"מה שההיסטוריה מספרת הוא למעשה חלום ארוך, חלום קודר ונבוך של האנושות", אבחן פעם הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר. סיפורו של יוסף זיסקינד אופנהיימר, הידוע יותר בכינוי "היהודי זיס", שבא אל קיצו על אדמת גרמניה חצי מאה לפני לידתו של שופנהאואר, ממחיש היטב את האמירה הזאת.
זהו סיפור ארוך ומפותל, אף שגיבורו לא האריך ימים, ובוודאי קודר ונבוך, אבל יותר מכל דומה לחלום מסויט. כפי שאדם שמקיץ מחלומו לא זוכר לרוב את שחלם, וככל שהופך בזיכרון החלום הנחלש מתבלבל ומפשפש בגרסאות השונות, בלי לדעת מה היה ומה התווסף בהמשך - כך הניסיון להבין לאשורו את מה שקרה ליהודי שהפך, שלא מרצונו, לאחת הדמויות החשובות בדברי ימי האנטישמיות.
על עובדות היסוד אין ויכוח: בשנת 1733 נעשה אופנהיימר ל"יהודי החצר" של הדוכס קרל אלכסנדר, שליט המדינה הקטנה וִירְטֶמְבֶּרג בדרום־מערב גרמניה. מעמדו כבנקאי ויועץ פיננסי ופוליטי לדוכס העניק לו עוצמה רבה, אבל לא להרבה זמן. נפילתו היתה פתאומית. ב־1737 מת במפתיע הדוכס קרל אלכסנדר, ואופנהיימר נעצר על ידי הרשויות והועמד למשפט בשורה ארוכה של עבירות מפוקפקות שטיבן לא הוברר. גזר דין קצר, בלי תיאורי פשעיו האיומים כביכול, דן אותו למוות, וביום 4 בפברואר 1738 נתלה היהודי זיס בפני המון רב בפאתי העיר שטוטגרט.
אם זה לא חלום מסויט בהתגלמותו, נוסיף שגופת היהודי התלוי ננעלה בכלוב ציפורים ענק צבוע אדום, ובשש השנים הבאות הכלוב התנודד לו בחוצות העיר והוצג לראווה, בלי שניתנה הרשות לקבור את שאריותיו של האומלל.
"היהודי זיס" בתא המעצר, ומשפטו שנערך בחופזה
דרכו הארצית של אופנהיימר הסתיימה בדרך טרגית לפני קרוב ל־300 שנה, אבל העיסוק בו רק התחיל אז. עיסוק כה טעון ואינטנסיבי, עד כי נדמה שמשפטו מעולם לא הסתיים לגמרי. זהו סיפור פרטי של יהודי אחד ולא שגרתי שהיה למעין מטאפורה לסיפורם של כלל היהודים בגרמניה, ואולי אף בגולה כולה. כרגיל בענייני המטאפורות, הדעות לגבי סמליות הפרשה של היהודי זיס נעו מקצה לקצה, מה שרק תרם להפיכת קורות חייו הפרטיים של יוסף זיסקינד אופנהיימר למשהו גדול יותר, לחלום קודר ונבוך של האנושות.
אין להתפלא שגם הנאצים ביקשו לנצל את דמותו של היהודי זיס לצורכיהם. סרט תעמולה נאצי נתעב במיוחד שעסק בו הופק בשנת 1940 ביוזמתו של יוזף גבלס, כדי לקבע בצופים את דמות היהודי כיצור אפל, נצלני ורצחני, מלא בתככים ומזימות המרעילות את הלב הגרמני התמים. כ־20 מיליון צופים חזו בסרט, שנחשב ליצירה האנטישמית הנצפית ביותר באירופה הנאצית. קשה אפילו לשער את היקף הארס שחלחל אל הצופים מן המרקע ושטף את מוחותיהם. מנגד, בשנת 1934 הוצג סרט אנגלי שצייר את היהודי זיס כקורבן האנטישמיות הגרמנית וביקש להזהיר את העולם מפניה, וכעשור לפני כן ראה אור הרומן "היהודי זיס" מאת הסופר הדגול ליון פויכטוונגר.
כולם נלחמו בכולם
הידיעה על הופעת ספר חדש, "יהודי זיס - רשומון" (ספרי עליית הגג, מאנגלית: אביעד שטיר) שנושא את השם הזה כאן ועכשיו, בישראל של 2020, לא יכלה שלא לעורר עניין, במיוחד כאשר התברר שמחבר הספר, ההיסטוריון יאיר מינצקר, בחר מראש להודות שאין בידיו אמת אחת לגבי הפרשה. מינצקר (45), יליד ירושלים, הוא כיום פרופסור מן המניין להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב. "ההיסטוריון עומד בפני אתגר פרדוקסלי בבואו לספר את סיפור משפטו של אופנהיימר", הוא מסביר בשיחה עם "ישראל היום".
"יש לנו מעט מאוד תעודות על ראשית הקריירה של יהודי החצר המפורסם, אבל מה שיש אמין למדי; לעומת זאת, יש כמות עצומה של חומר על סוף דרכו של אופנהיימר בשטוטגרט ובחודשי חייו האחרונים, אבל כמעט כל החומר הזה מגמתי להפליא. במקום שהמסמכים הרבים שנותרו ממשפטו של היהודי זיס יעשו את עבודתו של ההיסטוריון לקלה יותר, הם הופכים אותה למעשה לכמעט בלתי אפשרית. אפילו סקירה שטחית של הררי המסמכים מתקופת המשפט מבהירה שאין לסמוך עליהם - אף אחד מהם לא מספר את האמת, כל האמת ורק את האמת".
פרופ' מינצקר. "במקום שהמסמכים יעשו את עבודתו של ההיסטוריון לקלה יותר, הם הופכים אותה לכמעט בלתי אפשרית" // צילום: Sameer Khan
אף על פי שמסמכי המשפט שנערך לאופנהיימר מגמתיים, מחקרו של פרופ' מינצקר בכל זאת התחיל מהם, מ־30 אלף מסמכי הארכיון המקוריים שמקוטלגים ביותר מ־130 קופסאות קרטון. אחת המסקנות החשובות שלו נוגעת ל"זווית היהודית" של הפרשה, והיא מורכבת. עצם יהדותו של יועץ הדוכס הכל יכול הוסיפה שמן למדורת הקנאה והשנאה כלפיו (היא גם אפשרה להוסיף אחר כך לכתב האישום נגדו האשמות בפשע חמור של קיום יחסי מין עם נשים גרמניות), אבל היא לא היתה מוטיב בלעדי.
ממונו הרב של אופנהיימר משך אליו את האש לא פחות מאשר היותו יהודי, והניסיון הכושל שלו להתקבל על ידי החברה הנוצרית שסביבו כשווה בין שווים רק הגביר את הדחייה. המעבר של קרל אלכסנדר מן הזרם הפרוטסטנטי לקתולי לא הקל גם הוא את המצב, או במילים של מינצקר "אציל קתולי השולט על אוכלוסייה פרוטסטנטית גאה באמצעות יהודי - זהו מתכון לאסון ודאי".
בד בבד, למינצקר חשוב להסביר שקשריו של היהודי זיס עם בני עמו היו רחוקים מן האידיאל של ערבות הדדית: "מערכת היחסים של אופנהיימר עם יהודים אחרים מאירה את שני הצדדים באור לא מחמיא. צריך לזכור שבין היהודים היו כאלה שהלשינו עליו, השתתפו במשפט וסייעו לתמוך בחלק מן ההאשמות. אמנם לא מפתיע לגלות שהיהודים יכולים להיות לא נחמדים איש כלפי רעהו, אבל היה כאן גורם נוסף: 'חצר' הנסיך היא מקום שכולם נלחמים בו בכולם. אלה היו כללי החיים בחברה הזאת, וגם היהודים נאלצו לשים רגליים זה לזה, ובמקרים קיצוניים אפילו לתקוע סכין בגב, בדומה להתנהגותם של אחרים".
מדוע בחרת את סיפור היהודי זיס כנושא לספר?
"לא ממש בחרתי בו, או לפחות לא התכוונתי לכך מראש. לפני כעשר שנים הייתי במקרה בשטוטגרט ופשוט הלכתי אל הארכיון, כדי לראות מה יש להם על אופנהיימר. עבור כל מי שעוסק בתחומי העניין שלי - ההיסטוריה של העת החדשה, גרמניה - פרשת היהודי זיס היא דבר מרכזי, כמו פרשת דרייפוס עבור תולדות יהודי צרפת. הורידו אותי למרתף של הארכיון והתקשיתי להאמין למראה כמות החומרים המטורפת. חשתי שילוב של התרגשות ואימה. ההתרגשות מהיכולת לחוות את הסיפור המפורסם הזה באופן כמעט ישיר, והאימה - מאותה סיבה עצמה".
כריכת הספר "היהודי זיס"
הביקור ההוא בארכיון פתח מקצה מחקרי בן שנים רבות של המסמכים ממשפטו והוצאתו להורג של היהודי זיס. לאחר שהתחיל לקרוא אותם, מינצקר הבין כי ספר שיכתוב צריך לתמרן בין גישות שונות, ללמוד ולשאוב השראה מכולן אך גם להימנע מהבעייתיות האופיינית לכל אחת ואחת מהן. מה לספר מבלי לטעון שבידיו האמת היחידה? מתי להחריש מבלי לבטל לחלוטין את היכולת לכתוב היסטוריה של המשפט?
מינצקר החליט להציג את פרשת היהודי זיס כרשומון רב־קולי, וכך ליישב את מכלול העדויות והמידע הבלתי אמין על משפטו. הספר מספר את סיפור המשפט המפורסם מארבע נקודות מבט שונות. כל אחד מהפרקים כולל קטעים שלמים מעדות אותנטית של בן הזמן שחווה את משפטו של היהודי זיס וכתב על כך. הוא מתחיל בעדותו של האינקוויזיטור המרכזי במשפטו של אופנהיימר וממשיך עם עדותו של פרופסור מקומי שכתב את התיאור הפסיכולוגי המרתק ביותר על סיפורו.
דמות מלאת סתירות
הפרק השלישי של הספר מוקדש לתיאור בן הזמן היחיד שנכתב על ידי יהודים, והפרק הרביעי והאחרון מגולל את הסיפור של אחת הביוגרפיות הראשונות שנכתבו על יהודי החצר המפורסם של וירטמברג. כל עדות מלווה בדיון מעמיק על הרקע הביוגרפי של מי שחיבר אותה עם תשומת לב מיוחדת לסיבות האפשריות לכך שסיפורו של אופנהיימר הוצג בידי המחבר בדרך זו ולא אחרת.
מדוע שלא כל ספרי ההיסטוריה ייכתבו כך, מזוויות ראייה שונות?
"בדומה לרוב רובם של חבריי ההיסטוריונים, מטרתי המרכזית היא להגיע עד כמה שאפשר לאמת ההיסטורית. ובמקרה של היהודי זיס אפשר לעשות זאת אך ורק אם ההיסטוריון כן לחלוטין עם קוראיו לגבי מה כותב ההיסטוריה יודע ומה לא. תאריכי לידה שונים, עסקאות לא ברורות, רומנים עם נשים שונות שיוחסו לאופנהיימר, אי־הסכמה ביחס למהלך המשפטי וחשיבותו ההיסטורית של המשפט עומדים לוויכוח כל הזמן.
"לא כל ספר היסטוריה צריך להיות בפורמט כזה, אבל יש בהחלט מצבים היסטוריים שצריך לתאר כך. יש משהו שקרי בלא להודות שאני, ההיסטוריון, לא יודע. מאידך, יש משהו שקרי בלהרים ידיים ולא לכתוב היסטוריה כלל. צריך למצוא נתיב להגיד אמירה היסטורית בלי לטעון שאתה יודע הכל, ונדמה לי שמצאתי אותו. בספרי הקודם הלכתי כברת דרך בכיוון הזה, כאשר הצעתי לקורא שלושה סיומים שונים לספר, אלא שהציר העלילתי שקדם להם היה בכל זאת אחד. ביצירת רשומון יש כוונה כפולה: גם לספר את סיפורו של 'היהודי זיס' וגם לחשוף את הקורא למורכבות העדויות על משפטו, לרבות הסתירות הרבות ביניהן ובתוכן".
כשהיסטוריון כותב על מישהו, הוא מתקרב אל מושא המחקר, ולפעמים נשבה בקסמיו. מה דעתך על היהודי זיס?
"זאת דמות מרתקת, מלאת סתירות, כזאת שמצויה עם רגל אחת בעולם המסורתי ורגל אחרת בעולם שכבר דומה מאוד לעולם שלנו. הדרמה של העלייה המטאורית לגדולה שמתחלפת בנפילה מחרידה לא משאירה אף אחד אדיש. השקעתי כמה שנים טובות מחיי בחקר הפרשה, אבל לא אוכל להגיד שהתאהבתי בדמותו. היו באיש הזה גם צדדים אפלים, הוא לא היה מלאך, מה שכמובן לא מצדיק את מה שקרה לו. ככלל, תמצא טיפוסים כאלה במקום שיש 'חצר', ריכוז הכוח במוקד אחד, וזאת לא חייבת להיות חצר של נסיך בן המאה ה־18. המסקנה אינה חדשה: ככל שהקרבה למוקד כוח מעניקה עוצמה, יש בה סיכון לנפילה".
מדוע האנטישמיות העלתה דווקא את היהודי זיס לדרגה האולטימטיבית של "הסכנה היהודית"?
"הנאצים ניסו לרתום למסע התעמולה השקרי שלהם עוד דימויים כסמל של הרוע המיוחס ליהודים - את הרוטשילדים, את הדמות של היהודי הנודד הידוע בתור 'היהודי הנצחי', אבל עם האגדות האחרות הם הצליחו פחות. הסיבה נעוצה בסרט המזעזע שביים פייט הרלן בשנת 1940 - הוא היה במאי מצוין שניצל עד תום את הכוח של המדיום הקולנועי. בלי הסרט הזה דמותו של היהודי זיס לא היתה משיגה את ההשפעה שיש לה עד היום על התרבות הגרמנית.
"בהיותי בשטוטגרט נחשפתי לסיפור על פרופסור שבמשך 40 שנה שמר באלבום מיוחד כל אזכור של היהודי זיס. כשהוא מת, אשתו מסרה את כל החומר לארכיון המקומי, והתברר שנצברו באוסף שלו שכלל גזרי עיתונים, מאמרים, הקלטות של תוכניות רדיו, יותר מ־5,000 פריטים! מדובר במאות פריטים לשנה, גם בימינו.
הופעת המיצגים האנטישמיים בקרנבל בעיר אלסט הבלגית השנה מוכיחה שהדימויים האנטישמיים שרירים וקיימים באירופה.
"ביקרתי בקרנבל באלסט, ראיתי את המיצגים ונחרדתי. באופן אירוני חוויתי כאן דינמיקה הפוכה לעומת עבודתי על פרשת היהודי זיס, שאותה תחילה דימיתי למקרה טיפוסי של רדיפת היהודים. ככל שהתעמקתי יותר במסמכי המשפט של אופנהיימר, נוכחתי שהמניע המקורי העיקרי של רודפיו לא היה אנטישמי גרידא אלא נבע ממאבקי כוח. להפך במקרה של אלסט: נסעתי לשם במחשבה שבסך הכל אצפה בתהלוכה שבה צוחקים גם על היהודים, ואילו מה שראיתי הוא מופע אנטישמי מזעזע, כמו שהיה נפוץ בימי הביניים. בלתי נתפס שבשנת 2020 במערב אירופה היהודים מוצגים מחוברים לשקי כסף ורובצים על עכברושים. יש סוגים שונים של צחוק, אבל באלסט היה משהו אחר - צחוק שטני, משפיל ומלגלג על הקורבנות של רצח.
"אין ספק שיש מסורת ארוכה של הצגה כזו של יהודים בקרנבלים אירופיים, ולכך מתווספת העובדה שהפלמים המאכלסים את החלק הזה של בלגיה מעולם לא נדרשו להתמודד עם העבר שלהם, לרבות שיתוף הפעולה עם הנאצים שכלל הקמה של דיביזיה פלמית שלמה באס.אס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו