קורונה או לא קורונה, עיני כולם במסכים. אפילו עכשיו, כשאנחנו מסוגרים בבתים, מושבתים ממעש, ספרים נקראים פחות ופחות. סדרה ועוד סדרה, אנשים שפעם לא היו מסוגלים להירדם בלי ספר ביד - נופלים למיטה עם נטפליקס. כן, גם המושבעים מבין אוהבי הספר. ראשינו שקועים במסך הטלפון, האצבע על הפיד. הפרעת הקשב שהכתה בכולם, גם עלינו הסופרים, נוטרי החומות, היא לא פסחה. אקום בהרכנת ראש, במחילה מחבריי, ואהיה הראשונה להודות בכך: שמי דורית רביניאן, הספרות היא אמנותי, ובשנה האחרונה סיימתי בקושי חמישה ספרים.
גם בצרה הזאת ישראל אינה לבדה. משבר הקריאה הוא כלל עולמי. השינוי הדרמטי בהרגלי הקריאה שלנו, קוראי העברית, דומה למה שמדווחים בשנים האחרונות מו"לים בכל השפות. מי יותר ומי פחות, תעשיות הספרים במדינות המערב, כמו בענף כאן בישראל - כולם תופסים את הראש בדאגה. רק לאחרונה צוטט מפיו של מנכ"ל רשת ספרים גדולה: "כבר כמה שנים שרב המכר הכי גדול שלנו זה מטען לפלאפון בשלושים שקל".
לא נכון? והרי בכל עיתון ובכל אתר, יגידו המתקוממים, מתפרסמים עמודי הספרות כבימים ימימה. וימשיכו ויטענו שלכשיוסרו - במהרה בימינו - הגבלות הסגר, יפתחו מחדש הקניונים ובתוכם חנויות "סטימצקי" ו"צומת ספרים". והרי ההוצאות לאור כל הזמן מדפיסות עוד ועוד, ספרות מקור ותרגום ועיון וילדים, וספרים רואים אור גם במהדורות דיגיטליות. ועל כל אלה אשיב: נכון, ותודה לאל שכך. הספר לא מת. הטכנולוגיה לא הרגה את הספר, אך הנחיתה עליו מכה כואבת.
סופר בן זמננו, מי שהוא בעל מלאכה מפוכח, סופר או סופרת, שעינם בראשם, אמורים לכתוב עכשיו תסריטים לטלוויזיה. סופרים וסופרות בני הדור שלי, שנולדנו בשנות השבעים והשמונים, אנחנו אמורים להגיש עכשיו הצעות לסדרות. אנחנו, בני דור האיקס, שהכרנו עולם ללא חיבור לווי־פי אבל מחוברים כבר מעל לעשור למדיה החברתית, שמודעים היטב לעוצמת השינוי שמתחולל מסביבנו - איננו יכולים להמשיך ולכתוב עוד ספרים כאילו לא נפל דבר בעולם. עלינו להרים את ראשנו מעל המקלדת ולהישיר מבט אמיץ אל המציאות החדשה: היציעים במגרש שאנחנו משחקים בו מתרוקנים.
דורית רביניאן // צילום: שרון דרעי
כל החצים מורים כי עלינו לחשב מסלול מחדש. הקהל נוטש את מועדון הספר הטוב, ונודד בהמוניו אל עלילות המסך, שגם בהן יש טובות מאוד. ועל כן, את כישרוננו, אם חפצי חיים אנו, טוב נעשה אם נרתום לרוח הזמן. במקום לשקוד במשך שנים ולהקיז את נשמותינו על מאות עמודי ספר שמי יודע אם לא ייפול כמו עץ ביער - עלינו לכתוב מעתה את סיפורנו כיצירות לטלוויזיה.
הספרות, היא לעד תהיה לנו מולדת.
באשר נלך תהיה היא גבירתנו הראשונה, משורגת בשורשי נשמותינו. אבל נו מה, לכתוב היום ספרות רצינית, כמעשה אמנות? להוסיף ולדבוק בה באותה ודאות כבעבר, באותה מסירות עיוורת? האין הדבר דומה לתזמורת המנגנת ואלס על סיפונה של הטיטאניק? דומה כי הגיע היום שבו רק מי שיעז ויקפוץ למים, מי מבינינו שילמדו את שפת התסריט ויתמקצעו בה, עוד עשויים להישאר רלוונטיים.
חירות במקצב שונה
אומרים שהמעבר משפה לשפה - כמו בהגירה לארץ חדשה - קל יותר לבני הדור הצעיר. ושאנחנו, שגדלנו עם הטלוויזיה מילדות, אמורים להסתגל לכך בטבעיות. והרי השפעתן של תכניות הטלוויזיה על שנות נעורינו אינה נופלת מהשפעתם של הספרים שקראנו. אנחנו ובני דורנו בכל העולם, היינו למעשה הדור הראשון שהתעצב ברוחה של הטלוויזיה. מתבקש שנכשיר את ידנו הכותבת לתסריטאות ונגבש לנו זהות חדשה.
בשנה שעברה, בהכנעה שקטה, בלב כבד, גמלה בלבי החלטה. גמרתי אומר לערוק מן הספרות, ולו לזמן מה, עד שיתבהרו פני הדברים, לכתוב לטלוויזיה.
בעבר הייתה לי התנסות קצרה בכתיבה תסריטאית. כתבתי סרט בן חמישים דקות שזכה להפקה וגם נחל הצלחה נאה. ואף כי זכרתי שבדראפט האחרון, כשהחלו הליהוקים והסיורים באתרי הצילומים, כבר קצרה רוחי מהתהליך, כבר הייתי להוטה לחזור אל הפרוזה - אף על פי כן, החלטתי להפשיל שרוולים ולנסות שוב את כוחי.
וכך, כמו רועה צאן שמוליך את עדריו אל השדה השכן, שם העשב ירוק יותר, חציתי את הקווים. כמו אנשי בית יעקב היורדים מצרימה כשמכה הרעב בארץ כנען - יצאתי לגלות. פתחתי תיקיית מסמכים חדשה, ואת הקובץ הראשון הכתרתי בשם: "סינופסיס לסדרה".
תוך חודשיים היה לי השלד העלילתי לשישה פרקים. יצקתי את היסודות לאירוע המחולל, לתסבוכת הדרמטית. התבררו לי לאשורן הדמויות, מניעיהן ומעצוריהן, תמונת העולם. מפרק לפרק מתחתי קווי אורך ורוחב, סימנתי זירות התרחשות, קבעתי מספרי סצנות. עוד חמישה חודשים, וההצעה שהגשתי התקבלה בחברת הפקה, חוזים נחתמו וגם הסוכן שלי חזר לחייך. תשעה חודשים, וכל מי שאני פוגשת ושואל על ספר חדש, מתרשם לשמוע שאני כותבת עכשיו סדרה לטלוויזיה. הגבות מתרוממות בסקרנות, באיזו הערכה. יותר משנה שאני כותבת ומשכתבת, וכבר מתה מגעגועים.
בשבחי החסכנות
דייק להכאיב מי שהמשיל תסריטאות לכתיבת מתכונים. התבשיל לכאורה אותו תבשיל - מצרכי המזון, המינונים, אופן ההכנה - הכול נמצא שם כמו בפרוזה. חסרים רק הטעם והריח.
בתסריט אין ביטוי ישיר לעולמן הפנימי של הדמויות. קולה של הנפש מוגבל למבע מוחצן בלבד: לאמירות ולמעשים. מה שיגידו הגיבור והגיבורה זה לזה, סך כל הפעולות שינקטו או לא ינקטו, אלה לבדם יעידו על מי שהם. קיימים אמנם אמצעים אמנותיים כמו וויסאובר לדיבוב מחשבות, וקטעי פלאשבק להמחשת זיכרון או חלום, אולם אלה מקומם צר מאוד ונחשבים לכלי עבודה נחותים ביצירה שכולה הווה, כולה מציאות.
אם מלאכת הסופר היא הירידה לחדרי בטן ורישום מסעותיהם המפותלים של זרמי התודעה, בכתיבת תסריט האתגר הוא אחר לגמרי: המשימה היא ללכוד את מה שלא נאמר. לספר את מה שמובלע בין שורות הדיאלוג. את צפונות לבם של הגיבורים ואת מאווייהם - לחשוף מבעד לתנועתם. אם הסופר הוא צוללן בחשכת הלא־מודע, כי אז בן דודו התסריטאי הוא בבחינת דייג: על פני הדפים יצוף רק מה שעלה בחכה.
מרחב חירותו של מחבר הפרוזה הוא אינסופי כמעט, ואילו חוקי התסריט ברורים ונוקשים. לבד מדיאלוגים והוראות פעולה, אין מקום להפליג לא בתיאורי נוף ולא בתיאורי אווירה, לא בחוויית החושים ולא במנעד הרגשות. להיפך - את הדברים יש למסור בקיצור ענייני ובתוך סוגריים ("בשמחה"; "מופתעת") כהנחיה לשחקנים שיגלמו את התפקיד. מאוחר יותר, על סט הצילומים, הכול יתעורר לחיים. עד אז, בתסריט, הניסוח צריך שיהיה יעיל, חסכני.
כך גם במבנה העלילה - הכול בה חייב שיהיה מהודק, ממוצה עד תום. המטרונום הדרמטי, שיתקתק ללא הרף. התסבוכת - שתעפיל משיא אל שיא. והקונפליקט, הקטר הגדול שמדהיר את הסיפור, צריך שיעמיק ויחמיר ויחרוץ גורלות. כשעלות הפקתה של כל דקת מסך נאמדת באלפי דולרים, נשקלים כל עמוד ועמוד בתסריט בשבע עיניים. בטלוויזיה המסחרית הכול מדוד. כל תפנית עלילתית נבחנת לאור נוסחאות הז'אנר, כל מהלך של פרק - לאור מבנים קלאסיים שמבטיחים אפקטיביות מוכחת. כל סצנה וסצנה, לאור שיקולי התקציב.
הפואטיקה תמשול בי
כתיבת תסריט היא מלאכה פונקציונאלית, בעלת תכלית. כתיבה שבסופה נועד הנייר להתייתר. כמו גיליונות השרטוט של האדריכל משהוקם הבניין - התסריט, משהופקו פרקי הסדרה, אין בו עוד צורך. גם שוברי הקופות וגם סרטי המופת הגדולים ביותר, לתסריטיהם אין ביקוש אלא בקרב סטודנטים לקולנוע. על פי רוב יסתכם קהל קוראיו של התסריטאי באותם מאה אנשי צוות ששמותיהם ירוצו אל מעלה המסך בסוף הסרט.
ומעל כל אלה - העברית. הלב שלי רוצה הביתה, מתגעגע למילים. אל שלוות המשפטים הארוכים. למוזיקליות של תחביר נאה. לניסוח מלוטש, למצלולים. את ידי הכותבת אילפתי אבל הלב אינו מרפה. מתגעגע אל העברית ואל חדוות ההתפלשות בה. אל המשחקיות ואל העונג האסתטי שבשפה, אל החושניות שבה. מתגעגע הביתה, לעבודת הספרות. אל שעות השקידה על מעשה הרקמה העדין, המורכב מפרטי פרטים, אל תמונת החיים שקמה ומצטיירת על פני הדף. אל מלאותה של הפרוזה ורוחב מימדיה. אל הסדר והיופי והסיפוק שבה.
ההרפתקה התסריטאית שנתקפתי בה, היום אני כבר יודעת, היא גחמה שתחלוף. הראש שלי חושב ספרות, תכנת ההפעלה שהוטמעה בי היא הספרות. היא הסם שאני מכורה לו, הפואטיקה - אליה תשוקתי והיא תמשול בי. לכתוב תסריטים זה אחלה. אבל הקרבה האינטימית לדמויות בספר, הצלילה אל פנימיותן - אני אוהבת מדי את התוכיות, את אתרי הנפש שבתוך הסיפור, לא יכולה בלי זה.
דורית רביניאן
דורית רביניאן, ילידת 1972, היא סופרת ותסריטאית. בין ספריה: "סמטת השקדיות בעומריג'אן", שעליו זכתה בפרס וינר לספרות צעירה; "החתונות שלנו", שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים; ו"גדר חיה", זוכה פרס ברנשטיין לספרות לשנת 2015. רביניאן כתבה את התסריט לסרט הטלוויזיה "הבחור של שולי", שזכה בשנת 1997 בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו