יש סיפורים שאני גאה שזכיתי לספר. ישנם אחרים שסיפרתי ואני מתבייש שסיפרתי. לסיפור של אחימן אני ניגש בהיסוס כבד. הוא כל כך מופרך, כל כך מצוץ מהאצבע, שלא הייתי מעלה על דעתי להביא אותו כאן אלמלא נגע, בדרכו העקלקלה, בשורשים החשופים ביותר של קיומי, ואולי של קיומנו כאן בכלל. חוץ מזה, הגיע הזמן שאפרוק אותו מעל לבי, אפטר ממנו וזהו.
אז יריב אחימן, זה האיש. הסיפור כולו סובב אותו ותלוי בו. יריב היה ועודנו אחד האנשים היחידים שהכרתי בחיי שאפשר לומר עליהם כי אלמלא המשרה החריגה שמצאו לעצמם קשה להעלות על הדעת מקצוע או משלח יד שהיו יכולים להשתלב בהם. עוד בילדותנו, כשהפלגנו בדמיונות וניסינו לשער איפה ימצא את עצמו כל אחד מאיתנו בעוד עשרים שנה, היה המשחק נתקע בהגיענו לשאלה המשתקת שהיא יריב אחימן. איך הוא ייראה כאדם מבוגר? לאן ייסע מדי בוקר? האם יש סיכוי בעולם שיהיה לו רכב משלו? דירה? מקרר? מי, אם בכלל, תתחתן איתו? לא היינו חבורה יצירתית במיוחד של ילדים, והחידה הזאת היתה גדולה למידותינו. ואולי בכל זאת היינו פחות או יותר בסדר ויריב באמת היה חיה מוזרה מדי.
בעברית המקומטת של ילדותנו היה נהוג לפטור נערים כמותו בתואר "לא יוצלח". בכל פעם שהיה פותח את דלת המקרר היתה צנצנת מתרסקת ארצה. בפעמים הנדירות שהצליח לכוון את כף רגלו ולבעוט איכשהו בכדור היה חלון מתנפץ לרסיסים. אחד המחזות המשעשעים בשכונה היה לראות אותו תולה כביסה במרפסת תחת מבטה המאיים של אמו, שהיתה שולחת אותו לרוץ למטה את כל שלוש הקומות בבניין ולאסוף תחת מטר עלבונותיה כל גרב, חזייה וחולצה שנשרו מידיו אל בין החבלים ומשם אל שיחי הפרא הקוצניים שעיטרו את הכניסה לבלוק. דייזי, הספרית הבולגרייה מקומת הקרקע, היתה מתחננת אליה, "רחמנות על הילד, עמליה... תחכי שיגמור לתלות הכול ואז ירד לאסוף..." אבל עמליה אחימן לא שעתה. היא לא העמידה לדיון את עקרונות הברזל שלה - עקרונות של עוזבת קיבוץ, ועוד קיבוץ של ייקים דתיים, שהתחילה מכלום, פשוט כלום, ועשתה הכול בעשר אצבעות וכן הלאה, ובכל פעם שהיה פריט כביסה צונח לשיחים היתה משגרת בעקבותיו את בנה, ארוך ותשוש בנעליים אורתופדיות שהידרדרו במדרגות כמפולת סלעים כשגבו המקפץ סופג בשתיקה את גערותיה. האימא של יריב אחימן פשוט לא הצליחה לעכל את העובדה שבנה היחיד יצא גולם בדיוק כמו האבא שלו, זיכרונו הפנומנלי לברכה.
בלתי נתפס, אבל היה זה אותו יריב גולם עצמו שידע לגהץ בתנועת אגודל קלה עטיפה כסופה של קרמבו, לקפל מעט, למעוך פה ולמשוך שם ולהוציא תחת ידיו, בחיוך ובתוך פחות מרגע, חסידה מדויקת להפליא. או סתם טרקטור עם כף. או צפרדע. אבל לא צפרדע גנרית, אלא אחת שיש לה צפרדעיוּת משלה והבעת פנים ייחודית באמת. מרגע שהתכנסו הדברים ממש לתוך כפות ידיו היה הסרבול האין־סופי של הילד המגושם נעלם, וברגעי החסד הללו, מול שיירים צייתניים של קרטון, פלסטיק ונייר אלומיניום, או סתם גרוטאות שאין להן שם, היה הופך לאשף של דייקנות שיודע את מלאכתו ואת סודות החומרים וכל החפצים הקטנטנים שבעולם.
איור: רות גוילי
אבל מה אפשר לעשות עם כישרון מיותר כל כך, שאלה בתוכחה אמו. ושאלו גם המורים. ושאלנו גם אנחנו, שנולדנו להיות החברים של יריב אחימן. בכל כיתה אפשר למצוא כמה בעלי כישרונות מוזרים. אחד מקלף תפוז ביד אחת בלי לחצות את הקליפה, שני יודע להזיז את האוזניים, שלישי משמיע קולות חצוצרה לתוך כף ידו, ומה? מישהו מהם יעשה עם זה משהו כשיגדל? ומה יועילו קיפולי הנייר האידיוטיים האלה ליריב שלנו?
קחו לדוגמה את עדי משולם, הצלע השלישית בחבורה שלנו. איפשהו באזור כיתה ה' פיתח עדי יכולת נדירה להתנדנד תוך כדי שינה. הוא היה מגיע לשעת התפילה בבית הספר, עוטף את ראשו בטלית ונרדם כמו מת עד סופה. והנה, לכל אורכה של תנומת השחרית המפנקת שלו לא חדל עדי אפילו רגע מלהתנדנד קדימה ואחורה במקצב מטרונומי מָשָל היה גדול הצדיקים.
המורים לא התחילו אפילו לחשוד בו. אדרבה, כשהיו מרביצים בנו שיחות נזיפה על יחסנו המחפיר לתפילה (בכיתה שלנו ילדים הלכו מכות גם באמצע שמע ישראל) היו מביאים את עדי בתור הדוגמה לצדיק האחד בסדום. לא להאמין איזה צלופח הוא היה כבר אז.
כנערים, הדבר היחיד שעניין אותנו היה לפנצ'ר את הקלישאה של ילדים טובים עם כיפה'לה על הראש שקמים לזקנות באוטובוס, שומרים על פה נקי ומאמצים אתיופים. אנחנו לא שרנו זמירות בקולות מלאכיים, לא אספנו מצוות באובססיה ולא התנדבנו לכלום. ידענו שהכיפה תרד בסוף, ודי בקלות, ולעת עתה היה תחביבנו העיקרי לקחת שירי קודש ולהוריד להם את הכיפה. והנה עוד תחום שעדי שיכלל לאומנות: מזמורים שנכתבו לפני מאות שנים על שולחנות רעועים של פייטנים מסוגפים, כמו "יונה מצאה בו מנוח" ו"השומר שבת", הפכו בפיו לשירים שהיו גורמים גם למילואימניקים להסמיק, ומובן שכולנו הצטרפנו אליו בחדווה. אבל הרב מוּלק, המחנך שלנו, מעולם לא קלט את התמורות הקטנות במילים. בלהט השירה האקסטטית הוא פשוט שמח לראות אותנו מתלהבים סוף־סוף בסגנון חסידי. זכור במיוחד הטיול ההוא לעתיקה, כשבניסיון להשתלט על האווירה הפרועה באוטובוס נטל לידיו הרב את המיקרופון שליד הנהג ושר בעיניים עצומות, "ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש", ואנו הצטרפנו אליו בעוז עם "יפוצץ, יפוצץ, יפוצץ המסגד". לא שהיה אכפת לנו ככה או אחרת. שום פוליטיקה לא עניינה אותנו, בטח לא עתיד הר הבית. אבל נהנינו. אני לא מתגאה בזה, וגם לא מתבייש, והיושר מחייב שנודה: הפקנו חדווה ונדליסטית גדולה מההתעללות בשירי הקודש. זה היה הרוקנרול שלנו. וגם אז, איך לא, שיבח הרב את עדי מול כולם: על השירה, הדבקות, הלהט. וכמה חבל, הטעים הרב, שהכיתה לא לוקחת יותר דוגמה מעדי משולם.
סוג הגאונות הזה, אגב, מלווה את עדי עד היום.
אבל יריב זה סיפור אחר. יריב אחימן היה הילד שמשלם את המחיר. מגיל צעיר הוא הסתמן כילד מעורר דאגה שמסתובב בעולם עם הפרצוף הזה, הדהוּם. התגלמות התדהמה. בעצם, לא תדהמה נטו, מין הכלאה פרצופית בין תימהון פעור עיניים לחשיפה פתאומית לאור סנוורים. מילדותו ועד עצם היום הזה הסכימו כולם, פחות או יותר, שיריב נראה כמי שממש הרגע התגלגל ממיטתו מקץ שינה טרופה. אימא שלו, נשמה טובה שכמותה, נהגה להוסיף שלרוב הוא גם הריח ככה.
מי שהתקשו לשייך את יריב אחימן לעתיד כלשהו מן הסתם לא ידעו על האתר הירושלמי בקומת המרתף שמתחת לבניין העירייה, שעדיין מכונה משום־מה "הבניין החדש", ששם שוכן דגם ממוזער של העיר ירושלים. על גבי משטח שמדמה את התבליט הטופוגרפי הבראשיתי של העיר עומדים בתים ורחובות ושכונות בנויים מנייר ומקרטון ביצוע, מפיסות פלסטיק שקופות ומלוחות עץ דקיקים, כולם עשויים ביד עדינה ואוהבת והם מדויקים עד מסגרת החלון ושיפוע הרעף. בין הרחובות רצים כבישים שחורים, ולצדם מדרכות וגינות מוריקות ועצי גן ושדרה, שגם אותם לא שכחו אומני המזעור לעצב ולהציב, עץ עץ במקומו. בטבעת החיצונית המתחדשת של העיר מתנשאים גשרים ומחלפים ומנהרות חותרות בהרים, וגם אלה מיוצגים שם בקנה המידה הראוי להם ובחן השמור לישויות זעירות.
וכשם שהעיר עצמה לעולם אינה תמה ונשלמת והיא תמיד בונה והורסת, חופרת ומכסה, כך גם הדגם הזעיר שמתחת לבניין העירייה רוחש עבודה יום־יום. מסביב לדגם ניצבים שולחנות, ומעליהם גוחנים בתשומת לב עילאית בעלי מלאכה שקטים ועתירי סבלנות. הם מודדים חלקיקי מילימטר, מתקנים שבב בלתי נראה בקצה סכין יפנית, מעבירים מכחול דבק דקיק, אוחזים את יצירותיהם במלקטת ומוליכים אותן למקומן על פני הדגם בחמלת עולמים משל היו יצורים חיים. וביניהם, מה רבו מעשיך ה', עומד וחותך וגוחן ומדביק גם יריב אחימן, שאלמלא לחץ יום אחד על הכפתור הלא נכון במעלית של בית העירייה והגיע בטעות למרתף הזה ולדגם הזה, שהעניק לו מקום עבודה ופרנסה ועתיד, מי יודע לאן היו מתגלגלים חייו.
איש מאיתנו לא הופתע לשמוע שיריב עושה חיל במשרתו החדשה ושמנהלי הדגם משבחים אותו על ביצועיו הדייקניים ועל נכונותו להישאר מול הדגם שעות נוספות ככל הנדרש, ובעצם גם כשלא נדרש. מבחינתנו היה כאן מקרה קלאסי של שידוך משמיִם כנגד כל הסיכויים, שלאחריו, כמילות הסיום בכּתוּבּה היהודית, הכול כבר שריר ובריר וקיים; שלוש מילים שהן לא הגרסה הכי מוצלחת של "ומאז הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה"; לאמור, תמה הדרמה, נסגרה הלולאה, נמסרה הטבעת, ומכאן ואילך אין באמת שום דבר מעניין לספר: שריר ובריר וקיים בלה בלה בלה.
