מישהו לרוץ איתו

משבר הקורונה תפס את גורו הכושר ואורח החיים הבריא, ענת הראל, מוכנה, אפילו מוכנה מאוד. היא רק לא ידעה להגיד את זה לעצמה בתחילת הכאוס, כשהיתה "ממש מבוהלת והמומה, ובעיקר כל הזמן שאלתי 'מה יהיה?'"

בימים הראשונים שאחרי מגבלות הסגר, התחבטה הראל בשאלה איך ימשיך העסק שלה לתפקד בצל הנגיף. מה יקרה למאות המאומנות הפזורות בקבוצות האימון והריצה שלה ב־11 ערים ברחבי הארץ, שאליהן היא מגיעה בעצמה מדי ערב, מה יעלה בגורל ההרצאות שהוזמנו ממנה מראש, ומה עושים בכל הנוגע לסדנאות להתנעת אורח חיים בריא שהיא מעבירה.

"מהר מאוד התאפסתי על עצמי והבנתי שאת ההפתעה הגמורה הזו אני שורדת רק אם אסובב את העניין לכיווני, והחלטתי שאני מפעילה את כל הגמישות המחשבתית שאני רק יכולה לגייס", היא מחייכת את חיוכה רחב השיניים המוכר.

מה זה אומר? 

"הבנתי שבעצם יש באמתחתי תוכנית אימונים דיגיטלית שלמה שצילמתי לפני חצי שנה, כדי להגיע למתאמנות שמסיבות שונות לא יכולות להתייצב פיזית לקבוצות שלי. זה מוצר מוקפד ומקצועי שאני גאה בו מאוד, והוא גם נמכר באופן משביע רצון.

"והנה, פתאום הגיע משבר הזוי שלא הכרנו קודם, שגרם לכולם להתבודד בבתים. אבל הי, יש לי את התוכנית הדיגיטלית, שכוללת שגרת אימונים סדורה ומובנית שמגיעה ישירות לנייד ולמחשב. הבנתי שלמעשה אין שום סיבה להפסיק להתאמן, גם אם סגורים בבית. הרי אימון פיזי לא נועד רק כדי להתחטב או לרזות. זאת פעילות שמפחיתה רמות חרדה ומשפרת את מצב הרוח, דברים שנחוצים מאוד בימים אלה".

הראל ושותפה לעסק - בן זוגה אופיר פרימר - החליטו להנגיש את המחיר שהם גובים על התוכנית המצולמת, כך שתגיע לכמה שיותר מתאמנים. "עשינו הנחה משמעותית מאוד, כדי שגם מי שחייבים להצטמצם בהוצאות הכספיות יוכלו להתאמן - וזה פשוט עובד. אנחנו עומדים היום על יותר מ־1,000 מתאמנות ומתאמנים, ואני מקבלת המון פידבקים נפלאים".

אז איכשהו יצאת מזה על שתי הרגליים.

"יש מי שאומר לי שזה כאילו חזיתי מבעוד מועד את מה שעומד לקרות, אבל למעשה ממש לא. זה מסוג הדברים הגדולים שמתרחשים בחיי ושעליהם אני אומרת: 'אוקיי, כנראה אבא שלי באמת שומר עלי מלמעלה. הוא דואג לי".

***

אתם מכירים אותה כמדריכה האנרגטית, הנמרצת, זאת שטורפת את החיים בקצב פעימות לב גבוה. אבל בביוגרפיה הפרטית של ענת הראל (49) יש פרט שלאורך השנים לא הרבתה לדבר עליו: היא בת שכולה, יתומת צה"ל. 

אביה, סרן משה ברעם (בלומנשטיק) ז"ל, נהרג בנובמבר 1975, כשהיתה רק בת 5 וחצי. במסגרת תפקידו כמהנדס טיסה בטייסת מטוסי הרקולס, השתתף האב בתרגיל צבאי לילי, כשהמטוס שבו טס התרסק על הר ג'בל חלאל שבצפון סיני. תשעה אנשי צוות ו־11 לוחמים נספו בתאונה הטרגית, שנגרמה ככל הנראה מתנאי ראות קשים ששררו במקום עקב סערה. 

סרן ברעם, שהיה בן 29 בנופלו, הותיר אחריו אלמנה, חיה (72), ששימשה מפקחת ארצית בחינוך המיוחד עד לפרישתה לגמלאות, ושתי בנות - ענת ויעל (47), סמנכ"לית שיווק בחברת אנרגיה, שבדיוק ביום שבו נהרג חגגה יום הולדת שנתיים.

"לא הרבה אנשים מכירים את הפרט הזה בחיים שלי. מי שקרוב אלי יודע, אבל כמעט לא דיברתי על העניין. לא כי ניסיתי להסתיר, ממש לא, פשוט לא שמתי את העובדה הזאת בפרונט שלי. המון שנים חייתי בתחושה שאני לא רוצה שזה יהיה כרטיס הביקור שלי. חששתי".

ממה, למעשה?

"חששתי להיתפס חלשה. מאז ומתמיד פחדתי להיות חלשה. זה הצטייר לי כמשהו מסוכן ואפילו מפחיד, משהו שאני בטח לא אצליח להתמודד איתו. חששתי גם שירחמו עלי אם אספר שאני בת שכולה, ואת זה אני ממש לא אוכל לסבול".

חודש לפני שהיא חוגגת 50, הראל אומרת שהיא "כבר במקום אחר" מול אובדן אביה, ושההתמודדות שלה עם הסוגיה המורכבת עשתה במהלך העשורים שחלפו כברת דרך משמעותית.

בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שיצוין ביום שני הקרוב, יוקרן סרטה התיעודי של הבמאית ציפי ביידר "אחרי שהלכת" (רשת 13, 21:15). הסרט מביא את סיפורם של ארבעה יתומי צה"ל: האחיות יהודית דורנבוים ורחל דוד, בנותיו של חייל המילואים טוראי לולו סולומון ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים; רב"ט אסף אמתי, בנו של חייל המילואים רב סמל מתקדם ירון (יורי) אמתי ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, והראל עצמה. 

הסרט המרגש מצליח לעבד עם משתתפיו את חוויית היתמות באופן רגיש ומפלח לב, כשהדינמיקות המשפחתיות המורכבות נארגות בסצנות מטלטלות ומעוררות מחשבה.

***

גם באישיותה של הראל חושף הסרט רובד חבוי, שסותר לכאורה את דמותה הציבורית החזקה - פיזית ומנטלית. מאמנת הכושר השרירית מגוללת בו בצורה אמיצה, כנה ונטולת פילטרים, את מה שחוותה כילדה - מאז אותו בוקר חורפי שבו נכנסה אמהּ לחדרה, ובפיה בשורת האיוב. 

"אני זוכרת שהיא העמידה אותי על המיטה, כדי שאהיה בגובה העיניים שלה, ואמרה לי: 'קרה לנו אסון. המטוס של אבא נפגע ואין לנו יותר את אבא'". 

רגע משנה חיים.

"המון שנים ההתמודדות שלי היתה דרך הדחקה והרחקה של העניין הזה ממני. זה לא קשור אלי, לא שייך אלי, זה לא מגדיר אותי. אל תרחמו עלי, אני ממש בסדר. 

"ביצעתי 'דִילִיט' גמור על כל השנים האלה. אם אנשים עלו על העניין הזה, זה היה קורה בדרך כלל סמוך ליום הזיכרון. היתה לי מנטרה קבועה שחזרתי עליה: 'נכון, זה קרה לי, אבל הייתי ילדה ממש קטנה, ואני גם לא ממש זוכרת, ומהר מאוד אמא התחתנה מחדש ויש לי אבא מדהים. 

"אבא שלי הוא רון הראל (75), בעל עסק עצמאי בתחום ההיסעים, שגידל אותי ואת אחותי מאז שהייתי בת 8 והיא היתה בת 5. והכל טוב, אני נורמלית. כל הזמן היה חשוב לי להוכיח לכולם, ובמיוחד לעצמי, שאני נורמלית".

למה? כי את בעצם לא?

"אני לא נורמלית. אני לא כמו כולם. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי: איזה באסה שאני ככה".

איך ככה?

"דפוקה. אני מתכוונת לצורך הבלתי פוסק להיות מוחזקת מאוד ולא לאפשר לאף אחד לזהות חולשה אצלי. מאז הילדות תרגמתי את החולשה לסכנה מאיימת. מאוד קשה לי שאנשים מושיטים לי יד לעזרה, או 'עושים לי טובה', זה מלחיץ אותי. 

"אני לא רוצה שירחמו עלי, ואני שמה ברקס לכל ניצוץ של אמפתיה או עצב שמתעוררים לכיווני. אני גם נמנעת מעימותים, כדי שחלילה לא אהיה בתוך סיטואציה רגשית מכבידה, עלי ועל האדם שמולי, ובבקשה שהכל יהיה בסדר, כן? חשוב לי שהכל מסביבי יהיה בסדר, לא כי אני כזו אמא תרזה, אלא פשוט כי המקום הזה של 'לא בסדר' מפחיד אותי.

"ויש לי גם נטייה לשמור על עצמי ולא להתמסר עד הסוף ביחסים עם אנשים. גם בזוגיות שלי. מבחינתי, התמסרות טוטאלית היא מסוכנת". 

כי היא עלולה להסתיים בנטישה?

"בדיוק. כי ננטשתי פעם אחת יותר מדי על ידי אבא. זה לא שחשתי בחֶסֶר של אבא, כי יש לי את אבא רון. אני גדלתי בחֶסֶר של תחושת ביטחון וריק כזה בבטן, שאי אפשר לשים עליו את האצבע - וגם לא למלא אותו. 

"אבא משה היה טיפוס ספורטיבי מאוד, כמה מפתיע, ותמיד היינו משחקים במשחקים פיזיים של לרוץ ולהשתולל. אני הייתי פרטנרית מושלמת לזה. הוא תמיד היה זורק אותי באוויר ותופס אותי, אבל מה שנחרת לי במקום הכי עמוק של תאי הגוף זה שהוא זורק אותי - אבל אין מי שיתפוס אותי, כי הוא לא שם. הוא פשוט לא שם".

מי עוזר לך לעבד את כל התחושות הקשות?

"הפעם הראשונה שבה הלכתי לטיפול פסיכולוגי היתה בסביבות גיל 30, אחרי שעברתי את גיל 29, הגיל שבו אבא נהרג. מאותו רגע נהייתי גדולה יותר מאבא שלי, וזאת היתה תחושה מטלטלת. 

"הבנתי שאני לא יכולה להתכחש יותר לכך שהאובדן אכן השפיע עלי, והתחלתי להתחפר פנימה, ללכת לטיפול ולבדוק ולשאול, בעיקר את עצמי, למה אני כזו. רק בגיל 30 הרשיתי לעצמי להגיד בקול רם: 'איבדתי את אבא שלי בגיל 5 וחצי, ואני לא כמו כולם בגלל זה'.

"היום אני נמצאת בשלב מתקדם יותר, שבו אני כבר מתמודדת עם העניין אחרת. למדתי להשלים עם הסיפור הזה של חיי, להבין שזה חלק ממי שאני ולמצוא את הדרך המיטיבה ביותר, איתי ועם הקרובים אלי, להתמודד עם העניין. היום אני אומרת לעצמי: 'זה מה שיש, אבל עכשיו יש לך ארגז כלים אחר ממה שהיה לך בגיל 20 או 30 או 40. את עוד שנייה בת 50, והארגז שלך הרבה יותר משוכלל'. אני מבינה את הדברים אחרת".

איך אחרת?

"בעיקר הבנתי שהיום אני יכולה להתנהל עם השכול שלי. אני כן יכולה להתמודד עם זה שיצטערו בשבילי או שירחמו עלי, ולהיות בטוחה שזה לא הופך אותי לחלשה יותר או לתלותית. 

"גיליתי שהרבה פעמים העניין הזה מחבר אותי לאנשים ממקום מאוד אנושי. כשאני שומעת סיפור של מישהו שצלח משבר, משבר כלשהו, ואני מתחברת לדרך ההתמודדות שלו - אני רוצה ללמוד מהדרך שלו, לקבל ממנה השראה, כי זה מאוד מסייע לי. מאותו מקום אני מקווה שאולי אוכל לקצר ליתומים צעירים ממני את השלבים בהתמודדות עם השכול, שאוכל להקל עליהם".

***

זאת הסיבה שהסכמת להשתתף בסרט התיעודי?

"לגמרי. אני יודעת שיש עוד הרבה אנשים שמרגישים כמוני, שחוו אובדן של הורה. ואגב, זה לא משנה מאיזו סיבה. בארץ אנחנו מתייחסים לאובדן שקשור לצבא כמשהו הרואי מאוד, שיש סביבו אתוס ונפח מפואר מאוד, אבל אובדן הוא אובדן הוא אובדן, והתחושה שלא מרפה היא בעיקר תחושת בדידות. 

"לא משנה כמה אחרים יקיפו אותי ויצטערו בשבילי, אף אחד לא באמת יבין את הבדידות הזאת. רק מי שחווה אותה על בשרה יודע. אם ילדה בת 5 וחצי מאבדת את אמא שלה שחלתה בסרטן, הפצע הוא אותו פצע. וחשוב לי להגיד גם לה שהייתי שם, ושהיא לא לבד בחוויה הזו. 

"הייתי רוצה שיתומים לא יחכו לגיל 30 כדי לקבל עזרה. שיידעו להיות סלחנים יותר כלפי עצמם ויאפשרו לעצמם להיות גם חלשים וכואבים. זה לא עושה אותם פחות מתמודדים או שורדים. אני הייתי שמחה לפגוש בגיל צעיר מישהו כזה, שאוכל לראות דרכו את ענת הבוגרת, ולהבין שאני אהיה בסדר - על אף ולמרות.

"הבנתי שההשתתפות בסרט באה גם מתוך צורך אישי עמוק: כדי שיבינו אותי סוף־סוף. כדי שאוכל להגיד 'אני לא כמוכם, אבל תבינו למה ומאיפה זה בא'. 

"יש משהו משחרר ומרפא מאוד בלהטיח ככה, בריש גלי, את האמת, בצורה כנה מול המצלמה, בלי להסתתר מאחורי הפסאדה של אישה חזקה ששום דבר לא יכול לפגוע בה. וחוץ מלטפל בי, ההשתתפות בסרט טיפלה בעיקר בדיאלוג שלי עם ההורים שלי".

את מתכוונת לסצנה שבה כולכם יושבים סביב שולחן, לכאורה עוד שיחה של ערב שבת, אבל בעצם זה מתפתח למקום אחר? 

"כן, וואו, איזה מפגש מכונן זה היה".

למה דווקא המפגש הזה היה מכונן? 

"כי זאת היתה הפעם הראשונה בכל 45 השנים הללו, מאז שאבא שלי נפל, שבה אני יושבת עם ההורים, עם אחותי ועם אחי תום (32), שנולד כשהייתי בת 17, ואנחנו מדברים על אבא משה. מדברים את האובדן. 

"אף פעם לא דיברתי איתם על זה, על איזה בן אדם אבא שלי היה. הוא ורון היו באותו תפקיד באותה טייסת, והכירו, אבל אף פעם לא שאלתי. בניגוד אלי, אחותי יעל אף פעם לא עשתה הנחות לאמא שלי, והיא תמיד ביקשה לדעת ולברר הכל. אני לעומתה שתקתי".

מאוד לא מתאים לך, לשתוק.

"נכון, אבל זה מה שהיה. לא רציתי להכאיב לאמא. היה לי חשוב לשמור עליה, לא לחפור לה בפצעים. בשביל מה זה טוב? עם אמא היו, פה ושם, פעמים ספורות שדיברתי, אבל עם אבא רון מעולם לא. פשוט פחדתי".

ממה?

"אני כל כך אוהבת אותו, והוא כל כך משמעותי בחיי, ולא רציתי להביך אותו או להכאיב לו. יש לי כזה אבא נפלא ונוכח, אז מה פתאום אני חופרת בעבר שלי ומביעה געגועים לאבא משה? מה, אבא רון לא מספיק לי? הרגשתי שזה אפילו סוג של בגידה. 

"היה לי קשה כל השנים לשים את הרצונות ואת המחשבות שלי מולם, וסוף־סוף זה קרה. ישבנו שם די נבוכים, בכל זאת יש מצלמות מולנו, ופתאום אבא רון, שהוא אדם סגור ומופנם בדרך כלל, התחיל לדבר ואמר לי דברים שהוא מעולם לא אמר לי.

"מבחינתי, נפתחה לי הדלת לבוא ולדבר על זה שוב, כי לא מיציתי, ויש לי עוד כל כך הרבה מה לשאול. כל כך הרבה חלקים שחסרים לי בפאזל הזה".

כמו מה, למשל?

"איזה אדם אבא משה היה, כל מיני התנהגויות שלו, אירועים בעבר שלו, כל הדברים האלה שהופכים דמות שטוחה לדמות עגולה".

למרות ששם משפחתו היה ברעם, את גדלת הראל.

"נכון. קיבלתי את שם משפחתו של אבא רון, אבל את ברעם אני שומרת בתעודת הזהות ובדרכון. שם אני רשומה 'ענת הראל ברעם'. אני לא מוותרת על השם השני בשום אופן. זאת הדרך שלי לשמר את אבא, לא רק בזיכרון שלי אלא גם במסמכים על הנייר.

"לגבי השם, למעשה לא שאלו אותי. החליטו בשבילי. אבל אני לא חושבת שהייתי מחליטה אחרת. זמן קצר אחרי שאמא התחתנה עם רון הלכנו כולנו לבית משפט, כי לרון היה חשוב שנהיה הילדות שלו באופן חוקי. יש לי זיכרון מעורפל מהישיבה באולם, מהשופטים ששאלו אם אני מסכימה לעניין. מאז, אבא רון רשום בתעודת הזהות שלי כאב שלי לכל דבר".

***

את החתונה של רון ואמך את זוכרת?

"בעיקר מתמונות ומסיפורים, כי השנים הראשונות אחרי המוות של אבא די מחוקות לי מהזיכרון. הדחקתי ושכחתי, זאת הדרך שלי להתמודד כשקשה לי.

"אבל יש לי זיכרון אחד ברור של ליל החתונה, כשחזרנו הביתה ואמא עזרה לי להחליף את השמלה שלי לפיג'מה. שאלתי אותה בלחש אם אני צריכה לקרוא מעכשיו לרון 'אבא' או 'רון'. אמא ענתה לי שאני אקרא לו איך שאני מרגישה, ומהר מאוד קראתי לו אבא. נורא רציתי להיות רגילה, כמו כולם, ואם יש דמות גברית בבית, אני רוצה לקרוא לו אבא".

כילדה וכנערה בטקסי יום הזיכרון, מה עבר לך בראש בזמן הצפירה?

"כשהייתי בכיתה ג' עברנו מתל אביב למושב שדי חמד שבשרון, ואמא הקימה שם אנדרטה לזכר אבא. את טקסי ערב יום הזיכרון הייתי עושה שם, במושב, וביום הזיכרון עצמו הייתי תמיד בבית העלמין הצבאי בחולון, שם אבא קבור. 

"כילדה, את מחקה את הגדולים. אני זוכרת שהייתי עומדת בצפירה, מרכינה ראש ומשפילה מבט, אבל בעצם כל הזמן מציצה לכיוון אמא, כי נורא הלחיץ אותי שאמא שלי, החזקה והיציבה, היתה בוכה.

"היו שנים שהצפירה פילחה לי את הנשמה, והייתי אומרת לעצמי, 'עכשיו אני רוצה לחשוב רק עליו'. ומנגד, היו שנים שבהן התנגדתי למחשבה המאולצת, שלא לומר קצת מצחיקה, שקובעת: 'עכשיו לחשוב על אבא, כי זה הרגע שבו כולם מתייחדים עם הנופלים'. כי רגע, אם לא בא לי עכשיו וזה לא מתאים לי? 

"אני לא צריכה לתזמן את המחשבות על אבא, כי אבא מופיע לי כל הזמן, בכל מיני דרכים: דרך מישהו שנראה לי דומה לו, דרך סיפורי שכול של ארצנו למודת המלחמות, ובוודאי בזמן התרסקות מטוס או מסוק, לא משנה איפה. המסוק של הכדורסלן קובי בריאנט מתרסק? מייד המחשבות על אבא עולות". 

לפעמים, היא אומרת, היא מבקשת שאביה יבוא אליה בחלום, לדבר איתה קצת. "אבל זה קורה לעיתים רחוקות, ואני גם לא כזה זוכרת חלומות. כבר הכרזתי על עצמי כמלכת ההדחקות.

"למשל, כשהייתי צעירה יותר והיינו עומדים סביב הקבר, הייתי מתעקשת להסתכל דווקא לשמיים. מבחינתי לא היה בקבר כלום שמתקרב לצלם אנוש, אחר כך עברתי לבהות בעץ היפהפה שמולו.

"בשנים האחרונות, הצפירה הפכה להיות רגע שבו אני מתכנסת אל עצמי וחושבת על מי אני היום לעומת מי שהייתי בשנה שעברה. האם הצלחתי להיות אדם טוב יותר, משופר יותר? ובעיקר אני מדברת עם אבא. מנהלת איתו שיחות יזומות, מבקשת ממנו שייתן לי איזשהו סימן ויגיד לי מה הוא חושב על כך ועל אחרת".

***

להראל בן יחיד, תומר (20), פרי קשר זוגי שניהלה עם האדריכל ג'וש חפץ. כיום היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ב־12 השנים האחרונות, אופיר פרימר (50).

איך בנך תומר מקבל את העובדה שהוא משתייך למשפחת השכול?

"תומר כבר חייל בעצמו, מדריך קרב מגע בצבא, ולמרות שאני ואבא שלו נפרדנו, אני מרגישה שהוא גדל בסביבה נורמלית עם סבא רון - ועם עוד סבא, משה, שהוא מעולם לא הכיר, אבל כן שמע עליו סיפורים וראה תמונות.

"לטקסי יום הזיכרון במושב ובטייסת תומר תמיד מגיע, והוא מאוד רגיש אלי, תומך בי ודואג לי, כי קשה לו לראות אותי דומעת. אבל בשאר השנה השכול הוא לא חלק מהחיים שלו. זה הפצע שלי, שאני סוחבת, ואין שום סיבה שתומר יסחב אותו על גבו. אבל כשתומר היה בן 5 וחצי, עברתי משבר גדול".

בדיוק בגיל שבו הפכת את לילדה יתומה?

"כן. הייתי בהלם מול הילד בן ה־5 וחצי שלי. אחד הדברים שכל חיי אמרתי כדי 'לנרמל' את עצמי היה: 'אני לא זוכרת כלום, כי הייתי רק בת 5 וחצי, גיל שלא מודעים בו למה שקורה ולא כל כך מבינים'. ואז תומר הגיע לאותו גיל, ופתאום זה היכה בי: זה היה הגיל שבו אני הייתי כשאבא נהרג? מה זה? יש לי ילד שמבין וקולט ומסביר ומדברר את הרגשות שלו החוצה. 

"בנקודה הזו הבנתי שלגמרי הייתי שם, אבל פשוט סגרתי את הכל במנעול ובמשך הרבה עשורים לא נתתי לעצמי להתעסק באובדן שחוויתי. עכשיו אני מרגישה שהבשילו התנאים".

hagitr@israelhayom.co.il

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו