לבנון, יש מי שמכנה אותה הווייטנאם שלנו, היא פצע מדמם שעדיין לא הגליד. גם אחרי 20 שנה מאז חזרו אחרוני החיילים משם, לא ניתן לה שם - אולי משום שעד היום לא ברור מה קרה שם ולמה. מה שבטוח הוא שמי שנכנס לשם לא יצא אותו בנאדם.
"מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן, היא סדרה בת שלושה פרקים שמנסה לעשות סדר באירועים ובסיבות להתרחשותם, בפרספקטיבה של זמן. עוד לפני שעלתה הסדרה לאוויר קמה קבוצה בפייסבוק בשם "לבנון - מה שקרה במוצבים", שבה משתפים לוחמים ומפקדים שהיו שם חוויות, היתקלויות, סיפורים מרגשים וגם את הפצעים שנותרו בנפשם. הקבוצה מונה קרוב ל-30 אלף חברים והיא גדלה בקצב מסחרר. כבוגר לבנון, אני מודה שהיססתי להיכנס לקבוצה, אבל מרגע שנכנסתי, לא יכולתי להפסיק לקרוא את הסיפורים. גם אלופים ורמטכ"ל אחד (גנץ) חלקו בקבוצה את לבנון שלהם, ונדמה שבכולם היא הותירה חותם. יצאנו מלבנון, אבל לבנון לא יצאה מאיתנו.
"מלחמה בלי שם" עושה סקירה היסטורית של האירועים מאז כניסת ישראל ללבנון, ומתמקדת בכמה אירועים מכוננים במהלך שנות שהיית צה"ל בארץ הארזים, וההשפעה שלהם על החיילים, המפקדים, הפוליטיקאים ודעת הקהל בארץ. מהפיגוע בבניין הממשל הצבאי בצור (הראשון) שגבה את חייהם של 76אנשי כוחות הביטחון, דרך תקיפת מוצבים ושיירות, כיבוש מוצב דלעת, אסון המסוקים ועוד.
בספטמבר '82אריאל שרון, אז שר הביטחון, התראיין ברדיו והכריז: "השגנו את היעדים שלנו - המלחמה הסתיימה". מי ידע אז שבמשך 18 שנה ישראל תאבד מאות מבניה, תוציא תקציבי עתק, תקרע את החברה שלה וכל זה מבלי לשאול, מה אנחנו עושים פה ועד מתי?
לסדרה מתראיינים רבים ממקבלי ההחלטות באותה תקופה, בעיקר מהצמרת הפיקודית. עד היום חלקם לא יודעים להסביר את ההחלטות שהתקבלו, והרושם שנוצר הוא ש"כל מה שקרה בלבנון התקבל כמובן מאליו", כפי שתיאר בצורה מדויקת אל"מ ניסים אסייאג, אחד המפקדים מאסון הספארי שבו נהרגו 12חיילים.
הסדרה מיטיבה לתאר את התסכול בקרב אנשי השטח, אלה שניהלו שגרת מוצבים חודרים והתמגנו לעייפה בשעה שחיזבאללה שינה תפיסות לוחמה, השתכלל ולמד להפתיע. בכל מוצב בלבנון היה תלוי השלט "המשימה: הגנה על יישובי הצפון", אלא שככל שהשנים עברו, וגם לאחר שצה"ל נסוג לרצועת הביטחון, אף אחד לא הבין למה עדיין נמצאים שם, אם ממילא חיזבאללה מצליח לירות קטיושות על הצפון.
איך זה נגמר כולם יודעים, אבל המחיר כבד מאוד ובעיקר מתסכל. במהלך הצפייה אי אפשר שלא לחוש חוסר נוחות נוכח העיוורון של מקבלי ההחלטות - כמעט אף אחד לא הגיע להבנה שמשהו שם לא עובד וחייב להשתנות.
שלושה קווים תפסתי בלבנון בתור חייל, וכמו העדויות שמראה הסדרה, גם אני רציתי להיתקל במחבלים (אני שמח בדיעבד שזה לא קרה). הסדרה מביאה את הקולות של אלה שנתקלו במחבלים, ילדים במדים שמצטלמים עם גופות מחבלים, וגם את אלה שאיבדו את חבריהם שם. מהבחינה הזאת הסדרה מצליחה לשלב בצורה טובה את המאקרו של האירועים ועדויות הקודקודים עם המיקרו של החיילים הפשוטים מהשטח.
"מלחמה בלי שם" היא צפיית חובה לבוגרי לבנון, אבל לא רק להם. היא שואלת את השאלות הקשות וחושפת את הבטן הרכה של השהות בלבנון. עבור הרבה ישראלים היא תהיה סגירת מעגל, עבור אחרים תפתח את הפצעים מחדש. זהו פרק בהיסטוריה הישראלית שחי ובועט גם היום. הגיע הזמן שנשתחרר.
"מלחמה בלי שם", כאן 21:30 ,11
• רוצים להשתתף באיחוד של "חברים"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
