניתן לצרף את דעתו לסיבות נוספות המובילות לכך שנברך ברכת שהחיינו.

הלכה למעשה

לאור האמור נראה, שכאשר אדם רואה את בני משפחתו לאחר שלא פגש אותם שלושים יום בתקופת הקורונה, ושמח מאוד בראייתם, יברך שהחיינו, על אף שהיה איתם בקשר טלפוני ודרך הזום וכדומה.

כאשר רואה אנשים אחרים, שדיבר איתם בזום, הרי שאם הוא מאוד מאוד שמח בראייתם פנים אל פנים(במיוחד במציאות של הקורונה, שיצרה רגש עצום של אהבה לבני אדם, ודומה שאנשים שמחים מאוד לראות את חבריהם פנים אל פנים בתקופה זו) – יכול לברך. בפרט, שבדרך כלל, כאשר אדם יפגוש קבוצה של אנשים שאינם קרוביו, יהיו בהם גם אנשים כאלו כשלא דיבר איתם בזום, ושמח בראייתם, וממילא מסתבר שבפעם הראשונה, כשרואה אותם בבית הכנסת או בעבודה, יוכל לברך שהחיינו על כל הקבוצה יחדיו. אך אם פוגש אדם שדיבר איתו בזום ואין לו שמחה מיוחדת בראייתו – לא יברך שהחיינו.

גם מי שאינו רגיל לברך שהחיינו על ראיית חברו לאחר שלושים יום, הרי שהמציאות המיוחדת שלנו, שהיינו סגורים בבתים במשך זמן כל רב, הביאה לכך שרוב האנשים מאוד שמחים לראות את חבריהם, ואם אכן כך, ישנה סיבה טובה לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

הכותב הוא ראש בית המדרש במרכז האקדמי לב ויו"ר עמותת סולמות