המוקד הבא? על המצב במזרח ירושלים

"מזרח ירושלים היא 'בני ברק' של המגזר הערבי", אומר גורם ביטחוני יודע דבר, "'חור שחור' של היעדר מידע, טיפול ומעקב אחר מגיפת הקורונה". גורמי רפואה בבירה מביעים חשש שבתוך ימים עד שבועות תתפרץ המגיפה במזרח העיר, על 350 אלף תושביה, שבה אותרו עד כה 21 חולי קורונה בלבד. 

המספר הנמוך הזה, כך משערים, אינו משקף שיעור הדבקה נמוך או חסינות יתר של האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים לנגיף, אלא שיעור נמוך מאוד של דיווח מצד האוכלוסייה על חשש לקורונה, רתיעה קשה של התושבים במזרח ירושלים מביצוע בדיקות לגילוי הנגיף וכן פעילות ברמה נמוכה של משרד הבריאות וגורמי רפואה ישראליים בתחומי מזרח העיר. מד"א, למשל, מוגבלת מאוד מבחינה ביטחונית בכניסה לחלק משכונות מזרח ירושלים, בפרט לאלה שמעבר לגדר ההפרדה, שבהן מתגוררים שליש מהתושבים, כ־140 אלף נפש.

בשכונות אלה המצב מסוכן באופן מיוחד: במרחבי מחנה הפליטים שועפט וכפר עקב, שגם בימי שגרה מהווים מעין שטח הפקר, וסובלים מריק ישראלי שלטוני ומהזנחה בתחום התשתיות והשירותים, מוצאת עצמה האוכלוסייה כשהיא נופלת בין הכיסאות, גם במשבר הקורונה.

פורמלית, שתי השכונות שסומנו בתוכנית המאה כשכונות שיימסרו לרשות הפלשתינית, נמצאות עדיין בתחום ריבונות ישראל. אלא שבפועל, באזורים הללו כמעט אין אכיפה בעניין הקורונה: אין בדיקות לזיהוי המחלה אצל תושבים; אין דיווח של תושבים על המחלה ואין אכיפה של הסגר באותו אופן שבו נעשה הדבר בשכונות היהודיות. גם במקרים הבודדים שבהם מוכנים התושבים להיכנס לבידוד על רקע חשש לקורונה, אין אפשרות ממשית לבצע זאת, בשל צפיפות האוכלוסין הגבוהה, בעיקר במחנה הפליטים שועפט.

המציאות הזאת מזכירה לא פעם את המציאות בחלק מהשכונות החרדיות בירושלים ובבני ברק: מספר נפשות גבוה שחי בדירות קטנות, מעוטות חדרים. לכך צריך להוסיף את הנכונות הנמוכה מלכתחילה של התושבים בשכונות שמעבר לגדר לבצע בדיקות, מחשש שיימצאו חיוביים לנגיף ויורחקו ממשפחותיהם.

לא לעבודה בהתנחלויות

הרשות הפלשתינית, שבימי שגרה היתה בוודאי מנצלת את הריק השלטוני הישראלי כדי לנסות להעצים נראות ריבונית ושלטונית משלה בשכונות הללו, אינה ממהרת לעשות זאת הפעם. יתרה מכך, כרוזים של פת"ח שהופצו ברשתות החברתיות הסבירו לאוכלוסייה שהימים אינם ימים רגילים, וכי אין מנוס גם מהתנהלות שסותרת את האינטרס הלאומי. על הרקע הזה ניתן להבין את ההתנהלות יוצאת הדופן של הרש"פ ופת"ח.

הללו ביקשו מישראל להגביר את המעקב והטיפול במגיפת הקורונה בשכונות שמעבר לגדר, שנמצאות כאמור בתחום ירושלים הישראלית, ואף להציב מחסומים, ולמנוע מעבר של התושבים שם לתחומי הרש"פ. ברש"פ אף ביקשו מישראל לאסור על תושבים משכונות ירושלים הערביות שמעבר לגדר להגיע לעבודה בהתנחלויות, מחשש שהם יידבקו שם בנגיף.

ישראל מצידה מגבילה, ושוקלת אף לאסור לחלוטין, מעבר תושבים מהשכונות שמעבר לגדר, לתחומי מזרח ירושלים שבתוך הגדר, ולתחומי השכונות היהודיות בבירה. גם כאן החשש הוא להדבקה מאסיבית. כך מוצאים עצמם 140 אלף תושבים בתחומי ירושלים הריבונית ללא כתובת בענייני הקורונה, כשהם חסומים ממערב וממזרח בכמעין מובלעת, שאיש אינו שש לטפל בה. המציאות הזאת הולידה שתי תופעות: האחת, התארגנויות מקומיות של ועדים ואנשי פת"ח שמנסות להשאיר את התושבים בבתיהם, ולהגביל ולצמצם את נוכחות הציבור במרחבים הציבוריים, כולל סגירה של עסקים.

השנייה מזכירה את מה שהתרחש לפני 15 שנה בעת שישראל בנתה את גדר ההפרדה. אז עקרו עשרות אלפי תושבים ממזרח ירושלים שמחוץ לגדר, אל תחומי מזרח ירושלים שבתוך הגדר, מחשש שיאבדו שורת זכויות הנגזרת ממעמד התושב שבו הם מחזיקים.

עכשיו עוקרים שוב אלפי תושבים מהשכונות שמעבר לגדר, עם ילדיהם, לשכונות מזרח ירושלים שבתוך הגדר, לא פעם לבית הוריהם המבוגרים. בכך הם מסכנים את הוריהם, שכידוע נמצאים בקבוצת סיכון מובהקת יותר להידבקות בנגיף.

 "הדיל" על המסגד

מוקד עניין נוסף במזרח ירושלים מספקים המקומות הקדושים לשלוש הדתות. בעוד בכותל המערבי ובכנסיית הקבר הותרו תפילות קצובות בזמן של קומץ מתפללים בלבד, הרי שבהר הבית נזקקה ישראל למצות מגוון של אמצעים, דיפלומטיים ואחרים, כדי לאכוף על הוואקף ועל הציבור המוסלמי את סגירת המסגדים וההר.

ההתחלה היתה קשה. הוואקף והציבור המוסלמי סירבו להיעתר להפצרות המשטרה ולהימנע מלהגיע לאל־אקצא. אלפים הצטופפו בתוך המסגד ובכיפת הסלע, סיכנו את עצמם ואת האוכלוסייה שעימה באו לאחר מכן במגע, והתעלמו מהנחיות משרד הבריאות והמדינה. ההתנהלות המוסלמית הזכירה את התנהלות הוואקף בימי משבר אחר, בראשית שנות האלפיים, כאשר התערערה יציבות החומה המזרחית של מתחם הר הבית. הדבר סיכן אז את יציבות המתחם כולו, ואת שלום המתפללים המוסלמים במסגד התת־קרקעי באורוות שלמה, בפינה הדרום־מזרחית של ההר. הוואקף סירב אז לפנות את המסגד התת־קרקעי כדי לאפשר את עבודות שיקום החומה. רק לחץ ירדני שכנע את הוואקף בנחיצות המהלכים.

גם הפעם היתה ההתנהלות הראשונית של הוואקף מתריסה. כשהמשטרה החלה לסגור את שערי ההר, אנשי הוואקף פתחו אותם מחדש. כשהמשטרה סגרה את שערי אל־אקצא, המוסלמים נהרו למסגד החדש שאותו הם הכשירו במתחם שער הרחמים. בצר לה פנתה ישראל לשותף השקט שלה בניהול הר הבית - ירדן.

בתום סדרה של שיחות עם אנשי בית המלוכה ואנשי משרד ההקדשים הירדני, הסתמן כיוון הפעולה. הירדנים התנו את נכונותם לפעול בכך שישראל תמנע במקביל גם ביקורי יהודים בהר, אפילו ביקורים מעטים. הירדנים הסבירו שכך יקל עליהם לשכנע את הציבור במזרח ירושלים להיעתר להנחיות הוואקף. הדבר הובא להכרעת ראש הממשלה בנימין נתניהו שהסכים ל"דיל". הר הבית נסגר הן למוסלמים והן ליהודים. למעט קומץ של עובדי וואקף שמקיימים במקום תפילה מצומצמת מדי יום, כמעט אין יוצא ואין בא מההר.

כאשר יפתחו שעריו מחדש, למתכונת מצומצמת של תפילות, תצטרך ישראל לאזן שוב בין מספר המתפללים המוסלמים לבין מספר המבקרים היהודים, שלהם יותר להיכנס להר. אחד הגורמים שבהם יהיה צורך לטפל הם אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.

סגן ראש הפלג, שייח' כמאל חטיב, כבר הזהיר מהמזימה הישראלית "לכבוש את אל־אקצא בחסות הקורונה". כידוע, הפלג הוצא אל מחוץ לחוק, אך פעיליו במזרח ירושלים ממשיכים בהתססת הרוחות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו