המולדת מעל הכל

מאה שנה בדיוק חלפו מאותו יום מר ונמהר, י"א באדר תר"פ, שבו התקיפה כנופיית בדואים את המגינים של תל חי, חווה חקלאית קטנה ומבודדת באצבע הגליל, ורצחה שמונה מהם. המקום עצמו הפך לתל מוות, אבל תל חי נשארה לעד סמל ומופת לגבורה של חלוצים יהודים, שהתעקשו להיאחז בארץ האבות המתחדשת גם כשהיו מעטים מול אויבים רבים.

אף שאת הגבורה הפגינו כל מגיני תל חי - ובהם שתי נשים, שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר - דמותו העוצמתית של בכיר הלוחמים, יוסף טרומפלדור, האפילה על השאר. גם כעבור מאה שנה חידתו של טרומפלדור ממשיכה לעורר עניין עצום. לכאורה, חייו נחקרו וביוגרפיות על אודותיו נכתבו כבר מזמן, ובכל זאת "הגידם" עדיין מפתיע ומחדש. לא מדובר רק בחידושים מוחשיים, למרות שאלה אולי מושכים את מרבית תשומת הלב.

בארכיוני מכון ז'בוטינסקי, למשל, אותרה חגורתו הצבאית של טרומפלדור, שאחרי פרק צבאי ממושך בשורות צבא רוסיה חזר אל המדים כאחד המקימים של הגדודים העבריים בצבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה. כדי לסבך במקצת את התמונה הפשוטה הזאת, כדאי לזכור שמי שהיה, לצד זאב ז'בוטינסקי, לאחד משני האבות של הצבאיות העברית, החל את דרכו כפציפיסט.

"בהיותו נער, הוקסם טרומפלדור מתורתו של הסופר הנודע לב טולסטוי", מספר ההיסטוריון נתי קנטורוביץ', "כטולסטויאני הוא הפך לצמחוני ופיתח השקפה אנטי־מיליטריסטית. כיצד אדם כזה לובש מדי צבא רוסיה והופך לגיבור מלחמת רוסיה־יפן? פה טמון אחד המפתחות לאישיותו של טרומפלדור: הוא מתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו משירות קרבי כפחדנות יהודית". 

כריכת המחזה "טרגדיה בשלוש מערכות" // צילום: באדיבות אתר העיתונות ההיסטורית, הספרייה הלאומית

בשורות הצבא התגלו היבטים נוספים באישיותו, אבל הגאווה היהודית לא נעלמה לעולם. כל גילוי של אנטישמיות שבו נתקל טרומפלדור (ולא חסרו כאלה בחברה הרוסית של תחילת המאה העשרים) רק דרבן אותו להתנדב לתפקידים מסוכנים כדי להפגין את אומץ הלב. על מעשי הגבורה עוטר באותות ההצטיינות הגבוהים ביותר עבור חייל - ארבעה עיטורי צלב גאורגי, הקדוש מכל ארבע הדרגות האפשריות. מעשי הגבורה לא פסקו אפילו אחרי שידו השמאלית רוסקה בפיצוץ של פגז ונקטעה בשל כך מעל המרפק. הערצתם של חיילים אחרים לטרומפלדור היתה מרשימה לא פחות מאוסף העיטורים על חזהו.

מנהיג נולד

"לאחר שטרומפלדור נפל בשבי היפני בעקבות כניעת הכוחות הרוסיים, דמותו הייחודית התגלתה ביתר שאת", מוסיף ד"ר קנטורוביץ', "מי שהתחנך בחברה רוסית, מנותקת למדי מן הרקע היהודי (שפת היידיש, למשל, לא היתה שגורה בפיו, להבדיל ממרבית בני דורו באימפריה הרוסית, וסביר שלמד אותה בשבי), נהיה למנהיג יהודי.

הוא הקים את אגודת השבויים היהודים וארגן את חייהם בכל מובן - החל מייסוד קופת הלוואות, דרך הקמת להקת תיאטרון וכלה בהוצאה לאור של שבועון בעל אוריינטציה ציונית ברוסית וביידיש. טרומפלדור קיבל את דרגת הקצין כשפרש מן השירות הצבאי ב־1908. האפשרות להישאר כקצין בשירות פעיל ולהתקדם בסולם הדרגות דרשה ממנו להתנצר, והוא לא היה מוכן לשמוע על כך". 

קורותיו בצבא רוסיה היו יכולים לפרנס סיפור חיים שלם של כל אדם אחר, אבל טרומפלדור דהר אל המטרות הבאות - לימודי משפטים, עלייה לארץ ישראל, עבודת אדמה במגדל ובדגניה. "זו לא התלהבות מהסוציאליזם גרידא, כפי שהיה אופנתי אז אצל יהודים רבים", מדגיש ד"ר קנטורוביץ', "במכתבים שלו טרומפלדור דווקא התנער מן הנהירה היהודית בגולה אל הסוציאליזם, וחשב שעליהם לתעל את המרץ ואת הכישורים לשיקום ארץ ישראל. בהשפעת טולסטוי, טרומפלדור סבר שעבודת האדמה היא ערך עליון, וכך גם הגנת המולדת". 

הגנת המולדת אכן הפכה משלב זה למרכיב החשוב בחייו והבליטה אותו כסמל עבור שני המחנות של הציונות - תנועת העבודה והתנועה הרוויזיוניסטית (תנועת הנוער ברית יוסף טרומפלדור, היא בית"ר, תהיה לכתר בפעילותו של ז'בוטינסקי). בנוסף, הגנת המולדת הקנתה לו תהילת עולם אצל יהודים ברחבי העולם. "ולא רק אצל יהודים", קובע ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית. בין אוצרות הספרייה נמצאת הוכחה אולטימטיבית לטענה הזאת - מחזה שמפאר את גבורת מגיני תל חי, אשר נכתב על ידי מי שהיינו מצפים ממנו להזדהות עם אלה שפגעו בטרומפלדור וחבריו.

המחזאי עזיז דומט // צילום: באדיבות אתר העיתונות ההיסטורית, הספרייה הלאומית

"הסיפור הזה נשמע דמיוני לחלוטין, עד שמגיעים לזהות המחבר", פורש ד"ר עמיאור את תוצאות ההתחקות שלו אחרי מחזה בשפה הגרמנית תחת הכותרת "יוסף טרומפלדור - טרגדיה בשלוש מערכות" שהופיע ב־1922. "במערכה הפותחת את המחזה מתוארים יחסים לבביים בין חלוצי תל חי לבין ערביי האזור, ובראשם השייח' הבדואי עבד א־ראוף. השייח' הצעיר מגיע לתל חי בעקבות אהבתו לחלוצה בשם דבורה. למרות שאהבתם לא מחזיקה מעמד, שומרי השייח' אמונים לחלוצים ואף מסייע להם במאבקם בפולשים הערבים המבקשים להשתלט על המקום. ומי כותב את העלילה הזאת? מחזאי ערבי בשם עזיז דומט".

"לא פחות יהודי מאיתנו"

סיפור חייו ותשוקותיו של דומט מתגלה כפתלתל ומותח עוד יותר מעלילת המחזה שכתב. "הוא היה ערבי נוצרי שנולד במצרים ב־25 ביוני 1890", מגלה עמיאור. "בגיל צעיר נשלח אל בית היתומים הסורי 'שנלר' שבירושלים, שם התחנך בשפה הגרמנית. כשגדל ביקר בסוריה, בעיראק, במצרים ובאירופה - אך את מקום מושבו קבע בחיפה, והתרועע עם יהודים (היו עוד כמוהו, אם כי הדבר לא היה טיפוסי).

את השכלתו הגבוהה, כפי שיעידו אחר כך ידידיו היהודים, רכש בגרמניה ובהונגריה, ושם גם יהודי עשיר לקח אותו תחת חסותו ופתח בפניו את דלתות עולם התרבות המקומי. בגרמנית גם כתב את יצירותיו - בעיקר שירים ומחזות, וביניהם המחזה המדובר על טרומפלדור". רקע בינלאומי שכזה, קוסמופוליטי כמעט, מסביר הרבה, אבל לא את ההערצה לטרומפלדור ומאבקו באויב הערבי.

"צריך לזכור שבשנים האלה תודעה לאומית ערבית אנטי ציונית טרם התגבשה. דומט הבין שהציונות מביאה לארץ קדמה ותסייע לפיתוחה. משום כך גם בעלייה היהודית ראה ברכה לערביי הארץ. לנו בספרייה הלאומית יש עוד מסמך: מכתב מדומט לארגון ציוני הונגרי, ובו ציין ששיתוף הפעולה בין היהודים הציונים לערבים לצורך פיתוח הארץ אפשרי ורצוי.

תמיכתו בציונות קנתה לו חברים משפיעים בארץ, הסופר אביגדור המאירי הוא המוכר שבהם. בכתבה מינואר 1923 בעיתון 'דאר היום' רשם המאירי שמחזהו של דומט הוא לא פחות מן 'הדרמה הארצי־ישראלית הראשונה'. המאירי, שסירב להתחייב לאיכות המחזה, הודה שקריאתו עוררה בו 'קנאת סופרים עזה ומכאיבה... לא קנאה לא(ו)מית: לא על שלא סופר יהודי נתן לנו אותה. די לדבר עם דומט שעה קלה בכדי להרגיש אותו לא פחות ליהודי בתור הוגה דעות ובתור סופר ארץ ישראלי מאשר את אחד מאיתנו'".

המאירי דיווח על החלטתו לתרגם את המחזה לעברית. מנהלי תיאטרון הבימה במוסקבה הביעו בו עניין והבטיחו להעלותו במידה שיתורגם, אבל הדבר לא יצא אל הפועל. לעומת זאת, המחזה תורגם ליידיש ב־1925 בידי יצחק בוכנר. התרגום התפרסם בהמשכים בעיתון היהודי־פולני "אלטנוילנד" יחד עם הקדמה משבחת מאת המאירי. ככל הנראה, המחזה הועלה רק בפולין יותר מ־300 פעמים. יצירותיו האחרות של דומט כבשו אף הן את בימות הונגריה וגרמניה - בקהלים יהודיים ושאינם יהודיים. בעיתונות הערבית לא התלהבו משיתוף הפעולה שלו עם הציונים, בלשון המעטה, ותקפו את דומט בטענה שנשלח על ידי קרן היסוד למסע התרמה.

מה קרה ל"ידיד הציונים" בהמשך?

"הקרבה בין דומט לתנועה הציונית לא האריך ימים, וכבר בסוף שנות העשרים אנו מוצאים עדות לסדקים באידיליה. במחזהו ביקש דומט להדגיש כי הכובש האנגלי הוא שעורר את שנאת שני עמי הארץ, ואכן דמות הנבל במחזה היא דמותו של הקצין הבריטי הזר וחסר השם. עם השנים נראה ששינה את דעתו, ובשנת 1932, לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מפרסם עיתון 'דאר היום' ידיעה תחת הכותרת 'עזיז דומט, מחבר הדרמה של תרומפלדור וידיד הציונים - בקשרים עם ההיטלרים', ובה נכתב כי לטענת עיתון 'פלשתין' היפואי - מאז הפרעות (תרפ"ט), שינה דומט את גישתו לציונות והחל לקרוא להגבלת העלייה היהודית לארץ. בגלל דבריו אלו, טוען סופר 'פלשתין', החלה המפלגה הנאצית לחבק את המחזאי הערבי. ואכן, אחרי מאורעות תרפ"ט יש ידיעות שהוא מופיע בברלין ונואם נגד הציונות".

דומט לא הסתפק בכך. ב־1939 הוא התמנה בגרמניה לקריין ברדיו ברלין הנאצי בשירות גבלס. במשך שנים שידר שידורי תעמולה בערבית בכינוי "חסן" וקרא לערביי העולם להתקומם נגד בעלות הברית. מעריצו של טרומפלדור בגד באמונותיו הקודמות ושינה את עורו: בכל שידור כמעט הזכיר את היהודים לגנאי. 

"איננו יודעים מה היו נסיבות מותו המדויקות של דומט", מסכם ד"ר עמיאור. "מה שאנחנו בכל זאת יודעים מבוסס על הפרסום בעיתונות העברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. באחת הידיעות מוצאים את שמו ברשימת אזרחי ממשלת המנדט כמי שקיבלו ב־1946 חנינה בדיעבד מידי השלטונות הבריטיים. בכל מקרה, הדבר ככל הנראה קרה כשכבר לא היה בין החיים, אם כי הגרסאות בדבר מותו סותרות. על פי אחת מהן, המחזאי שהפך לתועמלן מת במחנה ריכוז גרמני ב־7 ביולי 1943, על פי אחרת מת ממחלה ב־1944 לערך." 

סופו של דומט לא מזכיר כלל את מות הגיבור הערבי של המחזה "יוסף טרומפלדור", אותו שיח' עבד א־ראוף. מילותיו האחרונות של השיח' לטרומפלדור במחזה הן: "שנינו יחדיו נצא לדרך. עוד מעט קט ננוח שנינו תחת כיסוי אחד. או אז יושר על ראשם של ערבים ועל המנהיג היהודי שמתו שניהם כידידים". עם שני הגיבורים מת גם הקצין הבריטי, קרבן לתככים ולמזימות שרקם כדי להפריד בין שני העמים, ובכך אולי חזה דומט את קץ המנדט הזר על ארץ ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו