מאז שיצא לאקרנים סרטו של בארי לוינסון "לכשכש בכלב", המספר את סיפורו של נשיא אמריקני דועך שמתמודד לקדנציה שנייה ומחליט בעצת יועציו לביים מלחמה רחוקה, הפכו מנהיגי העולם לחשודים מיידיים. אלא שבמציאות הביטחונית שלנו המציאות הפוכה לחלוטין. כאן, בשל מערכת הבחירות, עוצרת מערכת הביטחון מבצע צבאי גדול ברצועת עזה ומעדיפה לנשוך שפתיים, לפחות עד יום אחרי הבחירות.
לפי כל ההערכות האחרונות בצמרת הביטחונית, פעולה צבאית משמעותית בעזה קרובה מאי פעם. בישראל עדיין מקווים שחמאס ינצור את נשקו אולם הסיכויים לכך, כך נראה, הולכים ופוחתים. לדברי בכיר במערכת, צה"ל יכול היה בקלות לדרדר את המצב ולהביא להסלמה של ממש שתוביל לאותו מבצע צבאי, אלא שבשל ההערכה כי מערכה צבאית בסדר גודל כזה עלולה לשבש את הבחירות, מעדיפים שלא להיכנס למהלך נרחב בינתיים.
מערכה צבאית נרחבת עשויה לשרת את רה"מ בנימין נתניהו ובאותה מידה ככל הנראה גם את שר הביטחון נפתלי בנט. בו בזמן מנסים בכירי כחול לבן לשוות את התחושה כי בהובלתם התנהלות הצבא כלפי רצועת עזה תהיה שונה, אבל גם אם יש ביקורת על נתניהו, ויש, בעיני רבים לא מגנץ וחבריו תצא הבשורה - בעיקר על סמך תפקודם בעבר בגזרה זו.
הנגמ"ש השתגע
באירוע השקת קמפיין מפלגת ימינה תקף בנט בחריפות את נתניהו והאשים אותו בקמפיין אגרסיבי שקרי שהוא מנהל נגדו, כאשר הוא טוען בכל מקום שאחרי הבחירות עשויה ימינה להצטרף לקואליציה בראשות גנץ. בנט, כנראה, אומר את האמת כשהוא מכחיש בתוקף, אבל גם נתניהו לא משקר. רה"מ באמת מאמין שהתרחיש הזה אפשרי, והוא משוכנע בכל מאודו שרק מינוי בנט לשר הביטחון ברגע האחרון מנע עריקה של הימין החדש לצד השני ולהליכה עם גנץ.
אי האמון בין נתניהו ובנט הוא פתולוגי, כמו שאמר השבוע אחד מבכירי ימינה. וזה לא משנה מה יעשה בנט. לדברי בכיר בליכוד, המסרים התוקפניים של נתניהו נגדו נובעים מהכעס שחש רה"מ כלפי שר הביטחון שלו, שלדעתו לא רק שהיה אחראי לכך שאין ממשלת ימין בעקבות פירוק הבית היהודי, הקדמת הימין החדש ובזבוז עשרות אלפי קולות שהלכו לפח כשהמפלגה לא עברה את אחוז החסימה, אלא שגם כעת - במקום להכות על חטא ולהתנהל בצניעות המתבקשת - ממשיך בנט לפלג ולסכסך את מחנה הימין, בין השאר כשלא הסכים לצרף את איתמר בן גביר לרשימה.
יש מי שאומרים שהסכסוך בתוך מחנה הימין דווקא תורם לבנט וכתוצאה מכך גם לנתניהו. בהיעדר "כולנו", חסרה היתה בימין מפלגה שיכולה לקלוט בוחרים מהמחנה שמאסו בנתניהו. כזה היה כחלון. עד לאחרונה, כשהיחסים בין השניים פרחו עם כניסתו למשרד הביטחון, בנט לא היה יכול להיכנס למשבצת החסרה הזאת כי היה ברור שקול לבנט כמוהו כקול לנתניהו. כעת המצב מורכב יותר. העימות ביניהם עשוי לשכנע כמה מאלה המאסו ברה"מ לבחור בבנט ולא ללכת את כברת הדרך הכרוכה במעבר לצד השני.
לא פעם נזרקה בשבועיים הקרובים השאלה לחלל האוויר האם יכול להיות שהשניים, בנט ונתניהו, בכלל מתואמים. שמה שנראה כמתקפות הדדיות הוא למעשה סיוע ארטילרי שמעניק כל אחד לשני. בעבר ידע נתניהו לשתות את מפלגתו של בנט ברגע האחרון, ולא היה זה באמצעות מתקפות אלא להפך, באמצעות חיבוק דוב חזק וקטלני. נתניהו הודיע שבנט יהיה שר בכיר בלי קשר לתוצאות, וההמונים נטשו ועברו לליכוד כדי להבטיח את ניצחון המחנה. התוצאה: הבית היהודי צנח מ־12 מנדטים לשמונה.
מחפשים סדר יום
בליכוד משוכנעים שבשבועיים האחרונים משהו מתחיל לזוז בשטח, שיש נכונות להצביע במעוזי המפלגה במספרים ניכרים יותר ממה שהיה פעם שעברה. זו עדיין לא ערובה לניצחון, אבל אם רק לפני חודש היה נדמה כי שואפים שם לכל היותר לעוד תיקו, הרי באחרונה החלה מלחמה על הניצחון. כל משאבי הליכוד משועבדים לגיוס שני מנדטים נוספים של ליכודניקים ואנשי ימין שלא באו להצביע. זו גם הסיבה שנתניהו אפילו לא טורח להסביר או להציג את מרכולת מפלגתו לעין כל. כל כולו מושקע באותם שני מנדטים, הם ותו לא.
מהצד השני, ראשי כחול לבן כבר כמעט שלא מדברים על תיקי נתניהו, בעיקר בשל שתי סיבות: הראשונה היא סדר היום המדיני שהכתיבה תחילה פסגת וושינגטון ותוכנית המאה, והשנייה היא כי סדר היום הפלילי מיצה את עצמו. באין חידושים לא ניתן לגרום לנטישת מצביעים מימין. מי שעד לרגע זה עם נתניהו כבר יישאר איתו עד הסוף, ומי שלא - כבר מזמן נטש או שמעולם לא היה. העובדה שאין סדר יום מובהק ושהכותרות הפוליטיות הלכו והתפזרו לכל עבר, משרתת את נתניהו, בעיקר כל עוד הנושא הפלילי ירד מהפרק.
בכחול לבן שוב מוצאים את עצמם במגננה מול האשמות על הליכה עם הרשימה המשותפת, וגנץ נאלץ השבוע להודיע שוב כי לא יצרף אותה לממשלה בראשותו. בנושא זה, המסר מכיוון נתניהו פשוט: לגנץ לא יכולה להיות ממשלה ללא הרשימה המשותפת. אז נתניהו אומר - וגנץ מכחיש כל קשר.
אלא שמרחב ההכחשה של גנץ הצטמצם לאפס. בבחירות הקודמות טען שיוכל להרכיב ממשלה עם גורמים בליכוד שאינם נתניהו. אבל מאז הפריימריז לראשות הליכוד טענה זו התפוגגה. הליכוד אמר את דברו בקול רם וצלול. אחרי ההכחשות של בנט ושבועת האמונים של דרעי, נדמה שאזלו לו האופציות.
ולסיום, לצד הפוליטיקה יש את הדברים שלא יכולים לחכות לעוד מערכת בחירות ועוד אחת. מאז נפגשו שמחה ולאה גולדין בתיווך הנשיא ריבלין בבונדסטאג עם בכירי הממשל שם, בוחנים בגרמניה את הטענות שלפיהן החוק הבינלאומי מחייב את הפסקת הסיוע לחמאס כל עוד מונע ארגון הטרור את הבאתם של חיילי צה"ל לקבורה. בכלל, העובדה שהגרמנים היו צריכים לשמוע על כך מהמשפחה ולא ישירות ממדינת ישראל בערוצים הדיפלומטיים הרגילים היא אבסורד בפני עצמו.
מנופי לחץ יש בלי סוף. איסמעיל הנייה, שליט הרצועה, מתנדנד בימים אלה כעלה נידף כשהמצרים מונעים ממנו חזרה לביתו בעזה, כנקמה על שהעז לרמות אותם ולצאת להלוויה של סולימאני באיראן. גם ישראל יכולה להתנות את שובו בהחזרת החיילים, אבל איש לא מעלה זאת. שלא לדבר על העברות הכספים הקבועות מקטאר שנמשכות באין מפריע. לא ברור מה יחליטו גרמניה ומדינות נוספות שהחוק הבינלאומי הובא לידיעתן, אולם אם תהיה מי שתמנע העברת כספי סיוע שתקדים את ישראל במאמץ להשבת הבנים, תהיה זאת תעודת עניות וכתם של ממש על ראשינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו