בשלהי מלחמת העולם השנייה באירופה פרסם מרדכי שנהבי תוכנית אב להקמת יד ושם, שהזיכרון המרכזי בה יהיה מרד גטו ורשה. שנה לאחר המלחמה התקיים טקס זיכרון בבירת פולין בהשתתפות פרטיזנים, מורדים ושאר אמיצי לב שלחמו בתנאים לא תנאים בנאצים. אולם לוחמים שהשתייכו לקבוצות פוליטיות ורעיוניות אחרות מאלו של השמאל הסוציאליסטי - נעדרו מהטקס, גם באופן סימבולי. לוחמי אצ"י - ארגון צבאי יהודי, שעל שמו רשום פרק מפואר ומהולל במאבק נגד הנאצים במהלך המרד, הושכחו באכזריות מהזיכרון בעשרות השנים שלאחר מכן.
במקביל, מדינת ישראל שעוצבה בשנים הראשונות לקיומה אך ורק בצלמה ובדמותה של מפא"י, הוקיעה מן הזיכרון הציוני את חלקם של האצ"ל והלח"י במאבק נגד הבריטים. הם כונו "הפורשים". אך בעוד שלוחמי המחתרות המודרות נשארו בחיים, נלחמו על מנת להשיב את שמם הטוב והצליחו בכך, הרי שסיפורם של לוחמי אצ"י עלול היה לרדת לתהום הנשייה ההיסטורי הואיל ומספר לוחמים בודדים ששרדו וביקשו לספר את סיפורם - נדחו בכחש.
20 שנה לאחר המרד סיים חיים לזר-ליטאי מחקר מקיף שכלל עדויות וסיפורים אותנטיים על אצ"י ופרסם אותם בספר "מצדה של ורשה", אך הוא נתקל בחומת השתקה בלתי עבירה. מהפך 77' הביא לא רק למהפך פוליטי אלא גם לשינוי קונספציות לגבי כל כך הרבה סוגיות ותחומים, אך לא לגבי אצ"י: הארגון הוחבא בלבם של אנשים, נטמן בארכיונים ובספריות מאחורי קירות של ברזל ולא הגיע אל לבו של הציבור.
סיפורו של אצ"י הוא סיפור מופלא. מדובר היה בארגון מחתרתי לוחם שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי חניכי בית"ר וז'בוטינסקי, שהגיע לשיאו ולמעשה אל סופו בערב חג הפסח ב-19 באפריל 1943. באותו יום נכנסו לגטו חיילים גרמנים מצוידים ברכבים משוריינים ובתותחים. מולם התייצבו כמה מאות צעירים יהודים מצוידים בנשק דל. הם ניהלו קרב במשך עשרה ימים.
הקרב המרכזי - "הקרב על הדגלים" - התנהל בכיכר מוראנובסקי, בין כוחות בפיקודו של מפקד אצ"י פאוול פרנקל, שהניפו על הגג של אחד הבתים את הדגל הציוני ואת דגל פולין, לבין חיילים גרמנים בפיקודו של הגנרל יורגן שטרופ. רק ביום הרביעי הצליחו הגרמנים להוריד את הדגלים והרגו את הרוב המוחלט של הלוחמים.
פרופ' משה ארנס ז"ל, שהלך לעולמו השנה, היה פוליטיקאי ודיפלומט יוצא דופן, אך ההשכחה של אצ"י לא נתנה לו מנוח. התעקשותו לגלות את האמת, שראויה לציון בפני עצמה, חשפה את ערוותם של אלו שנחשבים היסטוריונים רשמיים של השואה.
למרות שלכאורה כל תחום ראוי להיחקר עד היסוד וזאת נשמת אפו של כל מכון מחקר, ארנס פנה בנושא אל היסטוריון השואה יהודה באואר, והלה אמר לו בעת העבודה על הספר כי "לא תמצא שום דבר חדש. אחרי כל כך הרבה שנים, כל דבר הקשור למרד גטו ורשה כבר ידוע לכל, ובכלל זה מידת השתתפותם של חברי בית"ר".
באואר הציע לארנס לפנות להיסטוריון ישראל גוטמן, שהודה שצעירי בית"ר לא קיבלו את הקרדיט על ההתקוממות, אך אין כל תיעוד לכך, והתעקש גם הוא ש"לא תצליח למצוא דבר חדש כלשהו".
אך ארנס לא ויתר, התמיד ואף מצא עדויות ממקורות אותנטיים. אחד מהם היה "דו"ח שטרופ" שחובר בידי גנרל האס.אס שעמד בראש הכוחות הנאצים שנשלחו להחריב את הגטו, וקבע בפסקנות שלצעירי בית"ר היה חלק משמעותי ביותר במרד. בכך הוא גם סתר לחלוטין את מחקריהם של פרופסורים מהוללים כמו באואר.
בשנת 2009 השלים ארנס את המחקר המלא ופרסם אותו בספר "דגלים מעל הגטו", תוך שהוא מעמיד את האירועים בפרספקטיבה הנכונה. כך הגיעה לקיצה עוד פרשה שמעידה עד כמה מדינת ישראל השתנתה לטובה כאשר האמת יצאה לאור. יש לא מעט סיפורים שיש עוד לחשוף אך חומת ההשתקה בעידן העולם הפתוח, המגוון והפלורליסטי, התנפצה לרסיסים.
זמן קצר לפני פרוץ המרד אמר פרנקל במפגש עם לוחמיו: "חברים, אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות".
77 שנים חלפו מאז ולא נשכח את מילותיו המרגשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו