שאול בן־אדרת
בן 55, שף ובעלי המסעדות "התרנגול הכחול" ו"קימל בגלבוע". מוביל את טיולי הקולינריה של "סולו איטליה" המתמחה בטיולי תוכן לאיטליה. נשוי לאורית, אשת עסקים, ואב לארבעה: רוי (24), רומי (20), יהלי (17) ומיה (15).
החל את דרכו כבעליו של מועדון "צצה" (רמת השרון). הקים וניהל את מסעדת "קימל" ב־1991 עד סגירתה כעבור 25 שנים. השתתף והגיש תוכניות טלוויזיה, בהן "קרב סכינים", "השף הבריא", "מפגש השף", "מטבח עולמי" ו"ארוחת שבת"
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"בנובמבר האחרון חגגתי 55, הלכנו למסעדה, ושם כל אחד אמר לי כמה מילים - שהם אוהבים אותי, שאהיה בריא ושאמשיך להצליח, ואמרתי גם, וזה היה כיף גדול.
"ביומיום קשה לי מאוד להגיד. אני לא יודע למה זה קשה, במיוחד לגברים. יש לנו איזשהו באג, קצר. כשאנחנו בהתלהבות, בהתחלה, אנחנו אוהבים להגיד ואומרים את זה עשר פעמים בשעה, ולאט־לאט פחות ופחות.
"אבל ביני לבין אורית והילדים, אפילו שאני לא אומר את זה הרבה, הם מאוד מודעים לזה. החיבוק שלי זה 'אני אוהב אותך', וגם הנשיקה בבוקר. זה פשוט לא משהו שמתפרץ אצלי כמו הר געש. אגב, ההורים שלי חגגו 55 שנות נישואים לאחרונה, אז אמרתי לאבא שלי, 'מה יפה בינך לבין אמא? עד היום, ואתם כבר 60 שנים יחד, כשאתם הולכים ברחוב, אתם מחזיקים ידיים'. הם כמו ילדים".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"היום, אתמול. אני מגשים את כל החלומות שלי. כבר בגיל 4 או 5 ידעתי שאהיה טבח, וכיוונתי לשם כל החיים. היום אני שואל בני 16 וגם בני 20, 'מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?', ואני רואה שהם קצת אבודים, לא הכי סגורים על עצמם. כל אחד מקבל מתנה מאלוהים והוא צריך לקטוף אותה. אם היית שואלת אותי אם אני רוצה לעשות משהו אחר בחיים, אז לא - בדיוק אותו הדבר, בול".
מתי בפעם האחרונה נסעת לחו"ל?
"לפני כחודש חזרתי מטיול קולינרי שהוצאתי לאיטליה, לבולוניה, לפארמה ולמודנה - האזור של הבלסמי.
מבחינה קולינרית, אנשים פחות נחשפים לבולוניה, שהיא עיר שמחה, מדליקה ומהממת, עיר פגז. יש שם אוניברסיטה גדולה, אז היא מלאה בצעירים. זה היה טיול מספר 28 בארבע שנים שאני מוציא לשם, ממוצע של טיול אחד לחודש. אנשים פחות אוהבים לצאת לטיולים קולינריים בחורף, אבל לדעתי, להסתובב באירופה זה נהדר גם בחורף. אנחנו מתכננים לצאת בשנה הבאה לטיולי כריסמס".
מתי בפעם האחרונה טעמת משהו שהעיף לך את המוח?
"בשבוע שעבר אכלנו עם זוג חברים במלון דריסקו, מלון חדש שהקימו על חורבות מסעדת 'קרן' של חיים כהן. למסעדה קוראים ג'ורג' & ג'ון, ויש בה שף צעיר, תומר טל, וכל מנה שהזמנו היתה הנאה גדולה. אכלנו נתח קצבים ברוטב יין אדום, כבד אווז על חבוש ומנה צמחונית של רביולי חמצמץ. כל מנה אמרנו לעצמנו, איזה כיף, איזו רמה וכמה הבחור מוכשר".
מתי בפעם האחרונה עשית דיאטה?
"כמעט כל החיים שלי אני עושה דיאטה. אלה חיים של אדם שמן, של טבח, של מישהו שמתעסק באוכל. בשנה האחרונה הצלחתי להוריד כמעט 15 ק"ג, ועכשיו קשה לי מאוד לשמור. בנסיעות לאיטליה אני עולה בכל יום קילו. בחו"ל כל הברקסים נעלמים. אתה אוכל בבוקר, בצהריים, בערב, ויש טעימות של גבינות ויין וטעימות של עוגות, וכולם אוכלים ושמחים, והמכנסיים שלי עם גומי, זה מאוד נוח".
"בארץ אני משתדל לשמור על המשקל. את הדיאטה עשיתי עם הרבה תפוחי פינק ליידי, ועכשיו אני אוכל המון תפוחים וחריף. הורדתי את כל הג'אנק ואת כל הטעימות במסעדה, פחות בצק ופחות סוכר, ונרגעתי עם האלכוהול. ואני עושה ספורט. זה מאוד־מאוד פשוט - ומאוד קשה. אנשים שמחים מתים מאוחר יותר. אנשים שעושים דיאטה מתים עצובים ומוקדם יותר".
מתי בפעם האחרונה פגשת סלב שריגש אותך?
"אני פוגש הרבה. שלשום היה אצלי צביקה הדר, ותמיד כיף איתו, הוא איש מצחיק ומיוחד. עידן רייכל היה אצלי יומיים לפני, הוא עושה כבוד גדול למדינה והוא איש מקסים.
"אבל מי שריגש אותי מאוד היה לאונרד כהן. לפני כשמונה שנים בישלתי ארוחה ל־200 איש בקרואטיה. ירדתי למטבח לעשות הכנות, ופתאום שמעתי מרחוק שיר מוכר של לאונרד כהן. התקדמתי, ופתאום אני רואה אותו, עומד עם להקה של בנות ושר איתן. צמרמורת! ישר ניגשתי אליו להצטלם, דיברנו, והוא הזמין אותי להופעה שלו באותו הערב.
"אני מפנק, וזה לא משנה אם זה מלך העולם או ההפך. המדיניות שלי, מהיום הראשון, היא לתת לאנשים - לכולם - כוסות יין, מרגריטות, צ'ייסרים ופינוקים. אם הייתי אוסף רק את כל הפינוקים שחילקתי במשך 35 שנים, העו"ש שלי היה נראה אחרת. אמנם זה שווה כמה בתים - אבל האושר והשמחה של האנשים שווה את המיליונים האלה.
"סלבריטאים לא באים כי אתה נותן להם מנה של חציל, הם באים כי הם אוהבים להיות איתך, בגלל המסעדה, בגלל האוכל, השירות והמוזיקה. נורא כיף לי וזו מחמאה גדולה מאוד, אבל גם כשסבתא בת 80 חיבקה אותי שלשום על ארוחה שעשיתי לה, זה ריגש אותי. לא רק מסלב מתרגשים, מתרגשים מבני אדם".
מתי בפעם האחרונה אימצת חיה?
"היה לנו כלב במשך 15 שנים, שנפטר לפני שלוש שנים. לפני שנתיים אורית הביאה את ביסלי, שהיה אז גור קטן והפך לחלק משמעותי מהמשפחה. כשצריך להוציא אותו החוצה, אורית אומרת לילדים, 'תוציאו את אחיכם הקטן'.
"הוא מסוג מיוחד של פודל ענק, יש לו רעמת שיער והוא ממש כמו ילד, קופץ, משתולל ושמח. ברחוב הוא מתהלך כמו דוגמן, כי הוא יודע שמסתכלים עליו ויש לו גינונים. אנחנו אוכלים יחד, אני וביסלי, צהריים בכל יום בשעה שלוש. בעיקר את השאריות של הילדים, שניצלים, קציצות, אורז, פתיתים וסלט. הדברים הכי בנאליים ופשוטים".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"אנחנו משתדלים לאכול בכל שישי בצהריים אצל אמא שלי. זו הארוחה המשפחתית שלנו עם הילדים. במוצ"ש, אם מסתדר, אנחנו עושים גיבושון. בכל פעם פעילות אחרת - הצגה, סרט, באולינג, הופעה, או סתם מסתובבים יחד בטיילת. הילדים מביאים גם את בני הזוג שלהם. אנחנו אנשים שמחים שלא משעמם איתם לרגע, במיוחד אורית. היא אש, האישה הזאת. איפה שהיא נמצאת, ישר מזהים אותה מרחוק לפי הצרחות, הצחוקים והשישו ושמחו. נפגשנו כשאורית היתה בת 16 ולי היה את מועדון ה'צצה', זה היה מקום להיט שכל תל אביב היתה מגיעה אליו. אורית הגיעה לשם והתחילה איתי, למרות שהיא לא מודה בזה, ומאז אנחנו יחד. 29 שנים, מתוכן 25 שנים אנחנו נשואים".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?
"אני רק באינסטגרם. פייסבוק אף פעם לא היה לי ולא מעניין אותי. אני רואה מה קורה במסעדה, כולם באים לצלם. הם לא אוכלים במשך יותר מחמש דקות רצוף, כי חייבים לרוץ לטלפון, לדפדף ולראות כמה לייקים קיבלו, וזה נורא - ויהיה גרוע יותר. תירגעו, לא צריך להעלות כל מנה שאוכלים כל דקה וכל שנייה, תשאירו קצת לזיכרונות".
מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה לאומית?
"נסעתי עשרות פעמים מטעם המדינה, הייתי בהרבה נציגויות, והשגרירים והשליחים עושים עבודת קודש. אני תמיד אומר שכדאי לשלוח שפים, אמנים ומוזיקאים, כי הם עושים את עבודת יחסי הציבור הכי טובה. כשאתה מאכיל, מחייך ומתחבק עם אנשים, זה עושה עבודה נהדרת עבור המדינה.
"התדמית שלנו לא מדהימה, היא של מלחמות וקטיושות, ובשליחות כזו אתה מנסה לעשות את המקסימום. בחגיגות ה־70 למדינה נסעתי מטעם משרד החוץ הישראלי להונגריה, שווייץ, קרואטיה, הרפובליקה הדומיניקנית, גואטמלה ומצרים. זו עבודה קשה, אתה לא מכיר את המטבח, האנשים והפרודוקטים, ולבנות שם ארוחות למאות אנשים בתוך יום זה אתגר מטורף. אתה צריך להיות נחוש ודרוך. אני מרגיש מין שגרירון קטן של המדינה, וזה לא בשביל כסף כי אין בזה כסף. זו גאווה, וזו התרומה הקטנה שלי. אני מסתובב עם דגל ישראל על חולצת השף בגאווה גדולה".
מתי בפעם האחרונה לקחת חופש?
"לפני שנתיים, כשהייתי ביוון עם הילדים. פה, אם יום אחד אני לא הולך לעבודה זה בשבילי חופש גדול. אנחנו עובדים 24/7. הימים שאני הכי אוהב בשנה הם יום השואה, תשעה באב ויום כיפור, כי אז המסעדות סגורות".
מתי בפעם האחרונה קראת ביקורת על המסעדות שלך?
"אני משתדל לא לקרוא ביקורות, אלא אם כן זה בעיתונים גדולים. פעם הייתי לוקח ללב כל ביקורת, אבל למדתי שאפשר להסתכל אחרת, לעשות יותר טוב. לכל מבקר יש את השפה והכיוונים שלו, אחד יכול להגיד על אוכל שהוא מיושן ואחר יגיד שהאוכל מגניב, מבקר שלישי יגיד שהאוכל מאוד ישראלי והשילוב נהדר. זו לא סכמה או טבלה,
זה תלוי במצב הרוח. אני לא נכנס לפינות עם מבקרים, אני מקבל את המחמאות בהנאה גדולה ואת הביקורת בעצב, אבל מנסה ללמוד ממנה.
"אבל את הביקורות הכי טובות וההערות הכי נכונות אתה מקבל מהלקוחות. אני לא צריך לגשת לאנשים, אני רואה את הבעות הפנים שלהם. לומד את שפת הגוף ויודע אם אנשים מרוצים או לא".
מתי בפעם האחרונה בדקת את חשבון הבנק שלך?
"העובר ושב היום הוא לא להיט היסטרי, ואני לא השף היחיד שיגיד את זה. אמנם עושים מחזורים גדולים והמנות יקרות, אבל אנחנו מתעסקים בכסף קטן. נוגסים בך מכל הצדדים: מסים, שכירויות, פוד קוסט, כוח אדם.
"כשפתחתי את 'קימל', לפני 27 שנים, לקחתי 50 אלף דולר והקמתי מסעדה. היום גם 5 מיליון לא יספיקו. הסטטיסטיקה מדברת על שנתיים־שלוש למסעדה עד שהיא נסגרת, ולכן מי שפותח מסעדה היום אלה קבוצות חזקות, שכוללות שף, איש יחסי ציבור, איש שטח ומשקיע. אנשים בודדים פחות מצליחים.
"את יודעת, ראיתי כמה דקות מהסרט על רפי כהן (סרטם של אורלי וילנאי וגיא מרוז; ש"ז). זה עצוב וחבל, כי הוא באמת אחד השפים הטובים שצמחו בארץ. אני מאמין שהוא עוד יחזור בגדול".
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"כשאבא שלי, שחגג 80, נכנס לניתוח. זה היה לפני חמישה חודשים וזה הפחיד אותי, אבל הוא בסדר גמור עכשיו,
הוא בכושר, והוא ממשיך לצעוק עלי, לשמח אותי ולשלוח לי מוזיקה יוונית שאני אוהב.
"ההורים תמיד תמכו בי ועודדו אותי. הם אנשי עבודה, לא עשירים גדולים. אמא שלי היתה שכירה ואבא שלי היה קבלן משנה, אבל כשהחלטתי לפתוח את ה'צצה' ואחרי זה את 'קימל', קיבלתי מהם את כל התמיכה שרציתי, גם בכסף וגם תמיכה רוחנית ונפשית ועזרה בשיפוץ ובעבודות. לאבא שלי יש ידי זהב, וידעתי תמיד שמה שלא יהיה, יש לי אותם מאחוריי. אני הבן הבכור, וזה מה שאני משדר לילדים שלי, את אותו גב".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"האמת שמאוד מדגדג לי לפתוח מסעדה בחו"ל, ואני במגעים ובבדיקות. הכיוון הוא דווקא לא איטליה, אולי פורטוגל או סין. אני כבר בהחלט שם - וזה יקרה".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"מאוד קשה לי לבכות. יום הזיכרון מרגש אותי מאוד עד דמעה בקצה, טקס יום העצמאות הוא טקס שגורם לי תמיד טיפונת להתרגש, וגם מקרים טרגיים, כמו ילד על קורקינט שנהרג. לפעמים העיניים שלי לחות משמחה והלב מתרחב, כשאני רואה את הילדים שלי מצליחים. לפעמים גם בן אדם שאכל משהו ומחבק אותי מרגש אותי מאוד".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שנכשלת?
"'להיכשל' זו לא המילה הנכונה. בן אדם אולי לא הצליח, אבל הוא יצליח בפעם הבאה. לפעמים יש יום חלש במסעדה ואתה אומר לעצמך, 'מה קרה? אולי אני לא טוב? אולי עשיתי משהו לא נכון? אולי הדרך לא נכונה?'. גם אחרי 30 שנים, אם משהו לא הולך לי במטבח, אני בודק איך אני מתקן. זה יכול להכניס אותי לדאון, אבל אני יודע להשתחרר מזה, ללמוד. בסופו של דבר, צריך להסתכל קדימה. כל החיים הם בית ספר".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"בשבוע שעבר. אני חושב שאחרי 30 שנות עשייה, כשמתבססים עליך בתוכנית, צריכים לשלם לך, ולא כל דבר הוא נכון לקחת. יש כל מיני שיקולים שצריך לעשות, עלות מול תועלת, מחיר לעומת איך אתה יוצא בתוכנית. הציעו לי להשתתף בכולן, כולל 'האח הגדול'.
"אבל טלוויזיה אני אוהב ועושה. התחלתי לעשות סדרת כתבות עם מנחם הורוביץ, שבה אנחנו מסתובבים בשווקים בארץ ומחפשים דברים מיוחדים. אני אוהב מאוד טלוויזיה ונהנה ממנה, ויוצא לי טוב. אני זוכר את התוכניות הראשונות שהצטלמתי אליהן, לא ישנתי שבוע לפני כן ועשיתי פיפי בתחתונים מרוב שהתרגשתי, אבל אתה לומד לשחות וזה יוצא נהדר. כשהמצלמה באה, אתה הופך למישהו אחר". 
מתי בפעם הראשונה עבדת?
"בתור ילד היה לי מלא כסף. הייתי שליח במשרד כרטיסים מגיל 12 בערך, עבדתי בכל יום אחר הצהריים. הייתי חרוץ ועשיתי את זה כי קיבלתי כרטיס חינם לכל בתי הקולנוע. הייתי הולך עם רשימת סרטים מהעיתון ומוחק כל סרט שראיתי. היה לי מוסר עבודה גבוה, ומאוד רציתי, כבר בגיל צעיר, לעשות הרבה כסף ולהצליח. אחר כך הייתי קופאי בבית הקולנוע במוגרבי עד שהוא נשרף, ובקולנוע פאר ובקולנוע דקל, בתי הקולנוע המיתולוגיים, והתעסקתי עם מלא כסף מזומן. עד היום אני אוהב מאוד ללכת לקולנוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
