בתי העלמין סגורים - וישראל מתייחדת עם זכר הנופלים בצל מגפת הקורונה: אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נפתחו הערב (שני), לאחר הישמע צפירה ברחבי הארץ. ברחבת הכותל המערבי נערך הטקס המרכזי במתכונת מצומצמת, בהתאם להגבלות משרד הבריאות למניעת התפשטות הקורונה.
הטקס התקיים בהשתתפות נשיא המדינה ראובן ריבלין, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, מח"ט הנח"ל אל"מ ישראל שומר, שקרא "יזכור", ויו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תמי שלח, אלמנתו של מפקד הטייסת סא"ל אהוד שלח ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. יו"ר יד לבנים אלי בן שם, אביו של סגן קובי בן שם ז"ל, שנפל באסון המסוקים, שאמר "קדיש".
במהלך הטקס, אמר הנשיא ריבלין: "'צִיַּרְתִּי לִי מַלְכוּת שָׁמַיִם', כתב אברהם חלפי. 'צִיַּרְתִּי לִי מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּיָרֹק - לְזֵכֶר כָּל מֵתַי. וְהֵם שׁוֹמְעִים אוֹתִי קוֹרֵא בִּשְׁמָם וּמְשִׁיבִים לִי בְּחִיּוּךְ פָּנִים. עָצוּב בִּלְעֲדֵיהֶם בַּחֲדָרִים שֶׁבָּם הִשְׁאִירוּ אֶת הֵדֵי קוֹלָם'.
"והשנה אתם לבד בחדרים, מקשיבים להדי קולם. איננו יכולים להגיע אל בתיכם, איננו יכולים לעמוד לצידכם בחלקות הצבאיות. איננו יכולים לחבק אתכם, לאמץ אתכם לליבנו כשהצפירה מפלחת את השקט, קורעת את הלב.
עוד בנושא:
• מתייחדים עם זכר הנופלים: כל הטקסים ליום הזיכרון
• מתי יתחיל הסגר והאם מותר לעלות לקברים? כל ההנחיות לימי הזיכרון והעצמאות
• יום הזיכרון מהקשים שחווינו כאומה
"מי שפגש אתכם הורים, אחיות, אחים, בנות ובני זוג, סבתות וסבים, ברגעים הקשים של השבעה, של השלושים, של השנה הראשונה, וגם אחריה, שמע את השאלות הגדולות: איך ממשיכים מכאן, לאן ממשיכים מכאן. למה, למה להמשיך מכאן. 'בחרו בחיים' ביקשנו, התחננו כולנו. החיים המשיכו לפעום בחוץ, מכעיסים, מהירים. ואתם, בכל יום, נלחמים למען החיים. מלמדים את הגוף פעולות חיים מובנות מאליהן: להתעורר ולקום מהמיטה. ללעוס הברות ומילים זו אל זו עד שיהפכו למשפטים, לדיבור. לצאת החוצה, להיכנס למכונית או לעלות על אוטובוס. להיות בחברת אנשים, להירדם בלילה, לישון.
"והנה באה עלינו תקופת המגפה, ופתאום נדמה שהעולם מסתובב לאט יותר. בידוד כזה, ימים שכאלה, מציפים אצל כולנו את מה שיש. אבל הם מציפים עוד יותר, אני יודע, את מי שאינו. הם מציפים עוד יותר, את החלל, את הגעגוע, את הכאב".
הנשיא הוסיף ופנה למשפחות השכולות: "ומה אתכן משפחות יקרות, אהובות? מה אתכן בעת הזו? מה אתכן ועם אהובכן שאיננו, אהובתכן שאיננה. מה עם החדרים בהם השאירו את הדי קולם? כמה קשה ההבנה, התחושה, שאיננו יכולים להתאסף יחד, משפחה, וחברים, ואוהבים, כדי לכאוב, לרגע אחד, יחד. לכאוב יחד, את יקירכם שאינו. להיעטף בחיבוק של אוהביו, של אלה המבקשים להכיר ולזכור אותו, גם אם לא פגשו בו מעולם.
"אני יודע משפחות אהובות, כי אתן לא צריכות את יום הזיכרון כדי לזכור. לכן יש הרי עוד כל כך הרבה ימים, עוד כל כך הרבה לילות, כל השנה. היום הזה הוא בשבילנו. כדי שנוכל ולו לרגע, להכיר את הפנים והשמות, החיים והסיפורים של בני ובנות הארץ הזו, של האהובים שלכם. כדי שנזכור ונזכיר את שתי ההבטחות העומדות בבסיסה של הברית הישראלית, לבנות בזיעת אפנו חיים ראויים, שקטים ובטוחים לילדינו, ולהחזיר אותם הביתה בכל מחיר, גם אם לא שבו מן הקרב. השנה לא נוכל לבכות יחד, השנה לא נוכל להביט בעיניכם, אבל נזכור את שתי ההבטחות האלה. נזכור ונזכיר, ונרגיש היטב, גם השנה, את המחיר הבלתי נתפס שנכפה עלינו על מנת שהבטחות אלה יקוימו.
"כל בית בישראל יהיה השנה נר של זיכרון לידיו של אבא, שהניפו פעוט אל-על, לחיוך של הבן שלא שב, לתבונת הנכדה שאיננה, לנדיבות לבו של האהוב, שאת כף ידו, בידה, עוד מרגישה אהובתו שנותרה לבדה; לאהבה שלו לים, להמולה שרחשה סביבו, וסביב החברים שלו, כשהיו בבית. לחיבוק החם שלהם שלא היה ולא יהיה כמותו. בחדרים כולם יהדהדו צעדי קולם.
"את שירו, מסיים אברהם חלפי כך: 'אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חַיִּים - לְכָל מֵתַי. וְהֵם חַיִּים אוֹתָם שֵׁנִית וְגַם לָנֶצַח. אֲבָל עָצוּב בִּלְעֲדֵיהֶם בַּחֲדָרִים'.
"השנה יותר מתמיד, ניתן להם כולנו חיים. נהיה אנחנו נרות הזיכרון של החיים שכבר הספיקו לחיות, ושל החיים שלא יספיקו עוד לעולם. נחבק אתכן משפחות יקרות, מרחוק, לבנו אחוז בשלכן. נפשנו קשורה בנפשכם. אני מבקש לשלוח מכאן, בשם כולנו, כוחות לפצועי צה"ל וכל מערכות הביטחון, ללוחמים וללוחמות שמלאו את תפקידם ועכשיו מסע ארוך של החלמה עוד לפניהם. יהי זכר בנינו ובנותינו, צרור בצרור החיים, ונצור בלוח ליבנו לעד".
אחרי הנשיא ריבלין נאם הרטמכ"ל רא"ל כוכבי. "רחבת האבן שלפניי גלויה וחשופה, מתחתיי השרידים של ערש העם היהודי, ומאחוריי אבני הכותל, שאליו נשאו עיניים דורות על גבי דורות, התפללו, נלחמו וזכו בו במחיר חייהם", אמר בפתח דבריו. "אני עומד על החומה, וכדברי השיר, מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם על חומותייך, שיום יגיע ואהיה אחד מהם.
"אבל עכשיו השיר ממשיך, ואני נמצא כאן בתפקיד - ובשם כל צה"ל זוכר את החובה והזכות שהמדים מקנים לנו. הרחבה כמעט ריקה מאדם, אבל לנגד עיניי עם ישראל שעליו נשבעו להגן, כל חיילי צה"ל בעבר ובהווה, ובשורות הראשונות עצובים ועצורים בני המשפחות השכולות.
"אלה ימים מורכבים, המביאים עימם דאגה וחשש, שנובעים מהסכנה המרחפת. תקופת משבר כמו תקופת מלחמה, דוחקת את הטפל והשולי, ומבליטה את החשוב, את הערכי, ואת קדושת החיים. עבור מפקדי צה"ל וחיילו, החשוב, הערכי וערך החיים הם המהות כל הזמן, הנובעים מייעודנו: השמירה על ריבונות המדינה ועל ביטחון אזרחיה. למען מטרה זו נשקיע כל מאמץ באמצעות מקצועיות, אומץ, מנהיגות, ונכונות להיות בחוד העשייה, כשבקצה, בלב הסכנה, לעולם היחידות הקרביות".
הרמטכ"ל הוסיף: "עבור חיילי צה"ל הסכנה אינה מתוחמת לתקופה נתונה. היא נוכחת כל השנה בפעילות הביטחון לאורך הגבולות, במבצעים ובמלחמות, בשגרה ובאימונים. היא מרחפת מעלינו בקביעות, ומעת לעת משיגה אותנו, ומשאירה משפחה אחר משפחה כואבת ושבורה לנצח.
"משפחות יקרות, גם כעת, למרות המרחק, כל עם ישראל יחד איתכן, באמצעות כל סוגי המסכים. איש איש בביתו, עוצר, מזדהה ומקדיש זמן לזיכרון הבנים והבנות. לרבות מהמשפחות בארץ יש קרוב משפחה, שכן או מכר, שמסר את חייו, וליתר האנשים יש תחושת הזדהות עמוקה עם ההקרבה ומחירה. את כל עם ישראל חוצה היום הצער בחוט מחוספס, אבל הכאב שלכן המשפחות לא ניתן לתיאור. הוא קבוע ואינסופי, שוכן בלב ובתודעה, נוכח כמו מחזור הדם בגוף, ופועם ברציפות כמו הדופק. והדופק מתגבר בכל פעם שאתם שומעים את השיר שאהב, בכל פעם שאתם מכינים את המאכל שאהבה, ובכל פעם שבקצה הרחוב נראית דמות חייל עם כומתה באותו צבע, ודמיון ומציאות שמתערבבים. דבר אמנם לא ישתווה לכאב ולחוסר שאתן חשות, אך יש לו לכאב ערך ותכלית.
"במשך אלפיים שנה היה הכותל סמל מוחשי לתקווה שבלב - לחיות כעם חופשי בארץ ישראל ובמדינת ישראל. קהילות יהודים בכל רחבי העולם התפללו. למרביתן התנכלו, את רובן גירשו, ואמרו להם: 'לכו, לכו לארץ שלכם, לכו ואל תחזרו'. אז הלכנו, באנו, וחזרנו לתמיד. ואנו עומדים על המשמר, אשר גובה מחיר יקר.
"אין כיום כמעט חלקה או מקום בארץ ישראל שאינם ספוגים בדם לוחמינו. אך כיום, בדרכים שפרצו המשוריינים, נוסעות אלפי מכוניות, במקום המשלטים שבהם חרפו הלוחמים את נפשם, הוקמו יישובים שוקקים, ובמקומות שבהם צעדו והתקיפו פלוגות וגדודים, בנויות ערים. כל קילומטר לאורך הגבולות יודע לספר על היתקלות או קרב, שמולו ניצבים היום, בית, מטע או בית ספר. בכל מקום שאליו הגיעו יחידות צה"ל, הונף דגל המדינה, וחיים וקהילה החלו להתפתח.
"אבל היום הדגל משפיל קומה לזכר הנופלים, ומזכיר לכולנו שהכאב העצום שאתם, בני המשפחה, חשים, הוא כאב החירות, וכאב העצמאות שיש למדינת ישראל. מחר הדגל יתרומם לראש התורן. כל חוט כחול שרקום בו מייצג אחד מ-18,561 חיילי צה"ל ומפקדיו, שבמותם איפשרו לנו חיים בטוחים במדינת ישראל".
בהמשך נאומו אמר הרמטכ"ל כוכבי: "בני המשפחות היקרים, מדינת ישראל היא של כל אזרחיה אבל קודם כל שלכן. עכשיו, בדור שלנו, חובתנו להמשיך ולהבטיח את החיים בביטחון. מול אויבים וצבאות טרור שלא חדלים מלנסות לפגוע באזרחי מדינת ישראל - ניצב צה"ל, מוכן, עוצמתי והתקפי. נתייצב לכל משימה מתוך נכונות ונחישות, ונראה בניצחון את הדרך היחידה להשגת המטרה.
"לא נפסיק לבקר את עצמנו, ונדרוש מעצמנו שיפור והתחדשות. לא נחשוש לשנות ולהשתנות, נגלה אומץ בהחלטות, ונוביל בכל אתגר שלצה"ל יש בו יתרון.
"זו תקופה מורכבת ואני תקווה שתסתיים בהקדם. צה"ל רתום בכל כוחו למלחמה בהתפשטות המגפה, ועושה כל שניתן כדי לסייע למדינת ישראל. זהו אתגר לאומי, וצה"ל נרתם לכל דבר שהוא לאומי ורלוונטי. המאמצים השונים נפרסים לאורכה ולרוחבה של הארץ: הלוחמים בסמטאות של ירושלים ובני ברק מחלקים מזון, המפקדים מסייעים לרשויות המקומיות ולמערכת הבריאות, אנשי פיקוד העורף בחזית המאבק, ויחידות מודיעין ופיתוח אמצעי הלחימה מפתחות טכנולוגיות ואמצעים לרפואה. כל יחידות צה"ל דוחפות ויוזמות, מאמצות קשישים ובתי אבות, וכשהדלת נפתחת ואישה בת 80 פוגשת חייל בן 20 עם חבילת מזון, צבא העם מקבל משמעות נוספת.
"נמשיך לעמוד על המשמר בכל הזירות, נעשה כל שביכולתנו על מנת להגן על אזרחי מדינת ישראל, נסייע ככל שצריך בחזית הבריאות. אנו עושים זאת מתוך תחושת דחיפות, הזדהות ונפש חפצה. זהו צה"ל - צבא העם למען העם.
"אשרינו, צבא ההגנה לישראל, שבכל ימות השנה יש לנו תפקיד, מקצוע, חובה וזכות, לעסוק בחיוני, במהותי ובמה שיקר - האדם. אנו גאים ללבוש את מדי צה"ל, ולבצע בשמו משימות צבאיות ולאומיות כאחד. זה ייעודנו והמקום הזה, רחבת הכותל - ממחיש אותו.
"רק לפני כ-90 שנה התפרץ לכאן לרחבה הרב משה צבי סגל, תקע בשופר ונאסר על ידי חיילי המנדט הבריטי. זה היה מעשה אסור באותם הימים. צה"ל החזיר לעם היהודי את הכותל, ואיפשר לתקוע בו קול תרועה: החל מתרועת חג ומועד, קריאות שמחה בעליית בני מצווה לתורה, ועד לקריאה המהדהדת של שבועת הלוחם, המתחייב כאן מול אבני הכותל - "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת'.
"אבל היום אנו תוקעים בשופר זעקה משולבת של אבל ושל חירות. נוסיף לחזק את הפצועים, לחזק את משפחות השבויים והנעדרים, ונעשה כל מאמץ להשיבם לגבולם.
"משפחות יקרות, בשמי ובשם כל מפקדי צה"ל, אני מצדיע לכן, על כוח העמידה, ועל הביטחון שלו זכינו בזכות בניכם ובנותיכם. אני מחזק אתכן ומחבק אתכן. אני עומד על החומה, כך בשיר, במציאות - אני חלק ממנה, ואיתי כל חיילי צה"ל המהווים את חומת המגן של מדינת ישראל. יהי זכר הנופלים ברוך".
