העברת האחריות על משבר הקורונה למשרד הביטחון וצה"ל היא עניין של זמן

העברת האחריות על משבר הקורונה למשרד הביטחון וצה"ל היא רק עניין של זמן. על רקע העלייה במספר החולים, וההערכות שיש עוד אלפים שחלו וטרם אותרו, אין גורם אחר במשק שיוכל להתמודד עם האתגר. אפשר שזה יקרה היום או מחר, ואפשר שזה כבר קרה בפער שבין סגירת הגיליון להפצת העיתון.

במטה לביטחון לאומי הנחו את משרד הביטחון להיות ערוך מיידית. אם בצבא נכתבות הפקודות בלשון של פ'+ - כלומר כמה זמן צריך לעבור מרגע הפקודה ועד להוצאתה לפועל - כאן מדובר על פ'+0. ברגע שההחלטה מתקבלת, צה"ל מקבל אחריות. על הכל, כולל הכל.

במצב הדברים הזה משרד הביטחון יהפוך לבעל הבית של המדינה. כל יתר המשרדים יעבדו אצלו, ותחתיו. זה לא יעבור בלי בעיות, בעיקר משום שהמערכות טרם חוו תרחיש כזה. הוא קיים אמנם בספרים ובתוכניות, אבל מעולם לא יצא לפועל. לכן כינס השבוע שר הביטחון נפתלי בנט את מטה מל"ח (משק לשעת חירום), כדי לייצר התחלה של תנועה ליעד.

כחלק מכך, התחיל צה"ל לפעול על פי שעון לחימה מסודר. זאת התנהלות ששמורה למצבי חירום. כל בוקר מתחיל בהערכת מצב, והמשך היום מתנהל בנהלים קבועים וקשיחים של מלחמה, עם תהליכי קבלת החלטות ברורים וסדורים, שנכתבו בדם. זה יתרונה של מערכת הביטחון על המערכות האזרחיות: המבנה החזק והיציב שלה מבטיח שתדע להתמודד עם כל בעיה ולחשוב על כל נקודה, ולא תחיה על מצוינות של יחידים.

רבים במערכת הביטחון סבורים שטעה ראש הממשלה שלא העביר את האחריות לצה"ל כבר בשבוע שעבר. שהאירוע גדול בכמה מספרים על משרד הבריאות, וזה עוד לפני שהתחלנו לעסוק בהזנחה השערורייתית של מערכת הבריאות בשנים האחרונות, ובעיכוב המדאיג במענה לקורונה - שהתבטא בין היתר בהשתהות בהחלטות על הצטיידות ברכש של ערכות מגן ובדיקה, ובאי מתן הנחיות מחמירות בשלבים מוקדמים יותר להתנהלות בבתי החולים.

כעת, כשמדובר במשבר לאומי חסר תקדים שעל פי כל המומחים שיאו עוד לפנינו, נראה שרק צה"ל יוכל להושיע. זאת תקלה מובנית, שניסיונות שנעשו בעבר לתקנה כשלו. ב־2011 הוקם המשרד להגנת העורף. הרעיון היה להקים משרד ייעודי שיעסוק בעורף, במנותק ממשרד הביטחון. גורם אחד שירכז את פעילות כל הגורמים - ובהמשך גם יקבל אחריות על פיקוד העורף - וישחרר את צה"ל להתרכז במשימתו העיקרית: לנצח את האויב בחזית.

מלחמות אגו ותקציב הכשילו את המשרד הצעיר, שנפח את נשמתו ב־2014. משרד הביטחון היה גדול עליו בכמה מספרים. האחריות נשארה בקריה בתל אביב, אבל שום דבר משמעותי לא בא יחד איתה: פיקוד העורף נותר הבן החורג במשפחה. עם מעט תקציבים, מעט תקנים (כולל ביטול שערורייתי של אחד המחוזות) ומעט מדי השפעה.

הכספות מלאות במכתבי אזהרה של אלופי פיקוד העורף לדורותיהם. על הצרכים מול המענה, ועל האפוקליפסה שתתרחש כאן במלחמה או באסון טבע גדול. איש לא התרגש, ועכשיו מוגש החשבון. פיקוד העורף יצליח להתמודד עם האתגר בזכות אנשיו המצוינים, וגם כי אין לו ממש ברירה אחרת: אחריו יש רק תהום.

מגנט של בלאגן

ההיערכות כעת במערכת הביטחון היא לשתי מדרגות: הנוכחית, שבה נמשך הסיוע לגופים האזרחיים השונים, והבאה - של קבלת אחריות מלאה על האירוע. ההכנות לכך מתנהלות תחת פקודת המבצע "כלוב קיץ", שנכתבה במקור להתמודדות עם אסון טבע (בעיקר רעידת אדמה חזקה), ועוברת כעת התאמות למגיפת הקורונה.

כהכנה לכך גייס צה"ל כבר יותר מ־2,000 אנשי מילואים, רובם לפיקוד העורף. מרגע שיוטל סגר מלא והמקל יעבור לצה"ל, ייכנסו לפעולה החיילים של גדודי החילוץ וההצלה, והאזרחים יראו הרבה יותר כומתות כתומות ברחובות, בסופרמרקטים, בקופות החולים.

בלי פשרות. זמיר // צילום: אורן בן חקון

בצה"ל מקווים שלא יהיה צורך לגייס מילואים בהיקף נרחב. ככלל, כרגע המאמץ הוא להרחיק את אנשי המילואים מהצבא. לא רק משום שהם עולים כסף, אלא כי המגעים התכופים האלה בין האזרחות לבסיסים הם פוטנציאל מתמיד להדבקה המונית. מהסיבה הזאת כבר בוטלו כל אימוני המילואים שתוכננו לתקופה הקרובה, ובימים הקרובים עשויה ליפול החלטה גם על ביטול הפעילות המבצעית שתוכננה בקרוב לכמה גדודים.

המדיניות הזאת תשתנה רק אם המצב יתדרדר במהירות, ויהיה צורך להטיל סגר הדוק על אזורים מסוימים ואולי אף על ערים שלמות. מי שאמורה לבצע זאת היא המשטרה, אבל לא בטוח שהיא תעמוד בכך עם כוחותיה המצומצמים ומשימותיה הרבות. במקרה כזה תועבר המשימה - חלקית או באופן מלא - לצבא.

צה"ל כמו צה"ל כבר מכין את פקודת המבצע: לכל אזור ימונה מפקד צבאי, שיקבל כוחות ומשימות. בתסריט אפוקליפטי כזה עשויים למצוא עצמם מח"טים מופקדים על ערים, ותחתם מג"דים שמופקדים על שכונות ומפקדי פלוגות שאחראים על רחובות.

גם בסיטואציה כזאת ישאף צה"ל להשתמש בעיקר בכוחות הסדירים, שיפסיקו כמעט לחלוטין את הפעילות השוטפת ואת האימונים. צה"ל גם נערך להסב בסיסים למתקני אשפוז ארעיים לאלפי חולים, בנוסף לפרויקט המלונות שהתחיל השבוע, ואפילו להלוויות המוניות במקרה של אלפי נפטרים מהנגיף. גם מערך התובלה הצבאי יירתם למשימה, כדי להבטיח רציפות אספקה מהמפעלים לאזרח. זה יהיה ריתוק הפוך: במקום לרתק את המשק לצורכי צה"ל כמו במלחמה רגילה, ירותק צה"ל לטובת המשק.

בינתיים, שומר צה"ל בעיקר על עצמו. סגן הרמטכ"ל, אלוף אייל זמיר, שמרכז את פרויקט הקורונה בצה"ל, הוציא פקודות והנחיות מפורטות ובלתי מתפשרות. החל מהגדרה של מתקנים חיוניים והגבלת המורשים להיכנס אליהם (כולל בדיקות חום בכניסה), דרך השארת כל המערכים החיוניים וחניכי הקורסים בבסיסים "עד להודעה חדשה" (לחיילים נאמר להיערך לחודש לפחות), וכלה בהפרדות שנעשו בטייסות, בשייטות וביחידות מודיעין קריטיות כדי לוודא שבמקרה שתהיה תחלואה בקורונה לא כל המערך יושבת, אלא תיוותר יתירות תפעולית קבועה.

זמיר עצמו כמעט לא נפגש בשבועיים האחרונים עם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ששוכן בצידה השני של אותה הקומה במגדל המטכ"ל בקריה. את השיחות והדיונים ביניהם הם מקיימים בעיקר בווידאו־קונפרנס, כדי להבטיח שאם אחד מהם נדבק השני ממשיך לתפקד. המדיניות המחמירה הזאת נשמרת בכל צה"ל; דיון מטכ"ל שנערך השבוע התבצע מארבעה מוקדים במקביל, ומבלי שיהיו יותר מעשרה קצינים באותו החדר.

כחלק מהתכנון קדימה, הוחלט במשרד הביטחון (על דעתו של ארגון יד לבנים) לבטל את אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל. גם טקס החיילים המצטיינים לנשיא יבוטל, וכנראה גם אירועי יום העצמאות. סדרי פסח ייערכו במתכונת שונה, מצומצמת מאוד.

בצה"ל מעריכים שהמשבר הזה ילווה אותנו לפחות בחודשים הקרובים. זה מה שאומרים מומחי הבריאות, ולפיכך לשם מכוונות ההכנות. כאמור, המוקד עכשיו הוא בפיקוד העורף. מפקדו, תמיר ידעי, היה אמור לסיים את תפקידו בעוד שלושה חודשים ולהתמנות לאלוף פיקוד המרכז, אבל כתמיד מוצא את עצמו באמצע הבלאגן. זה קרה לו כמעט בכל תפקיד שמילא; "מגנט של בלאגן" הוא אומר על עצמו.

בשיחה עם עיתונאים השבוע קרא השבוע ידעי לתקשורת להימנע מהיסטריה ומתרחישים אפוקליפטיים. הוא צודק כמובן, אבל חלק מהבלאגן נובע מהעובדה שאין מי שמסביר את האירוע, וקיים מחסור במידע. משרדי הממשלה מבולגנים, לא נגישים, לא יעילים ברובם. הציבור נותר מבולבל: מתי יש אוטובוסים, באילו שעות החנויות פתוחות, אילו טפסים צריך להגיש כדי לקבל אבטלה או חל"ת. הפתרון הוא כפול: שטף של אינפורמציה - "לכל שאלה תשובה" - ודמות אחת, סמכותית ומרגיעה, שתהיה הפנים של המבצע הזה, ה"נחמן שי" של המלחמה בקורונה.

תנופה בהאטה

הקורבן הראשון של הקורונה היה התוכנית הרב־שנתית של צה"ל, "תנופה". זה היה פרויקט הדגל של כוכבי, גולת הכותרת של רמטכ"לותו. הוא השקיע בה אינסוף מאמצים ומחשבה לפני שנכנס לתפקיד, והרבה יותר מזה מרגע שנהיה רמטכ"ל.

כל צה"ל היה רתום לתר"ש החדש. עשרות קבוצות עבודה, מאות דיונים, ואלפי שעות עבודה הושקעו במה שאמור היה - כך האמין כוכבי - להקפיץ את צה"ל לעשור הבא ולתת לו יתרון משמעותי על אויבינו. כוכבי סבור שבשנים האחרונות צומצמו הפערים במלחמות הא־סימטריות שמתנהלות במזרח התיכון, לרעת ישראל. הוא משוכנע ש"תנופה" היתה הקונץ־פטנט שיפתח את הפער הזה מחדש, לטובתה.

באופן טבעי, החלק בתוכנית שתפס את העין (ואת הכותרות) היה עניין הקטלניות. צה"ל אמור היה להפוך למפעל לייצור סדרתי של אלפי מטרות ביום, ולהשמדתן במהירות וביעילות. זה חייב שינויים מערכתיים - שחלקם כבר נכנסו לתהליכי ביצוע - ובעיקר זה חייב השקעות גדולות בפיתוח ובהתאמה של יכולות, וברכש. על בסיס הצורך הזה תכנן צה"ל לבקש תוספת תקציב של כמה מיליארדי שקלים בשנה, למימוש התוכנית.

הקורונה עצרה הכל. ממילא, "תנופה" עוד לא אושרה בממשלה ובהיעדר תקציב מדינה גם לא ברור באיזו מתכונת יכול היה צה"ל לבצע אותה מתוכו, אבל התוכניות הגרנדיוזיות ייכנסו כעת למגירה. כסף לא יהיה, זה כבר ברור. לא רק שצה"ל לא יקבל תוספת, סביר שהוא יידרש לקיצוץ משמעותי בתקציבו (ואולי גם בשכר משרתי הקבע והגמלאים, כחלק מקיצוץ אפשרי בשכר בכל המגזר הציבורי). "נצטרך לשבת עכשיו ולעשות חשיבה מחודשת על כל התר"ש. לבדוק מה נוכל לעשות ומה לא", אמר השבוע קצין בכיר. "2020 הלכה לנו בוודאות, ואולי גם 2021".

30% מחיילי המטה - הביתה

צה"ל, כמו כל המשק, עוד רחוק מלהבין את ממדי הבור התקציבי שהוא נכנס אליו, אבל כמו בכל משבר - יש בו לפחות שתי נקודות אור. הראשונה נוגעת לאנשים. מי שפגש את כוכבי בתקופה האחרונה מצא שהדאגה העיקרית שלו לא נוגעת לאיראן או לחמאס, וגם לא לכסף, אלא לכוח אדם: איך לשכנע את הנוער להתגייס, ואיך להשאיר את הטובים בשירות קבע, מול משק אזרחי תחרותי ועם אבטלה אפסית.

מדובר במשבר של ממש, בסדיר ובקבע. הירידה החדה באחוזי הפטורים (ועוד יותר מכך במוטיבציה לשירות) עלולה לאיים בשנים הקרובות על כל הרציונל שעומד בבסיסו של צבא העם. במקביל, אנשי קבע משתחררים בסיטונות; מי ירצה לעבוד 24/7, עם כל האחריות המטורפת שיש מסביב, כשבחוץ מחכים לך משכורת ותנאים מפנקים, ואפשרות להיות כל ערב בבית וכל סופ"ש עם המשפחה.

עכשיו, מול גל הפיטורים הענקי שהמשק חווה (וכנראה עוד יחווה), צה"ל יחזור להיות מה שהיה תמיד: מעסיק יציב, בטוח ואטרקטיבי. את התהיות בענייני כוח אדם הוא ימצא דווקא במקום אחר: לרגל הקורונה, נשלחו יותר מ־30 אחוזים מחיילי המפקדה ביחידות השונות הביתה. הם עשויים לשבת שם שבועות, אולי חודשים, עד שהמשבר יחלוף.

צה"ל ילמד להסתדר בלעדיהם; עם פחות נהגים בכל יחידה ופחות מזכירות בכל לשכה. כשהשגרה תחזור, הוא ישאל את עצמו אם יש לו בכלל צורך בכל כך הרבה חיילים סדירים. מנגד, החיילים עצמם ירצו להישאר. המוטיבציה תעלה. לא בגלל שום איום חיצוני, אלא בגלל הכלכלה: מי שלא יתגייסו, יתקשו למצוא עבודה. הצבא לפחות ייתן להם מסגרת, ואולי מקצוע עתידי.

חשיבה אסטרטגית מחודשת

נקודת האור השנייה נוגעת לאיומים החיצוניים. בשבוע שעבר נכתב כאן שרמת הטרור ירדה כמעט לאפס, בכל הגזרות. גם הערבים עסוקים בקורונה. היא משנה את עולמם ומאיימת על חייהם. המשבר הגדול ביותר מתחולל באיראן. המספרים הרשמיים מדברים על קרוב ל־1,000 מתים וכ־15 אלף חולים. נתוני האמת כנראה גבוהים בהרבה. גם צמרת הממשל וגורמי הביטחון, לרבות משמרות המהפכה, נפגעו קשה. המנהיג העליון חמינאי מסתגר בביתו, על רקע מחלתם של רבים ממקורביו.

יש לא מעט מומחים שסבורים שלאירוע הזה יש פוטנציאל למוטט את השלטון בטהרן. בוודאי כשהוא בא על גבן של סנקציות כלכליות משתקות, שפגעו כמעט בכל בית במדינה. החזון האופטימי הזה עוד נראה רחוק, אבל השפעת הקורונה מורגשת היטב בגזרתנו. בסוריה ובלבנון (וגם בתימן) ביקשו בנימוס מהאיראנים לא לבוא. הם נחשבים מצורעים. מפיצי מחלות. הנכס הכי גדול של ארגוני ומדינות הטרור הפך למלאך המוות שלהם.

בישראל השקיעו בשנים האחרונות מיליארדים במאמצים לדחוק את איראן מסוריה, ולהגביל את מאמצי החימוש של חיזבאללה. אין מאמץ שלא נוסה, אין נתיב שלא נחרש: קינטי, חשאי, כלכלי, דיפלומטי, תודעתי. שום דבר - כולל חיסולו של קאסם סולימאני - לא גרם לאיראנים לעצור. עד לקורונה.

השקט הביטחוני הזה לא מאפשר לישראל לשבת בבטחה, אבל הוא בהחלט נותן לה רוגע משמעותי. יותר מכך, הוא מחייב אותה לחשיבה מחודשת, אסטרטגית. הקורונה היא איום עצום, אבל גלומה בה גם הזדמנות חד־פעמית. חמאס וחיזבאללה (או סוריה) שונאים את ישראל, אבל חוששים בהרבה מהקורונה. ישראל יכולה להיות המרפאה של האזור. זה עוד רחוק, אבל אם - כדרכם של המדע והתעשייה הישראלית - היא תהיה בחזית גם בתחום המענה לקורונה, היא יכולה לסייע לשכנותיה, גם אלה שמוגדרות כרגע כאויב. להיות המרפאה שלהן. מכאן, השמיים עשויים להיות הגבול. אפשר שיתברר בעתיד שאת מה שלא עשה האדם, עשה עטלף.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו