נדמה שחלפו יובלות מאז הפרק הראשון של ה"אח הגדול", בו צעדו כל המשתתפים בתוכנית כשהם בטוחים בניצחונם, אל עבר מה שיהיה הבית שלהם במאה הימים הקרובים. באותה מידה נדמה שחלפו רק שבועיים מאז שזה קרה. הזמן רץ כשמבודדים.
הגמר הגדול, "המפתיע ביותר" שהבטיחו לנו, כלל קהל שנכח לכמה דקות על גבי מסכים, כשהצטרכו אותו, ואז נעלם אל תוך שממה שחורה. אולי זה עדיף ככה. כשצריך מחיאות כפיים – נחזיר אותן, אבל באמצע, כשהמנחים מדברים, עדיף בלי קריאות ביניים.
מבט על חמישיית הגמר – אסיף, אודליה, תקוה, ירדן וגדי – השאיר הרבה התלבטויות לגבי הבחירה בזוכה המועדף. אף אחד מהם לא באמת גרם לי לרצות להצביע לו, אף אחד לא משך את תשומת לבי בצורה חיובית במיוחד. אם היה אפשר להצביע לגיא זו-ארץ, הייתי מצביעה לו. גיא החביב וטוב הלב, שנשאר קרן אור מנחמת ועליזה גם בזמן מתקפת קורונה קשה, שיודע איך לשוות לפניו מבט עצוב, אוהד ועם זאת מלא בתקווה לעתיד (ושאמר לבר-זוהר, שראיינה אותו אחרי סיום פרק הגמר, "יעלי, את כל כך יפה", וגרם לי להיקוות בשלולית על הרצפה). אם תפרוץ מלחמה, אעדיף לצפות בזו-ארץ מאיץ בי לשתות כוס מים, יותר מכל נחמן שי שבעולם.
במקום החמישי: אודליה
למרות שעשתה את הבלתי ייאמן והגיעה כחדשה לחמישיית הגמר, לא באמת ציפינו שהיא תנצח. מה לעשות, העולם שייך לוותיקים. לב טוב ושנאת מריבות זה דבר חיובי (אם כי, פחות ב"האח הגדול"), אבל השירה, השירה הצרחנית שגרמה לנו לדמם מהאצבעות כשלחצנו על "מיוט", בלי שום יכולת או רצון להתחשב בדיירים האחרים, כנראה בכל זאת עשתה את שלה. וכמובן: זמן מסך. היא לא עשתה יותר מדי דרמות, ולכן נשכחה אחרונה בחמישייה.
במקום הרביעי: גדי
זה נכון שהוא למד להוריד כלים מהשולחן, שהוא חמוד מאוד ואין אחד שיסרב להודות ש"יש לו לב טוב", אבל כל כך קשה לנו להצביע למישהו כל כך חסר טקט (בתום לב, ועדיין), שחוזר על אותן שאלות חודרניות-מביכות למרות שמבהירים לו שדי, ובואו נודה בזה – שלא באמת יודע כלום לגבי שום דבר. איך הוא הגיע בכלל לחמישייה? זו בהחלט שאלה טובה, שאני עדיין מהרהרת בה.
במקום השלישי: אסיף
אם בכל זאת היה מועמד הגיוני לזכייה – מדובר בו. נכון שהיו לו כמה רגעי "איפה המצלמה עכשיו?" ו"בואו ננסה ללבות קצת את הריב הזה", אבל מהר מאוד הוא הבין לאן הרוח נושבת ונראה שהוא התייצב במקום בו הוא מציג את עצמו האמיתי, הנחמד, התומך והבודד. כן, גם העובדה שלא היו לו באמת חברים טובים ושהוא קצת נדחף כדי להיות ליד אנשים, גרמה לנו לחבב אותו יותר. אם הוא היה קצת פחות פרווה, יתכן שהיה זוכה.
במקום השני: ירדן
כמו שכתבתי בעבר, ירדן הייתה זאת שעשתה את השינוי הגדול ביותר (יש שיגידו המזויף ביותר, אבל על זה אפשר להתווכח). היא נכנסה כבריונית צעקנית ועוקצנית, אבל הקשר שלה עם ליאור לא עשה לה טוב והוריד אותה למטה מבחינה חברתית, מה שגרם לה להתכנס בתוך עצמה ולעבור תהליך, ממנו יצאה רגועה, חיובית ותומכת. כנראה שלמרות זאת אנחנו לא אוהבים להצביע לטיפוסים כאלה, מה?
במקום הראשון: תקוה
תקוה הייתה מהמועמדים שהימרתי עליהם שינצחו, בטור הראשון בתחילת העונה. היא נכנסה לבית האח מלאת הומור, משעשעת וחריפה במיוחד, אבל בניגוד לירדן, הקשר עם ליאור הגביר בה מאוד את הביטחון העצמי, מה שגרם לנו לראות גם צדדים פחות נחמדים שלה, כמו גניבת אוכל וסיגריות, עדות עצמית של "אני לא מנקה ועדיין אוהבים אותי" והתנהגות בוטה יותר, שלא ראינו אצלה בהתחלה. ובכל זאת, אי אפשר לומר עליה שהיא לא הייתה הדמות הכי בולטת העונה. חווינו איתה כל רגש אפשרי: אהבנו אותה, צחקנו ממנה, כעסנו עליה וצעקנו על הטלוויזיה "אל תלכי לשם" כשהיא פתחה את הדלת למרתף ששם נמצא הרוצח. ורק על זה בלבד, על כל הרגשות שהיא הצליחה להוציא מאיתנו, בעוד דיירים אחרים קיבלו מקסימום "חח" או "אוקיי", הגיע לה לנצח. בסופו של דבר, בניגוד למשפט שאמרה, לפיו "תמיד רוצחים את השחורה", הפעם היא ניצחה, ובענק.
אכזבות
מי שבאמת הייתה צריכה לזכות, מבחינתי הייתה רות. היא פשוט טעתה כשדיברה במילים בעלות יותר משתי הברות, מה שגרם לכמה מהדיירים לחשוב שהיא מתנשאת עליהם, ושייצגה פמיניזם מול כאלה שהאמינו שלא צריך אותו יותר היום, "כי יש שוויון מלא".
הבהלות
לראות את סרטון "אימת הקורונה" שהקרינו לחמישיית הגמר ולחשוב "זה באמת נראה פייק". דמיינו לעצמכם מה עבר על הדיירים באותם רגעים. חבל שלא עשו אותו יותר ארוך, מה?
תקוות
בעונה הבאה אנחנו מצפים לערבי, הומו וחרדי, כי יש כמה קלישאות שהעונה הזאת לא ענתה עליהן, וחבל. ובלי מראת קסמים, בבקשה. בחייכם, בלי מראה.
• צפו: חנן בן ארי בהופעה מיוחדת מהבית
• זמן לבינג': הסדרות הכי ארוכות בסטרימינג
• להיט בימי קורונה: דקל וקנין כוכב
• תלונות במשטרה בשם תקוה מ"האח הגדול"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו