"כששרנו יחד, הרגשנו שיש לנו כוח להתנגד"

היאם אחמד כבר השלים עם המחשבה שבכל רגע הוא עלול למות. גופות הילדים שגוועו ברעב הפכו לדבר שבשגרה ברחובות המופגזים של מחנה הפליטים הפלשתיני ירמוכ שבפאתי דמשק, שהפך ממרכז תרבות ומסחר תוססים לחורבות אימה.

"כבד איבדנו תקווה, לא היה אוכל, וכל מה שיכולנו לחשוב עליו הוא איך נשרוד את היום", מספר הפסנתרן הקלסיקאי בן ה־31, "לאימהות לא נותר חלב אם, והתינוקות מתו ברעב. מחצי מיליון נותרנו בקושי 18 אלף, ובכל רגע יכולנו להיקלע לאש חיה ולמות. בתי החולים הופגזו, בתי הספר נותרו שוממים ואנשים פחדו לצאת לרחובות. משטר אסד סגר אותנו תחת מצור, ולא יכולנו לברוח. מי שכן ניסה להימלט - נכלא בידי המשטר, שהעלים אנשים ברגע אחד. לא נותרו מים זורמים והתשתיות קרסו".

עד למסע בריחתו לגרמניה ב־2015, שבה הפך לפליט בפעם השנייה בחייו, הלחין היאם, הידוע בכינויו "הפנסתרן מירמוכ", מאות טקסטים שנכתבו בידי שכנים וחברים, ותיארו את החיים בצל הגעגוע למשפחות שנעלמו ברגע אחד. ילדים, נשים, צעירים וזקנים החלו להתאסף סביב הפסנתר ולשיר יחד, בכל פעם בפינה אחרת ברחובות העיר. "העיר שרתה בעלטה, לא נותרו עצים להסקה, ואנשים החלו לשרוף בקבוקי פלסטיק ובגדים כדי להבעיר אש. רק שפסנתר קלאסי לא זקוק לחשמל, כל מה שהיה צריך לעשות זה לאלתר עגלה, להעלות אותו עליה ולדחוף, וכך עשינו". 

בתוך זמן קצר הופצו סרטונים ותמונות ברשתות ובכלי התקשורת ברחבי העולם, והפרויקט המוזיקלי שלו הפך למקור השראה עבור מוזיקאים ברחבי אירופה. את פרס בטהובן הבינלאומי גרף לא בגלל טכניקה וירטואוזית, אלא בזכות מצוינות אחרת: "אומץ הלב והנחישות, וההוכחה ששימש בזמן אמת לכוחה של המוזיקה להפיח ערך של חופש ותקווה באזור סכסוך עקוב מדם", כתבו צוות השופטים. רק שעבורו, זו היתה הדרך לשמור על אנושיות, באדמת עיר הולדתו, שהפכה לגיהינום שמוטט כל זהות שידע והכיר בתוכו. 

"הגב שלנו נשבר, אבל בכל זמן שבו סחבנו את הפסנתר שכחנו את הבטן הרעבה שלנו. כששרנו יחד, הרגשנו שיש לנו כוח להתנגד למלחמה. זו היתה המהפכה שלנו. המוזיקה החזירה לנו את הדבר היחיד שמשטר אסד לא הצליח לקחת מאיתנו - פיסה של תקווה", כותב היאם באוטוביוגרפיה שיצאה לאוויר העולם אשתקד, והפכה למסמך היסטורי שמתאר סיפור אישי יוצא דופן, ועם זאת את סיפורם של רבבות סורים. 

"שכחתי את שמי"

מלחמת האזרחים בסוריה גבתה עד כה את חייהם של יותר מחצי מיליון בני אדם. קרוב ל־10 מיליון סורים ברחו מבתיהם והפכו עקורים, כ־7 מיליון מצאו את עצמם מחוץ לסוריה והפכו פליטים. "תמונה לא יכולה לספר את מה שקרה לפני, או מה שקרה לאחריה", אומר אחמד בראיון טלפוני ל"ישראל השבוע".

הוא מתייחס לזו המפורסמת, שנחשבת בעיני רבים כתזכורת לטראומה המתמשכת של האסון, שבה הוא נראה לצד פסנתרו, ברחוב פלשתין בירמוכ, כשהוא זועק את השיר "שכחתי את שמי". אותו השיר הפך לאחד משירי הדגל שלו, וקיבל מקום כבוד ב"אקס פקטור" האיטלקי, ובעשרות שיתופי פעולה עם מוזיקאים ברמה בינלאומית. נגן האבוב היהודי־דני, הנריק גולדנשמידט, שליווה אותו בקונצרט השלום בדרזדן, כתב בפוסט לאחר ההופעה המשותפת: "שירתו ונגינתו של היאם אחמד שוברות את הלב". 

מילות השיר נכתבו בידי זיאד אל־חראף, שכן וחבר. "הוא אהב את אשתו יותר מכל דבר אחר בעולם", מספר אחמד. "היא היתה בשבועות האחרונים להיריון עם בנם הראשון, והיו לה מסמכי מעבר לדמשק, שם היתה אמורה ללדת. רק שמשהו השתבש ובעקבות טעות ביורוקרטית השם שלה אוית לא נכון. החיילים לא נתנו לה לעבור ובני הזוג חיכו במשך שעות במחסום, עד שהיא התמוטטה ונפלה על הבטן. היא מתה בדרך למרפאה, אבל הילד ניצל". 

"אנשים נכנסים לכלא ולא יוצאים". פליטים בין הריסות מחנה ירמוכ // צילום: אי.פי.אי 

התמונה המפורסמת גם לא תוכל להמחיש את קולו השברירי, כשהוא שר את מילותיו: "איבדתי את שמי, שכחתי את האותיות שמרכיבות אותו, שכחתי את משמעותו, איבדתי את המילים של השיר שידעתי ושרתי". בביצוע מחודש לשיר, שקיבל את השם "קומולוס", באלבומו האחרון שיצא השנה "סוריה - מוזיקה לשלום", מונה אחמד את רשימת כל הערים שהפכו חורבות, זועק את תחנוניו לשלום על האדמה שבעבר היתה ביתו. 

בארבע השנים האחרונות הופיע היאם על יותר מ־800 במות ברחבי אירופה. לוח ההופעות שלו מלא לחצי השנה הקרובה, כשבאמתחתו חמישה אלבומים. נמוך קומה, רזה וביישן, הוא עולה לבמה כפוף, ומתנצל. "תסלחו לי, אני לא פסנתרן כל כך טוב". אבל כשהוא מתחיל לנגן, בלתי אפשרי להבחין בפציעה האנושה בידו השמאלית, מאירוע רימון היד שנשלח לעברו בזמן המלחמה. עיניו נשארות עצומות כל הזמן. הכאב והקטסטרופה חודרים אל הלב בכל משפט ומשפט. בין שיריו מוקרנים סרטונים מזמן האסון. הקהל לא עומד בזה, חלקם לא מצליחים לעצור את הדמעות. 

"בתום המופע עשרות נעמדים במשך דקות ומוחאים כפיים, ואחמד משפיל ראשו. אנשים ניגשים ללחוץ את ידו, הוא מתייחס לכולם, מודה להם אחד־אחד. שנתיים עברו מאז נפגשנו בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי וומקס - שבמהלכם המתנתי לאוטוביוגרפיה בגרסתה באנגלית. את הראיון אנחנו מנהלים בשיחות ווטסאפ, בין טור הופעות אחד לאחר, וימים ספורים לפני ולאחר הולדת בתו הראשונה שרה. 

"יש ימים שבהם אני רוצה להפסיק להופיע ורק ללמד מוזיקה", מתוודה אחמד. "הטראומה מתחדשת שוב ושוב על הבמות בימים שבהם אני מנגן את השירים שנכתבו בזמן המלחמה, ומקריא מתוך הספר. יש לילות שאני מתעורר מסיוטים לבקרים של דיכאון ורעידות. אבל אני מנסה להתגבר, יש לי אחריות. כל עוד הסורים ממשיכים למות - אין לי ברירה אלא לזעוק את זעקתם על הבמה בכל הזדמנות אפשרית. כולי תקווה שלילדים שלי שנולדו לתוך הזוועות, לא תתעורר הטראומה כשהם יתבגרו. היום הם בני 6 ו־4. ברור לי שאני, אשתי והוריי אבודים ברמה הזו - כל עוד אנחנו חיים, נישא אותה בתוכנו".

להתמודד עם הבושה

הזיכרונות הטראומטיים של אחמד מסוריה כוללים את אחיו היחיד שאיבד, שנעצר בידי המשטר עת הסתכן במעבר במחסום מירמוכ לדמשק, בדרכו לקבל את כספי הסיוע מנציבות אונר"א לפליטים. הם כוללים את מצוקת הרעב האינסופית בחודשים שבהם כל מה שנותר לאכול הוא דשא מסוג תלתן, שהרעיל רבים למוות, לצד מראות נהרות התושבים שעמדו מצאת החמה ועד רדת החשיכה בין מחסומים, בימים שבהם הורשתה אונר"א לספק חבילות סיוע.

"אני זוכר את הצווחות, את מראות האנשים שנורו בדרכם חזרה, מדממים, מחזיקים חבילת סיוע וצונחים למוות", הוא מספר. אבל הזיכרון הנורא מכל, שעליו הוא מכה על חטא, הוא מותה של זיינב בת ה־12, שנורתה בראשה עת שרה לצידו. "רק במהלך כתיבת האוטוביוגרפיה סיפרתי על האירוע, שקרה בסמוך ליום הולדתי ה־27. סחבתי את זיינב בהיסטריה כשהיא מדממת, ולמעשה כבר מתה, אל בית החולים.

באותו היום הרגשתי שמשהו רע עלול לקרות, וכמו אידיוט יצאתי מהבית. הילדים קראו לי מהחלון, רצו לשיר, אבל אני לא הקשבתי לתחושת הבטן שלי. ימים אחרי שזה קרה נעמדתי על גג אחד הבניינים ורציתי לקפוץ. הרגשתי שהצלפים רצו לרצוח אותי ושזיינב נורתה במקומי. קיללתי את עצמי על כך". 

זמן קצר לאחר מכן, עם השתלטות דאעש על האזור, זה היה הסימן שלו לברוח. "הם סימנו אותי ושרפו את הפסנתר. המוזיקה היא השטן מבחינתם, אסורה על פי החוקים שלהם". 

המוזיקה מפיגה קצת מתחושות האשמה?

"המוזיקה היא הכל בשבילי. אני מלמד מוזיקה, מלחין ומנגן, זה מה שעשיתי בירמוכ, וזה מה שאני עושה כאן בגרמניה, ובזכותה אני מפרנס את משפחתי ובכסף שנותר שולח גם לאנשים בסוריה. זה ממש לא טריוויאלי, יש המון פליטים שצריכים להתחיל את חייהם מחדש, שהמקצועות והכישורים שאיתם הגיעו לא רלוונטיים, והם תלויים בכספי הסיוע. המוזיקה היא גם הדרך שלי לתקשר עם אנשים. רק שהמוזיקה לא תוכל לקחת ממני את תחושות האשמה והבושה שאני מרגיש. בזמן שאני פה בגרמניה, מנגן ומגדל את משפחתי, החברים שעזרו לי לסחוב את הפסנתר ולעודד אותי להמשיך, נותרו שם בסוריה. לפעמים אני מרגיש שאני מנגן על חשבון גופותיהם של חבריי. בכל פעם שאני מדבר עם החבר הכי טוב שלי מרוואן, שנשאר בסוריה, אני מרגיש נורא". 

אז מה כן מעודד אותך?

"הדבר היחיד שמנחם זה שאני יודע שבזמן שאני מספר שוב ושוב, אני מעלה את המודעות לסבלם של הסורים ושל הפליטים הפלשתינים בסוריה". 

העולם שוכח

בימים אלה מוציא אחמד את ספרו השני, "מונית בדמשק", שמתאר את החיים בסוריה כיום - סיפורי חיים שנאספו מתושבי העיר וסביבתה בימים שלאחר מלחמת האזרחים. "אני מתחבא מאחורי נהג המונית כדי להאזין לסיפורים ולהעביר אותם הלאה", הוא מסביר. "הפרויקט חושף את מלחמת הקיום של הסורים, שמתארים את המציאות הנוראית, ובעילום שם".

מה קורה בסוריה כיום שלא מגיע לכותרות?

"יותר מ־3 מיליון איש מופגזים יום־יום במחוז אידליב, המוני ילדים ישנים על האדמה תחת כיפת השמיים, ואין לאן לברוח כי טורקיה סגרה את הגבולות. אנחנו לא רחוקים מהיום שבו אנשים יתחילו לאכול אחד את השני מרעב. אני חושש מאוד. בדמשק העוני הגיע לממדים אבסורדיים. הכסף הסורי לא שווה את הנייר שעליו הוא מודפס. 1,300 לירות סוריות שוות ערך לדולר אמריקני. אנשים עובדים כל החודש למחיה שמספיקה להם בקושי לשבוע ימים. מי שמעז לדבר על מה שקורה, מסתכן במעצר. אנשים חיים בפחד. 

"התקשורת הבינלאומית הפסיקה לסקר את מה שקורה בסוריה, שעדיין מדממת. המלחמה כיום היא בינלאומית, הרבה מעבר לאסד, זירת מאבקים של פוליטיקאים שלוחי רסן, שנעשית על חשבון גופותיהם של הסורים, שמשלמים את המחיר בחייהם. העולם מסכים בשתיקה לזוועות, והתקשורת הסורית ממשיכה עם הפרופגנדה, כפי שעשתה מאז ומתמיד כשהסתירה את הטבח היומיומי של המשטר הסורי. באירועי חגיגות הסילבסטר היא עשתה מאמצים 'למכור' לכל העולם שאנשים חוגגים את השנה החדשה בנעימים - אבל זו ממש לא המציאות". 

כפלשתיני שהפך בפעם השנייה לפליט - איפה נמצא הבית? 

"זו סוגיה שאני מתחבט בה ביני לבין עצמי בכל יום. ירמוכ, העיר שפעם היתה ביתי, נהרסה כליל. בתעודת הזהות שלנו, כפלשתינים בסוריה, היה כתוב שמדובר בתושבות זמנית - זמניות שנמשכה יותר מ־60 שנה. קשה לפלשתינים לדבר על מושג של בית. ישר נכנסים לוויכוחים פוליטיים.

"ויש גם כאלה שאומרים 'הבית שלי הוא פלשתין, אני אחזור לשם ואוציא את כל מי ששם החוצה'. אני לא מתחבר לזה בכלל. אחרי 70 שנים של קונפליקט, נראה לי שאנחנו לא לגמרי מבינים אותו, וגם אני תוהה על המושג 'אנחנו'. מי זה 'אנחנו'? אנשים קיוו, ובצדק, שאחרי אסון הנכבה יוכלו מתישהו לחזור לצפת, טבריה, למקומות שמהם נעקרו במהלך מלחמת 1948. סבי וסבתי הגיעו מצפת. מחצית משפחתי נולדה בסוריה. בזהותי אני פליט פלשתיני סורי. 

"בירמוכ חלמתי על העתיד, בניתי קריירה כמוזיקאי וכמורה למוזיקה, הקמתי חנות כלי נגינה עם אבי שייצאה כלים קלאסיים למדינות שכנות ולאירופה. שם נישאתי לאישה שאני אוהב, שם נולדו ילדיי. אבל הבית עבורי הוא משהו גדול מכל אלה - זה המקום שבו אתה יכול לחשוב ולדבר באופן בטוח, בלי לפחד שהמשטרה החשאית תעצור אותך.

"לכן סוריה היא לא הבית שלי. הבית הוא המקום שבו אני מחנך את ילדיי לא לפחד לומר את דעתם, לא לפחד להיות מי שהם, וגם המקום שבו אפשר לנגן בלי אפליה - אם אתה פלשתיני אתה לא חייב בהכרח לשיר שירים שעוסקים בזהות פוליטית, אם אתה סורי אתה לא מוכרח לנגן שירי עם. כמוזיקאי פלשתיני־סורי התנסיתי בסגנונות מוזיקליים שונים. אני פליט, נולדתי פליט, ונותרתי פליט. גם בגרמניה יש אתגרים, אבל האנשים המדהימים שהכרתי פה נותנים לי תמיכה אדירה". 

"לא לחסום אף אחד"

המסע המוזיקלי שעבר היאם בארבע השנים האחרונות מתבטא בחמישה אלבומים, שכוללים שיתופי פעולה עם מוזיקאים בינלאומיים - מהודו, ארמניה, אוקראינה, הולנד, איטליה, רוסיה, ספרד ועוד. ביניהם ניתן למנות את שותפיו - הצ'לניסט קורניליוס הומל, הפסנתרן אתגר נישט, והסקסופוניסט האוסטרלי סטיב שוניפלד. 

אלבומו האחרון, "סוריה - מוזיקה לשלום", משלב קומפוזיציות חדשות לשירים שנכתבו במהלך המלחמה, לצד הלחנות של שירי משוררים, ובהם מחמוד דרוויש והמשורר הפלשתיני מוחמד מאחול מרמאללה. אחמד הספיק גם לנגן עם מוזיקאים מישראל, כשבמופע הטריו שהתקיים בעיירת ויהל בספטמבר אשתקד, הצטרפו אליו המתופף עמרי אשל והגיטריסט הגרמני מקס לובנר. "זה היה המופע הראשון שלהם יחד, אבל ההרגשה היתה כאילו מנגנים שנים", כתבו האחים שולץ שאירחו אותם. 

"המוזיקה מדברת שפה בינלאומית. בזכות אבא שלי, שהתעקש שאלמד אותה, הפכתי לפסנתרן. המוזיקה שוברת חומות והגדרות - עוקפת פוליטיקאים. ניגנתי עם חברים מתל אביב ומחיפה. אני מחנך את ילדיי שלא לחסום אף אחד בחייהם. אני רוצה לגדל את משפחתי ללא גבולות במחשבה, ללא סימונים - הוא מישראל, האחר מאפריקה, זה טוב זה רע, אותו סימון שקרי של זהות קולקטיבית שמשכיחה את בני האדם. לא רוצה את כל זה בחיי". 

עם כל הזוועות שראית, נותרת מאמין? 

"לא באלוהים שבשמו מנהלים מלחמות, בוודאי לא בנביאים היהירים שמדברים בשמו, וברור שלא בפוליטיקאים. עד היום אני לא מבין איך ניצלתי מהמשטרה החשאית ומהכלא. יש יותר מ־70 אלף אסירים בסוריה, אנשים נכנסים לכלא ולא יוצאים. אני לא מבין עד היום איך ניצלתי בזמן שהסרטונים שלי שבהם אני נראה מנגן ברחבי ירמוכ הופצו ברחבי העולם וסוריה, כשאני חשוף בשמי האמיתי.

"אני מאמין באנרגיה נפלאה שקיימת, שאני לא יכול להסביר אותה, כנראה זו שהצילה את משפחתי. יש לנו חור שחור בלב כי איבדנו את אחי, וכנראה שלעולם לא נדע מה עלה בגורלו. אבל כן, אני מאמין באותה האנרגיה, שמתקיימת אולי בזכות התפילות של אבי, ובטוב ליבם של האנשים, בערבות ההדדית שמולידה חברות אמיצה בזמנים של קטסטרופה. את הספר שלי הקדשתי לאלפי הסורים שנכלאו בידי המשטר, לחברים שלי, לשכנים שהיו לי בירמוכ, ולילדים ששרו לצידי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו