חתום בנשיקה

בסרט 'שלוש פנים לחווה' (נונלי ג'ונסון, 1957), מצליחה בסופו של דבר גיבורת הסיפור (שמגלמת ג'ואן וודוורד הבלתי נשכחת) להגיע למקור הטראומה שהוביל לפיצול אישיות קשה, זאת לאחר מסכת ייסורים וטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי. מתברר כי בעודה ילדה חויבה לנשק לפרידה את סבתה על מיטת מותה. מנהג רווח זה, שיכול כיום להיתפס כמצמרר, חושף את הפוטנציאל המורכב, אכזרי ונעלה כאחד - הגלום בנשיקה. 

בזמנים אלו שבהם אנו נידונים לבידוד ולריחוק, מצוידים במסיכה על השפתיים, נרתעים מכל רסיס רוק מזדמן, נדמית הנשיקה כמשאת נפש מסוכנת ומפתה כאחת. לאורך כל תולדות האמנות הפלסטית רתמו היוצרים את ייצוגי הנשיקות כדי לבטא, לבד מאהבה רומנטית, התרוממות רוח ותשוקה ארוטית; הנשיקה פעלה כאמצעי סימבולי טעון, המעצים את הביטוי האמנותי, כורך בעוצמה את תחושותינו העזות ביותר, הטבועות מינקות במוחנו ובתודעתנו, ומוליכנו למחוזות אפלים של מורכבות קיומית, נפשית ומוסרית. 

הנשיקה הראשונה

כבר באיקונות ביזנטיות מוקדמות מופיעה נוסחת הייצוג שלפיה מתואר ישו התינוק מתרפק על אמו, מריה הבתולה, ונושק לה. מאחוריהם ניבט רקע מוזהב, כייצוג שמימי, ביטוי לטבעו הכפול של הילד - אנושי ואלוהי גם יחד - דואליות הגלומה כבר בסיפור לידתו הפלאית (יצירה 1, להלן ראו רשימה מצורפת בסוף הכתבה). דימוי איקוני זה של המדונה המניקה את תינוקה, ובצידו גם דימויים נוספים מאוחרים יותר, נושאים לא אחת קונוטציות ארוטיות למדי. כך נכרכת מריה הבתולה עם דמות הכלה והכנסייה תוך הקבלה ליחסי האלוהות, האמונה והאדם. קשרי האהבה של האם האידיאלית, המעניקה לבנה חיים, מגוננת עליו ומזינה פיזית ורוחנית, משולים ליחסי האל והאדם, להשגחת האל על ברוּאיו. 

לא מעט השראה לפרשנות תיאולוגית זו מצאו אבות הכנסייה בשיר-השירים אשר לשלמה "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן"(א, ב). פסוק שהשליך על התגבשותו של הנוהג לנשק תשמישי קדושה, כביטוי אמוני של כבוד וכביטוי פיזי וישיר לאהבה האלוהית. אך כידוע לכל, האידיאל התיאולוגי-רומנטי לחוד ואימהות ממשית לחוד. זו האחרונה תובעת לעצמה מחיר כבד, לצד העונג הרב הגלום בה. 

מרי סטיבנסון קסאט (1844-1926) היתה אמנית אמריקנית שקשרה קשר הדוק עם אדגר דגה ואימפרסיוניסטים אחרים בצרפת של המאה ה-19. היא באה ממשפחה מבוססת, שבדומה לחוג עמיתיה מעולם האמנות, לא ראתה בעין יפה את רצונה להתמסר לציור באופן מקצועי וכדרך חיים; זאת רק בשל היותה אישה. קאסט נודעה בציורי 'האם והילד' שיצרה. ציורים אלה, באופן מתבקש לרוח המגדר והז'אנר בתקופתה, טיפלו בנושא האימהות תוך הימנעות מרגשנות מתקתקה. לעיתים חשפה קאסט בציוריה אלה, תוך נקיטת זהירות מתבקשת, רגעים של קושי, עייפות וחרדה. בציור 'נשיקת לילה טוב' מוצגת האם תוך שהיא מנסה להרגיע את ילדהּ הפעוט הנאחז בה, רגע לפני פרידתם לשנת הלילה, רגע המוכר בספרות הפסיכולוגית גם כ'מוות הקטן' (יצירה 2). 