במפגשים הרמנו מדי פעם בפעם בקבוק בירה לכבוד הנס הגלוי, ובירכנו את ריבונו של עולם שעושה טובות גם לדתל"שים, יפה מצדו, ויריב היה לוגם ומצחקק במבוכה - אחד הרגעים היותר חינניים שלו - וקרה שעקב כך השפריץ קצת בירה מהפה - אחד הרגעים הפחות.
עטיפת הספר (הוצאת כנרת זמורה-ביתן)
כל החבר'ה - ורובנו הכרנו זה את זה עוד מכיתה א' בממ"ד ״וראה בנים״ - הסכימו שצריך להיות יריב אחימן כדי לשרוד יום עבודה במרתף חסר חלונות עם תאורה קלושה. מה כבר חיכה לו בחוץ? את אור השמש ממילא לא חיבב במיוחד, ואת הבית עוד פחות. בגיל שלושים עדיין התגורר עם אמו, שהשנים לא עשו אותה אימהית יותר, או נעימה יותר, וגם המשרה הנאה שהשיג לא גרמה לה להעריך אותו או לתת בו עין אחרת. אם תרצו נסכם זאת כך: שעות נוספות לא היו קורבן. הן היו תחביב. וירושלים הזעירה היתה ליריב עיר מקלט.
כשנפגשנו, יריב ועדי ואני, פעם בשבועיים או שלושה, לא שאלנו הרבה על העבודה. מה כבר יכול לקרות באולם חשוך־למחצה שהצלילים היחידים שנשמעים בו הם חריטות סכין יפנית על קרטון ובחישת הכפית החד־פעמית בקפה־בוץ הנצחי של אחימן? בפירוש ראינו שמשהו בו התיישב, זה כן. ושמחנו מאוד שמצא לו מקום שמעריך את כישרונו ותרומתו. אז בטח שטוב לו, חשבנו, ובטח שהוא מגיע מוקדם ועוזב מאוחר. איך יכולנו לנחש שחוץ מכל הדברים הטובים יריב אחימן גם התאהב?
סיפורי אהבה הם כמו סיפורי שיפוצים. זה מעניין את מי שנמצא בתוך הסיפור, מטלטל אפילו. אבל מי שמחוץ לו משתעמם למוות. מה כבר יש לספר? יום אחד שני אנשים נתקלים זה בזה, וזה פשוט קורה. כך תמיד וכך קרה גם עם אחימן. יום אחד הגיעה לאתר הדגם עובדת חדשה בשם הדס, בוגרת בצלאל ובעלת המראה הממושקף החפרפרתי חסר הפיגמנטים שהוא מתבקש ואף טבעי לעבודה תת־קרקעית, ואחימן נשבה. אני אף מצאתי תחכום מסוים בפניה החיוורות (למרות הנזם בין הנחיריים. לא אוהב נזם, זה נראה כמו לכלוך באף. אבל במקרה שלה הסכמתי עם אחימן שזה יפה לה), וגם הצדקתי את אחימן בעניין אצבעות הידיים שלה, שגם כשנחו בחוסר מעש נראה שהן מסוגלות לבצע כמעט כל דבר. עדי, לעומת זאת, ואני אומר את זה באחריות של אחד שיתרום לו כליה כאן ועכשיו, אמנם פירגן ליריב, אבל בכל הנוגע להדס עצמה - לא ולא. גם לא על אי בודד ובלי ויי־פיי. אפשר להתחרפן מעדי לפעמים.
אז הדס, כאמור. היא נכנסה לעבודה במקום ברטה המשתעלת, שקצת הפחידה את יריב וקצת גרמה לו לספור את הימים עד שתצא סוף־סוף לגמלאות, ואילו ידע לנחש איזה שינוי תחולל בחייו המחליפה שלה אולי גם היה נושא תפילה, למרות שאת זה הוא לא עשה מאז הבר־מצווה. בתפקיד שהדס ירשה מברטה היה עליה להדריך את קבוצות המבקרים, בעיקר תלמידי בית ספר, שהגיעו כמעט מדי יום לסיור במרתף. זה היה תפקיד די חמוד, למרות שיריב עצמו היה מעדיף להידרס ולא לעמוד מול פרחחים משכונת תלפיות מזרח עם שאלות נבזיות ולבקש מהם להתבונן פנורמית בדגם הממוזער ולנסות לזהות את בית הספר שלהם. אבל הדס עשתה את זה ממש טוב. היא היתה מסוגלת להסביר מה הוא קנה מידה באופן שסחט חיוכים גם מקבוצות שנראו נחושות לפרק את המקום. היא ידעה לדבר עם קבוצות של תלמידות מכללה חרדיות, שהתקשו עקרונית לקבל מרות או סתם אינפורמציה מאישה שלא נראית כמו שום אשת רב, ידעה להחזיק עניין גם מול כיתות יסודי משועפאט עם שליטה די חלקית בעברית, ואפילו לעמוד מול מתבגרים מתיכון הליד"ה, שהביטו בה, ובדגם, ובכל דבר בעצם, כאילו הם כבר יודעים הכול. ומעל לכול, ואולי בגלל ליקוי הראייה שלה, היא התבוננה ביריב אחימן כמו שאף אחד לא התבונן בו אף פעם, וגרמה לו להרגיש - ואני מצטט אותו ורק אותו - "חביק".
ככה בדיוק.
"חביק".
חודשיים לפני יום הולדתו השלושים הרגיש יריב אחימן לראשונה בחייו כמי שראוי לחיבוק. ואף חובק. בשעה טובה.
המידע המשמח הזה הוטח על ראשינו במפגש עתיר בירות ובשורות שהתקיים סוף־סוף אחרי שתי דחיות מעוררות חשד מצד אחימן. ישבנו במקום הקבוע שלנו, ואחימן דיבר ודיבר. הוא גולל את פרטי שלושת השבועות המסעירים בחייו, הראה תמונות, התרגש, ציטט מילים מתוקות שמעולם קודם לכן לא הורעפו לעברו והשאיר את עדי ואותי פעורי פה ומורשמים עמוקות. אבל כבר בבוקר המחרת עולל החביק שלנו את תקלת הבטיחות מס' 1 ברשימה שתלויה בכניסה לקודש הקודשים של הדגם. כניסתה המפוארת של הדס למקום באותו יום בראש קבוצת דרדקים חובשי כיפה ומאורגנים בזוגות חוללה תגובת שרשרת שכנראה באמת היתה בלתי נמנעת. יריב אחימן, שעם כניסתו למועדון החביקים דבקה בו שוב קללת הסרבול שעד כה נותרה מחוץ לתחומי המרתף, ובניגוד מוחלט לנהלים - שעט אל המרחב השברירי של הדגם כשקפה הבוקר עדיין בידיו, ושם מעד ושפך בטעות, כמובן בטעות, את כל הקפה שלו - בוץ, שתיים קפה ושתיים סוכר - היישר על הדגם. אם נדייק, ודיוק הוא יסוד קיומו של סיפורנו, הנוזל השחור הסמיך נשפך על רחוב קרן היסוד, בעיקר על מתחם בית הכנסת הגדול, על הרחבה שבחזית ועל הכיפה המרשימה של היכל שלמה, הלוא הוא משכנה של הרבנות הראשית לישראל.
וכאן מתחיל הסיפור להסתבך.
אחרי שיחת נזיפה חמורה במשרד המנהל, שהסתיימה בהודעה כואבת על השעיה לשבוע - שבעה ימים בלי הדס ובלי נוכחותה הממושקפת וממיסת הלב, שבעה ימים מחוץ למרתף, כלומר ימים שלמים בבית אמו, כלומר הנקודה ברורה - יצא יריב אבוד ומבולבל אל הכיכר ואל הרחובות שמסביב לבניין העירייה. הוא כבר שכח איך נראה החוץ בשעה הזאת של היום. בשלב הזה של חייו הכיר את דגם הקרטון המוקטן של האזור טוב בהרבה משהכיר את המציאות שאותה נועד לשקף, וכשהעביר כעת את מבטו על דקלי הנוי הפזורים בכיכר היה נדמה לו ששניים מהם חסרים. כיוון שלא היה לו רעיון מוצלח איך לגרור הלאה את היום הזה, הוא התחיל להרים טלפונים לחבר'ה, וחצי שעה אחר כך כבר ישבנו איתו עדי ואני בבית הקפה הצרפתי הסמוך והזמנו קפה ואת הגרסה הצרפתית לקרם־שניט, שאת השם שלה אין לי הכישורים לבטא. כששמענו כעבור רגע את הסיפור של אחימן לא ידענו אם לצחוק או להוריד לו סטירה. "ואתה עוד יושב מולנו וסוחב לגימות מהבוץ שניים־סוכר־בהיריון שלושים־וחמישה־ערבובים־סָפוּר שלך?" אמר לו עדי בפנים שהבהירו שיש רגעים שהוא לגמרי מבין את עמליה אחימן. זה לא קורה לי הרבה, אבל הפעם הסכמתי עם עדי. אם אנחנו לא נגיד לו את האמת, מי יגיד?
גשם התחיל לרדת, וכיוון שליריב מעולם לא היה רכב, עדי הציע להקפיץ אותו הביתה, או לכל מקום שבא לו. אני הייתי די פנוי, והצטרפתי. עדי ניהל שתי שיחות עצבניות בנייד שלו. הוא משווק קמינים, בין השאר, והקבלן החאפר שעושה לו את הארובות השאיר חצי מהלקוחות עם נזילה מהפתחים. עכשיו היה עדי צריך להרגיע לקוח עצבני בדרום העיר, וככה יצא שנכנסנו שלושתנו לאלפא שלו ונסענו לשם יחד. חשבתי בדרך שזה קטע ירושלמי די מקסים, כל העניין עם חברי ילדות מהגן או מכיתה א' שממשיכים לשמור על קשר רצוף גם עשרות שנים אחר כך, וחשבתי גם על יריב, שבדיוק כשדברים התחילו להסתדר אצלו מבחינת הלב, הוא מצליח לשפוך בוץ על קריירה שרק נפתחה, ובדיוק אז חלפנו על פני הרחבה של היכל שלמה, ויריב השתנק וסינן קללה. כשהבטנו מהחלון השתררה דממה נדירה באלפא של עדי. כתם שחור גדול וגרגירי כיסה חלקים ניכרים מגג בית הכנסת הגדול ומהחזית המזרחית שלו, ואילו הרחבה עצמה היתה מלאה בשלוליות קטנות מאותו שחור. בעצם, גם הקיר הצפוני של היכל שלמה חטף.
המשכנו לנסוע בשקט. ברגעים כאלה אין לך באמת מה להגיד.
במהלך שבוע ההשעיה של יריב כבר נוקה רוב רובו של מתחם היכל שלמה ובית הכנסת הגדול. ירושלים היא עיר כל כך משוגעת, שלא באמת הופתענו לגלות שאף אחד לא עשה עניין מהכתם הבוצי שירד עליה משמים. כלומר, במקומון הירושלמי היתה כתבה קטנה שהתייחסה לכתמים מסתוריים שצצו על קירות מתחם הרבנות הראשית, אבל מהנדס העירייה טען שמדובר בחזזית שחורה שמסוגלת להתפתח במהירות מפתיעה ולכסות שטחים ניכרים בתוך שעות, ומלבד הגבאי הוותיק של בית הכנסת הגדול, שצוטט באמרו כי בכמה מקומות הופיעו כתמים גם בתוך בית הכנסת וכי המתפללים מתלוננים על ריח לא נעים של קפה גרוע שמפריע להתרכז, לא הובאה אף חוות דעת שתסתור את דברי המהנדס. כלומר, מקורות ברבנות טענו שמדובר בהתנכלות, והזכירו את כתובות הנאצה שצוירו על קירות המבנה רק חודש קודם לכן וכללו שרבוט שאפשר לפרש כצלב קרס רחמנא לצלן, וכל זה ללא תגובה רצינית מצד שלטונות החוק, אבל זהו, פחות או יותר. בעיתונים אחרים אפילו את המעט הזה לא יכולנו למצוא. אם כי ברשתות החברתיות מצאנו פרשנויות לא בלתי מעניינות. היו שתהו אם מדובר בסבוטאז' שהוא חלק מהסכסוך העתיק בין הרבנות הראשית לבין הרחוב החרדי והמיליציות שלו, או שמא ההפך, אולי מישהו ניסה לטעון שהרבנות הראשית מתחרדת ולכן ביקש לצבוע את הכיפה בשחור? יצירתי במיוחד היה הגולש "ראדיקלמן" שהזכיר את הפרק המוזר ב"ויקרא" שעוסק בצרעת הבתים. לפי המסורת המקראית, צרעת היא לא בדיוק מחלה, והיא מסוגלת לתקוף קיר של בית בדיוק כפי שהיא יכולה לתקוף עור של בן אנוש, ובשני המקרים היא משקפת משהו רקוב שמתרחש בפנים. אותו ראדיקלמן, בעברית יפה דווקא, הביע את שמחתו על שובה של צרעת הבתים העתיקה שלא מניחה לבעיות עומק להסתתר מאחורי קירות, והוסיף תהייה עבה: מדוע בחרה הצרעת דווקא בקירות הרבנות הראשית?
לא משנה. זה באמת היה החלק הפחות מוצלח בפוסט שלו.
רק את יריב כל הקשקשת הזאת לא הצחיקה.
גשמים המשיכו לרדת לאורך כל שבוע ההשעיה של אחימן. הלקוחות של עדי המשיכו להתלונן על מים שנכנסים להם לסלון דרך הארובה, ושלושתנו עשינו לנו הרגל לנסוע מדי פעם באלפא שלו מלקוח ללקוח ולשמוע בדרך את יריב נושא נאומים מבולבלים על כוחה של אהבה. תמצית הנאומים היתה פחות או יותר כדלקמן: תראו מה זה, שנים אני הולך ליד החיים, לא באמת מצליח להזיז שום דבר, כבר נשפכו לי כמה כוסות קפה מהידיים, אבל מאז הדס לכל הדברים הכי קטנים יש פתאום תוקף. מבינים?
איפשהו במהלך הנאום הרביעי בלם עדי את האלפא והסתכל ביריב בסגנונו הבלתי מתפשר. "סחתין, אחימנצ'וק. אז מה אתה מנסה לטעון? שעשית וודו להיכל שלמה? אתה קולט שבבתי משוגעים מסתובבים עשרות מטופלים על הרבה פחות מזה?"
יריב לא ענה. הוא שלף את הסלולרי שלו והחליף כמה מילים עם הדס. הוא נתן לה שלוש כתובות ואמר לה שאם היא באמת אוהבת אותו שתיקח את שפופרת הדבק השקוף מהמגירה שלו ותטפטף טוב־טוב בכמה פינות שהוא תיאר לה. בסוף השיחה הוא החזיר לעדי מבט, והיה במבט הזה משהו שלֵו ובוטח כמו ברגעים שאחימן טיפל במיניאטורות שלו. אני בעצמי לא מאמין שאני כותב את המילים האלה, אבל זה היה סוף הסיפור עם הנזילות אצל הלקוחות של עדי.
עדי היה כמובן מרוצה מהמהלך ולא הפסיק לפרגן לאחימן החדש. אבל בתור הגבר היותר מנוסה שבינינו, הוא טרח להבהיר לו שפלאות מסוג זה יכולות להתרחש רק בשלבים הראשונים ביחסים, כשהאהבה עוד טרייה.
"תדע לך", אמר עדי, "בעוד חצי שנה, נגיד שנה, אתה יכול גם לשפוך בנזין על הר הבית הקטן שיש לכם שמה בדגם, ולהעלות באש, ושום דבר לא יקרה".
"אל תנסה אותי", אמר לו אחימן.
shishabat@israelhayom.co.il