פני האם, בכמה מציוריה של קאסט, נסתרים מעין הצופה, כמו מעידים על פוטנציאל המחיקה האימננטי הטמון באימהות הטוטאלית. הפנים המחוקות מייצרות תחושה של סכנה נפשית הנשקפת הן לאם התשושה והן לתינוקה חסר האונים, אף הוא חסר-פנים. התינוק עלול "להיבלע" בתוכה, להתאיין כאינדיבידואל נפרד (כמתפרש בפסיכואנליזה של פרויד, מלאני קליין ואחרים).

והיו לבשר אחד

ההתמסרות המוחלטת לאחֵר, הגוררת ויתור עצמי וכניעה לאהבה כמחווה "גדולה מהחיים", כניעה לעוצמתה הסוחפת והמכלה של התשוקה, הלמה את הלך הרוח הרומנטי בווינה של מִפנה המאות. אפלה מושכת זו של מסירות באה לידי ביטוי ברבות מיצירותיו של גוסטב קלימט (1918-1862). כך בעיקר בנודעת בהן: 'הנשיקה', יצירתו מהשנים 1908-1907, המוצגת בארמון בלוודרה בווינה (יצירה 3). 

קלימט, שהיה בנו של צורף אוסטרי, השתלם באקדמיה בתחומי האמנות הדקורטיבית, ויצר סגנון ייחודי ומובהק המשלב בין אמנות יוונית ארכאית, אמנות ביזנטית, אמנות המזרח הרחוק ועיצוב ברוח הארט-נובו. ציורו 'הנשיקה', מוסב על מוטיב 'הנאהבים' שלו, כפי שהופיע בציור קיר מונומנטלי משנת 1902, המכונה 'אפריז בטהובן'. משכנו של הציור בבניין הסצסיון בווינה. 

ה'אפריז' הוא שילוב מיוחד בין האמנות הפלסטית למוזיקה, הוא יוצא מפרשנותו של ריכרד ואגנר לסימפוניה התשיעית של בטהובן, ומהווה הצגה ציורית לסימפוניה זו כסיפור מסע אלגורי של הגיבור, בשאיפתו להביא מזור לאנושות; זאת ייעשה דרך התעלותה של היצירה האמנותית והתגברות על כוחות הארוס והתנטוס. הנאהבים של קלימט מתוארים באחדות הניגודים, גופם מאוחד כניגודים משלימים: שמלת האישה מעוטרת בעיגולים צבעוניים, מנגד מעוטרת גלימת הגבר במלבנים בצבעי שחור, אפור ולבן; דמותם המאוחה, כאיקונה על רקע זהב, מופקעת מחוץ לזמן, ממוקמת על קצה גבעה מכוסה פרחים, מונצחים בשיא פריחת אהבתם. אל העונג המוחלט וההתמסרות המתיכה גוף בגוף, מתגנב חרישית הפוטנציאל המאיים של הלפיתה החונקת ושל ההתנתקות הזוגית מכל מציאות סביבם, כקיום על-פי תהום. 

את ייצוגה של הסימביוזה האולטימטיבית ניתן לראות בתחום הפיסול ב'נשיקה' העוצמתית של קונסטנטין ברנקוזי (1876-1957). ברנקוזי הביא לצרפת, ממולדתו רומניה, את חוכמת הפיסול העממי, שפתו האמנותית התאפיינה בגישה ישירה ובלתי אמצעית ביחס לטבעו האלמותי של החומר; מתוך כך סלל דרך להפשטה בפיסול המודרני (יצירה 4). ברנקוזי יצר מספר גרסאות לפסל שיש זה, תוך שהוא גורע מגוש האבן המלבני את קווי המתאר ההכרחיים בטכניקה של חריטה. עיצובם של האוהבים בסגנון ילדי התורם לאותנטיות הדימוי, הם מתוארים חבוקים ומאוחדים לנצח בנשיקה. צורתה הגושנית המקורית של האבן ניכרת בפסל המוגמר, מדגישה את המונוליטיות הבראשיתית הבלתי נפרדת של השניים בבחינת: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). האפשרות לסמן בין בני הזוג את תבחיני הזכרי והנקבי מיטשטשת כמעט לחלוטין. לפיכך נדמים המתנשקים כיצור ארכאי בעל עין קיקלופית אחת. הקרבה הכה צמודה בין הראשים אינה מאפשרת להם מבט פרספקטיבי, מציאותי זה על זו, מבט שהוא מחוץ לעולמם המוצק והסגור. 

נשיקה מבעד למטפחת

תחושה מעט דומה מעורר ציורו האניגמטי של הצייר הבלגי הסוריאליסט רנה מגריט (1967-1898). ביצירה מתוארים שני בני זוג מתנשקים כשמטפחות בד לבנות מכסות את ראשו של כל אחד מהם (יצירה 5). ברוח ימינו מעניין לציין כי הסוריאליסטים גילו עניין מיוחד במסיכות, ששיקפו את שאיפתם הנמשכת לחשוף את עולם המאוויים הפנימי של האדם. לגעת בתחום המצוי תחת פני השטח, בתת-המודע, במאוים ובמודחק. פריצת הגבולות, לדידם, היתה בבחינת גילוי אמת אנושית וקריאת תיגר על הסדר החברתי הישן, שאיבד את תוקפו על רקע מלחמת העולם והקדמה המודרנית. 

כך בציורו של מגריט הפנים המכוסות בד לבן מהדהדות זיכרון ילדות טראומטי שנחקק בתודעתו של היוצר, בעקבות התאבדות אמו, באשר גופתה נמשתה מן הנהר כשכתונת-לילה לבנה מכסה על פניה. מגריט עצמו העיד, כי מעולם לא גילה "אִם כיסתה האֵם את עיניה בעצמה כדי שלא לחזות ישירות במוות שבחרה, או שמא הוסתרה וכוסתה בצורה זו על ידי זרמי הנהר המסתחררים". מגריט מחריף את האבסורדיות המופרכת של הדימוי המתואר, על ידי שימוש בסגנון ריאליסטי מוקפד ותיאור נטורליסטי דקדקני של בגדיהם הבורגניים והמהוגנים של בני הזוג. האומנם הדימוי שלפנינו רחוק כל כך מן המציאות? הנאהבים אכן אינם מסוגלים לראות זה את זו באופן המילולי והישיר, בהדגימם את המשפט "האהבה עיוורת"; אך בה-בעת הם משקפים מצב קיומי של ניכור אנושי הגורם לאדם להיות ספון בעצמו. למרות הקרבה הפיזית בין בני הזוג, הרי הם מדגימים את מורכבותה של נפש האדם ביצירת קשר אותנטי עם האחֵר ובפענוח הכוונות והרגשות האמיתיים שלו. 

שאלות ביקורתיות מסוג זה מצאו ביטוין גם באמנות העכשווית, למשל בעבודתו של האמן הבריטי דאגלס גורדון (נ. 1966): 'דיוקן עצמי (מתנשק עם סקופולמין)'. ביצירה זו נראית דמותו, כבשיקוף רנטגן, מנשק את בבואתו שלו המשתקפת מול פניו בנוסח נרקיסוס בן-זמננו (יצירה 6). זהו דימוי אחד מתוך סדרה של שלושה דיוקנאות עצמיים, שתיעדו מיצגים חיים. כותרתם ציינה שם של 'סם אמת' שתחת השפעתו, כביכול, נתון היה האמן במהלך יצירתו. עבודתו של גורדון מרחיבה את מאגר הדימויים ההטרוסקסואליים של הנשיקה באמנות. יצירה זו מעוררת שאלות על מושגי אמת ושקר ומקומם במערכת היחסים עם האחֵר ועם עצמך; ותוהה על משמעותם של ריחוק וקרבה, חשיפה וכיסוי, אותנטיות והונאה בעולם שיח של תקינות פוליטית ומניפולציה כוזבת של העצמי. 

נשיקתו של הבוגד 

סיפורי המטמורפוזות של אובידיוס המשורר הרומי הקאנוני (מאה ראשונה לפנה"ס), מגוללים את בגידתו של זאוס, שליט האולימפוס, ברעייתו הרה. על מנת לחמוק מקנאתה היוקדת והמכלה נהג זאוס לשנות צורה כדי שיוכל לתנות אהבים עם בנות הזוג שבהן חשק ללא חשש לזיהוי פניו ולחשיפת מעשי הניאוף; כך התגלם בפני הנשים בדמות פּר מלא און, לחלופין כברבור, כענן ואף כמטח מטבעות זהב (יצירה 7). סיפורים מיתולוגיים אלו שימשו כר נרחב לייצוגים ארוטיים בתולדות האמנות למן העת העתיקה. בייצוגים שונים מתוארות הנערות היפות שהתפתו בפני זאוס רב-הפנים, תוך שהן מתמסרות לו בתנוחות חושניות, מנשקות מיני בעלי-חיים או חפצים שונים, הנושאים קונוטציות מיניות ברורות. גם בברית החדשה, מופיעה סצנת נשיקה מפורסמת בהקשר של בגידה, שתוארה רבות במחזורי קיר כנסייתיים. הפעם זוהי בגידתו של יהודה איש קריות, מתלמידיו הקרובים של ישו בברית החדשה. 

בעבור בצע כסף הלשין יהודה על ישו לאנשי הלגיון הרומי והובילם אליו. כפי הנראה בנשיקתו זו סימן את ישו עבור החיילים הרומיים, וזה הוסגר לידיהם ונידון למות על הצלב (יצירה 8). הצייר ג'וטו די בונדונה (1337-1267), ממבשרי ציור הרנסאנס המוקדם, הוזמן על ידי אנריקו סקרובני, כדי לעטר את הקפלה, המוכרת כיום בשם קפלה ארנה הנמצאת בפאדובה. סקרובני עצמו היה חלפן כספים ומלווה בריבית קצוצה, מקצוע נלוז ומוקצה, המהדהד את תאוות הבצע של יהודה. כדי לכפר על חטאיו ביקש סקרובני לקנות לעצמו מחילה על ידי בנייתה ועיטורה של הקפלה, וזו הפכה לנכס צאן ברזל כאתר מורשת התרבות העולמית. הביטוי: 'נשיקת יהודה' הפך סמל למעשה בגידה נוראי ובסיס לתפיסות אנטישמיות עתיקות בנוגע לתאוות הבצע של העם-היהודי וטבעו המוסרי הנקלה. 

אף פסל 'הנשיקה' הנודע של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן (1917-1840) מתאר רגע פטאלי של מעשה אהבה אסור בין בני זוג, מעשה המגולם בנשיקה (יצירה 9). 

במקור תכנן רודן לשלב את דמותם הטרגית של פאולו ופרנצ'סקה דה-רימיני בקנה מידה קטן יותר, בשערי הגיהינום שפיסל; זאת בהתבסס על הקנטו החמישי בספרו של דנטה אליגיירי, 'הקומדיה האלוהית' המגולל את סיפור מסעו האפי של המשורר בין מדורי גן-העדן והשאול. פרנצ'סקה כדרך גבירות באותה תקופה, יועדה, שלא מבחירתה, להינשא דווקא לאחיו של פאולו, ג'ובאני, אשר לא הצטיין במראה מצודד ובשיעור קומה. לאחר החתונה מוצאים עצמם פרנצ'סקה ופאולו, שני הגיסים, מאוהבים זה בזה עד כלות, נידונים להיתפס בשעת מעשה על ידי האח-הבעל הנבגד, להירצח על ידיו ולהישלח לייסורי תופת נצחיים בכור המצרף (שם ימורקו חטאי נשמתם). 

רודן יצר כמה וכמה גרסאות של הפסל בשיש לאחר שהגדיל את מודל הגבס המקורי. האיכות הנטורליסטית המרטיטה, שבה עיצב רודן את הגוף הנשי והגברי הלפותים זה בזה בנשיקה סוערת, עוררה טענות על מוסריותו המפוקפקת, והפסל נשלח לתצוגה מחוץ לצרפת. דווקא שם זכה לתהודה ולהערכה רבה. לא בכדי התעלמו המבקרים מהשם המקורי שהעניק רודן ליצירתו ('פרנצ'סקה'), ותחת זאת ביכרו להכתירו בכותרת המוכרת לכל עד היום: 'הנשיקה'. 

עזה כמוות אהבה

באגדות הילדים הקלאסיות יוחסו לנשיקה כוחות פלאיים, עד כדי כך שביכולתה לתת תוקף קיומי לאישה המנושקת, ורצוי על ידי נסיך יפה תואר שיישאה לאחר מכן לאישה. מנשיקה שכזו התעוררה לחיים 'הנסיכה הנמה'; זאת לאחר שקוללה בשינה מכושפת בת אלף שנים; באופן דומה קמה לתחייה של ממש שלגיה, לאחר שנגסה בתפוח המורעל שהוגש לה בידי אמה החורגת. קריאות ברוח זו עשויות לשפוך אור פרשני גם על אחד הדימויים הקלאסיים בתולדות האמנות: פסלו הניאו-קלאסי של אנטוניו קאנובה האיטלקי (1822-1757) 'קופידון מחיה את פסיכה' מתאר את הרגע המיתולוגי שבו מבקש קופידון (בנה של אלת האהבה והיופי ונוס) להעיר את זוגתו פסיכה (הנפש) באמצעות נשיקה. פסיכה מתוארת במיתולוגיה כנערה יפה שנתכנתה בשם 'ונוס החדשה', וכמובן עוררה עליה את קנאתה של ונוס. פסיכה נענשה בידי האם, אחרי מסכת של קנאות והתאהבות נואשת, תוך התמודדות מול ונוס על ליבו של בנה (יצירה 10). 

הצייר הנורבגי אדוורד מונק (1944-1863) מפורסם בעיקר בזכות ציורו המופתי 'הצעקה', שנודע בסגנונו הסימבוליסטי ועז המבע. אך לא פחות מרתקות הן גרסאות ציורי שמן והדפסי נייר שלו שיצר תחת נושא ה'נשיקה'. עבודות אלו נוצרו כתמה אמנותית טעונה על רקע תהליכים של שינוי בחברה הסקנדינבית בסוף המאה ה-19, ובכללם חילון, קדמה ומודעות לזכויות הפרט באופנים שהשפיעו על המבנה החברתי המסורתי. שינויים תקופתיים אלו משתקפים בסיפורו האישי של האמן ומצטלבים עם שורת מערכות יחסים אומללות, שחווה מונק עם הנשים בחייו. יחסים אלו לוו פעמים בתחושת נטישה, ייאוש ובגידה, עד כי בסופו של דבר התערערה יציבותו הנפשית של מונק. בהדרגה לובשות סצנות הנשיקה בציוריו ארשת אפלה יותר ויותר. הנשים ביצירותיו מוצגות לא אחת בדמותה של ה'פאם פאטאל', משחרות לטרף כערפדיות. בציורו 'אהבה וכאב (ערפדית)' רוכנת האישה ספק בנשיקה ספק בנשיכה מעל לעורפו של הגבר המצונף תחתיה (יצירה 11). שערה הארוך בצבעו העז האדום (מזכיר במידת מה את שערה של מרים המגדלית, קדושה וזונה מהברית החדשה), לופת בקווצותיו המפותלים את גופו של הגבר וצובעו בצבעי דם, כקורבן שהוכרע בנשיקה קטלנית. "חיי שלי עברו עלי בתקופת מעבר, המקדמת את שחרור האישה... כעת תורה של האישה לפתות, לשדל ולהוליך שולל את הגבר החלש זהו עידן כרמן", כך כתב מונק ב-1929. 

ובחזרה לתקופתנו אנו, שבה כל מגע פיזי עם האחֵר, על אחת כמה וכמה נשיקה, נושא בתוכו פוטנציאל הרסני. בעטייה של נשיקה ובעיצומו של מרדף אחרי מכונות הנשמה ניתן להיזכר, ללא אירוניה, במיצג 'נושמים פנימה / נושמים החוצה', שערכה האמנית מארינה אברמוביץ (נ. 1946) בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, יחד עם בן זוגה לחיים דאז, האמן הגרמני אולאי (שנפטר לא מכבר) (יצירה 12). השניים ישובים על ברכיהם, פנים מול פנים, מהדקים פיותיהם זה לזו כבנשיקה צרפתית. האף נחסם במסנני סיגריות, כך שהחמצן שהאחד נושם נפלט לתוך רעהו חזרה כפחמן דו-חמצני וחוזר חלילה. קולן של השאיפות והנשיפות הוגבר במיצג באמצעות רמקולים שהוצמדו לאמנים בזמן המופע. המאמץ הפיזי הכרוך באקט מרמז על המתח הקיומי והמיני השורר בין השניים ומחדד את יחסי התלות ההדדיים במערכת הזוגית באשר היא. אחרי פחות מעשרים דקות נפלו השניים ארצה חסרי הכרה. אכן יש בהן, באותן נשיקות חנק, ערגה נואשת וכמיהה להדדיות ובצידה מידה של אכזריות אלימה כייצוג אלגורי וכאמת ביולוגית פשוטה. 

רשימת היצירות המופיעות בכתבה:

1. איקונה ביזנטית, המדונה והילד מולדימיר, מהמאה ה-12, טמפרה על עץ, אוסף הכנסייה הרוסית. 

2. מארי קאסט, נשיקת לילה טוב, 1880, פסטל על נייר, אוסף פרטי.

3. גוסטב קלימט, הנשיקה, 1908-1907, שמן על בד, ארמון בלוודרה, וינה.

4. קונסטנטין ברנקוזי, הנשיקה, 1907, שיש, אוסף מוזיאון פילדלפיה 1907.

5. רנה מגריט, האוהבים II, 1928, שמן על בד, המוזיאון לאמנות מודרנית ניו-יורק.

6. דאגלס גורדון, דיוקן עצמי (מתנשק עם סקופולמין), הקרנת שיקופית 35 מ"מ.

7. לדה והברבור, ציור על כד יווני, 350-340 לפנה"ס, מוזיאון גטי, מליבו. 

8. ג'וטו די בונדונה, נשיקת יהודה, 1306-1304, תמשיח קיר (פרסקו), קפלה ארנה, פדובה.

9. אוגוסט רודן, הנשיקה, 1882, שיש, מוזיאון רודן, פריז.

10. אנטוניו קאנובה, קופידון מחיה את פסיכה, 1793-1787, שיש, לובר, פריז.

11. אדוורד מונק, אהבה וכאב (ערפדית), 1895, שמן על בד, מוזיאון מונק, אוסלו.

12. מרינה אברמוביץ' ואולאי, נושמים פנימה - נושמים החוצה, 1977, תיעוד המיצג.

ד"ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, מרצה וחוקרת בתחומי אמנות עכשווית ומוזיאולוגיה בתוכנית ע"ש יונה פישר ללימודי אוצרות במסגרת 'בית לאמנות ישראלית', האקדמית תל אביב-יפו

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו