בית החרושת לטרור בג'בל מוכאבר: הכפר שהפך לשיאן המחבלים המזרח־ירושלמי

אחמד ג'עביס ובאסל עבידאת סימנו בלוח השנה שלהם את יום העצמאות ה־72 למדינת ישראל,  בעוד חמישה חודשים, כתאריך יעד אפשרי לפיגוע המוני גדול. הם נעצרו בחודש שעבר. כתב האישום שהוגש נגדם לפני ימים אחדים מגלה כי בחנו תוכנית שמטרתה "להרוג כמה שיותר יהודים", בבריכת הסולטן או בכיכר ספרא; שניים מאתרי החגיגות בירושלים שאליהם מגיעים מדי יום עצמאות עשרות אלפי חוגגים.

הסיפור של ג'עביס ועבידאת אינו מפתיע: השניים הם תושבי ג'בל מוכאבר, שכונה שהיא שיאנית הפיגועים וניסיונות הפיגוע לנפש במזרח ירושלים מאז האינתיפאדה השנייה. ובכל זאת יש בו ממד של הפתעה, כיוון שהשניים בחנו "אפשרות" לבצע את פיגוע ההמונים שלהם בשם דאעש, ואף הקימו קשר עם ארגון המדינה האסלאמית.

עבידאת ניסה לחצות את הגבול לסיני כדי להצטרף לכוחות דאעש שלוחמים שם. ג'עביס שוחח בשנים האחרונות כמה פעמים עם דודו, מוחמד זיאד, שלחם בשורות דאעש בעיראק, וחוקרי השב"כ שהחרימו את מחשבו האישי גילו שם תיקיות ייעודיות בנושאים צבאיים שונים כגון "הכנת פצצות", "הסכין הצבאי - הנשק של הלוחם הסלפי", או: "הרצח בחטיפה".  

גם פאדי אל־קנבר, אף הוא מג'בל מוכאבר, הושפע מהאידיאולוגיה הסלפית־ג'יהאדיסטית של דאעש, אך עימו השב"כ הצליח פחות. בינואר 2017 דרס אל־קנבר למוות במשאית שלו ארבעה חיילי צה"ל בטיילת בארמון הנציב, לפני שנורה למוות. אחותו אמרה לאחר מותו שמת את "מות הקדושים היפה ביותר". אל־קנבר הושפע כנראה משני פיגועי דריסה קטלניים בהרבה, שאף הם בוצעו על ידי אנשי דאעש באמצעות משאיות, ושבהם נרצחו קרוב ל־100 בני אדם. הראשון התרחש בניס שבצרפת, והשני רק שבועות ספורים קודם לכן, בברלין. 

אל־קנבר, ג'עביס ועבידאת, פעילי דאעש, הם רק חלק קטן מרצף המפגעים והפיגועים שייצר הכפר ג'בל מוכאבר, רצף שמזכיר בעקביותו רק את הרצף מבית היוצר של חמולת קוואסמה החברונית, ואולי גם את רצף הפיגועים והמפגעים שיצאו בשנים האחרונות מהכפר כובאר שבנפת רמאללה.  

הכל נשאר במשפחה

השאלה מה הופך את ג'בל מוכאבר למקבילה הירושלמית של שיאני הפיגועים מאזור יו"ש, היא מתבקשת, אך צריך להקדים לה את הנתונים, או לפחות מקצתם: מאז האינתיפאדה השנייה נרשמו יותר מ־200 פיגועים, ניסיונות פיגוע או סיכולים שבהם היו מעורבים כמבצעים או כסייענים תושבים מג'בל מוכאבר. 

ברחוב הראשי של הכפר, שרק לפני שני עשורים לחם בבג"ץ כדי שתוואי גדר ההפרדה ישאיר אותו בישראל, ירו כבר ב־2001 ארבעה מצעירי הכפר על שוטרים, ושנה אחר כך, ב־2002, סייעו שניים מתושבי השכונה, האחים רמדאן ופעמי משאהרה, לפעיל חמאס מוחמד אל־ראל, להוציא אל הפועל את פיגוע ההתאבדות באוטובוס קו 32 א' ליד צומת פת, שבו נרצחו 19 בני אדם ונפצעו 74.

גם הפיגוע הקשה בישיבת מרכז הרב, ב־2008, הוא תוצרת ג'בל מוכאבר: עלא אבו דהים, תושב הכפר, הוא שטבח שם למוות שמונה תלמידי ישיבה ופצע תשעה אחרים. באותה שנה הכפר הוציא מתוכו גם מחבל־דורס ראשון: קאסם מוגרבי. מוגרבי דהר ברכבו אל תוך קבוצת חיילים בכיכר צה"ל בירושלים, ופצע 17 מהם. הוא נורה אז על ידי קצין צה"ל ואברך מהישיבה, ונהרג.

שוטרים לאחר הפיגוע בהר נוף // צילום: דודי ועקנין

אחמד ג'עביס אף אינו הראשון ממשפחתו שמעורב בטרור. בן משפחה נוסף בכפר, מוחמד נאיף ג'עביס, דרס למוות ב־2014 באמצעות הטרקטור שברשותו את אברהם וואלעס, חסיד תולדות אהרון, באחד מאתרי הבנייה בירושלים. נאיף, שנורה למוות, היה גם קרוב משפחתו של עלא אבו דהים, הרוצח ממרכז הרב.

גם לחמולת אבו ג'מל מג'בל מוכאבר יש היסטוריית טרור: פיגוע הירי והדקירה שבוצע בבית הכנסת בהר נוף ושבו נרצחו חמישה מתפללים ושוטר (נובמבר 2014), בוצע על ידי שני בני הדודים: רסאן ועודאי אבו ג'מל מג'בל מוכאבר. השניים היו קרובי משפחתו של ג'מאל אבו ג'מאל, שנידון ל־22 שנות מאסר, לאחר שניסה לדקור שוטר. בן דודם של המחבלים, עלאא אבו ג'מל, התגאה אחרי הרצח בבית הכנסת בהר נוף בפעולה שבני דודיו ביצעו. הוא הדגיש אז (ynet, 13.10.2015), כי "זה דבר רגיל שניתן לצפות לו מכל אדם שיש לו אומץ ותחושת שייכות לעמו ולאסלאם". שנה אחר כך הפך בעצמו לרוצח, כשדרס למוות את ישעיהו קרישבסקי בשכונת גאולה וחוסל. רק לאחר מותו התברר שאף הוא שאב השראה למעשהו מארגון המדינה האסלאמית. 

לפני שנה הצטרף עוד אחד מבני משפחת אבו ג'מל מג'בל מוכאבר, עבד אל־רחמן, למעגל הטרור, כשחדר לתחנת המשטרה בשכונת ארמון הנציב ודקר שם ארבעה שוטרים. 

אי אפשר שלא להזכיר שני פיגועים קשים נוספים מתוצרת ג'בל מוכאבר שסוכלו: בראשון (ב־2015) תכננו אחמד סרור, אנס עויסאת, ובאסל עבידאת (מהחמולה שנגד אחד מבניה הוגש עתה כתב אישום) להגיע כשהם מחופשים לחרדים לאולם שמחות בשכונה הירושלמית בית וגן, להיכנס עם המוזמנים דרך הכניסה הראשית ושם לפתוח בירי ללא הבחנה ולרצוח כמה שיותר חוגגים. 

הפיגוע השני, ב־2014, קשור למסכת טרור מזוויעה במיוחד שעזיז עויסאת מג'בל מוכאבר תכנן ואף ניסה להוציא אל הפועל. עויסאת חתך את צינורות הגז של תשעה בנייני מגורים, חמישה מהם בשכונות ארמון הנציב (הסמוכה לג'בל מוכאבר) ושכונת גילה, כדי לגרום לפיצוץ גז ולקריסת הבניינים על יושביהם. באחד המקרים הוא הותיר נר דולק במרחק של מטר מארונות הגז, בניסיון להבטיח שמזימתו תצלח. 

הגרעין הקבוע של דאעש

אריק ברבינג ("האריס") שהיה אחראי על מרחב יו"ש וירושלים בשב"כ, מצייר את ג'בל מוכאבר ככפר עם מסורת שבטית, בדואית, אתנית וקנאית שבמידה רבה השתמרה עד היום.

"זו חברה עם נוקשות דתית חזקה, שרבים בה מקפידים לפקוד את המסגדים ולעסוק בלימודי דת", אומר ברבינג, "זו גם חברה שלא מגלה פתיחות לקשר ולחיבורים עם תושבי ירושלים האחרים... בירושלים אין לנו כמעט דאעש, אבל המעט שיש מגיע בעיקר מג'בל מוכאבר. יש שם בודדים שמתחברים למשנת הח'ליפות האסלאמית העולמית והג'יהאד העולמי, ולאמונה בצורך לשנות את העולם ולשחרר אותו מהצלבנים ומהיהודים באמצעות פעולות קיצון, שניזונות מהדת".

רצף טרור שמשתווה רק לרצף הטרור של חמולת קוואסמה מחברון // צילום: אורן בן חקון

ברבינג מציין כי למרות שגם בג'בל מוכאבר ניתן למצוא (כמו באזורים אחרים של מזרח ירושלים) תהליכי ישראליזציה והשתלבות לכאורה, "בניגוד למה שסברנו בעבר, הישראליזציה הזאת אינה גורמת להתמתנות. הם מאוד נהנים מהעולם המערבי אבל גם מאוד מתעבים אותו. ישראל, כחברה מערבית פתוחה, מספקת להם שפע עצום. הם מנצלים זאת, אבל ברובד עמוק שונאים אותנו יותר, כי זה מתנגש להם עם המסורות שבג'בל מוכאבר הן דומיננטיות ונוקשות. כשהייתי אחראי בשב"כ על ירושלים זיהינו את טיפוס 'הפרח' הירושלמי - אחד שהולך עם ג'ינס וטריקו יקרים שקנה בקניון, מסתפר כמו הישראלים, מאמץ את כל המניירות של הישראליות, אבל בפנים נשאר צרוב דתית".

בן אברהמי, מומחה לענייני מזרח העיר ועמית מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, מציין אף הוא את הצביון החמולתי־שבטי שנשמר בג'בל מוכאבר. אברהמי מוצא בכפר קווי דמיון לכפרים בדואיים כמו חורה בנגב, שגם בו נחשפו אנשי דאעש, ויש לו עוד תובנה מעניינת: "פעמים רבות טוענים שהמצב הסוציו־אקונומי דוחף אותם לייאוש והקצנה. אני כופר בזה. ג'בל מוכאבר אולי אינו כפר אמיד, אבל המצב הסוציו־אקונומי שם, למרות העליבות החיצונית, בכלל לא רע. ג'עמיס ועבידאת הן מהמשפחות הגדולות והלא פעם מבוססות בכפר ודווקא מהם וממשפחות מבוססות נוספות יצאו מחבלים. זו לא שכונת עוני, אבל כן סוג של בועה שקשה לגורמים שמבשרים מתינות דתית או קדמה להיכנס אליה פנימה. גם הזרועות של ישראל כמעט אינן נראות שם". 

פיד של הסתה

אחד התחומים שאברהמי חקר לאחרונה הוא תחום הרשתות החברתיות במזרח ירושלים. כך הגיע גם ל"מוכאבר־נט", "אחד העמודים הגדולים והמשפיעים ביותר", לדבריו, במזרח העיר. עורכי העמוד אמנם מציגים את עצמם כסוכנות ידיעות מקומית, "אבל בפועל זהו כלי השפעה ותעמולה מהחזקים במזרח ירושלים, והרוח שנושבת משם היא לא של שלום ופיוס", כדברי אברהמי. "יש שם הרבה האדרה של שאהידים והקפדה בציון ימי השנה לפיגועים שביצעו בני הכפר. בכל פעם שמשתחרר אסיר שלהם, מתנהל שם פסטיבל שלם. נוצר שם מרחב שהוא גם מידעי־חדשותי, אבל גם מרחב עם הסתה רבה ושיח שנאה".

הדברים הללו מתכתבים היטב עם דברים דומים של חוקר ירושלים הוותיק ישראל (לוליק) קמחי, שפרסם לפני שנתיים (יחד עם אחמד אסמר) מחקר על שכונת ג'בל מוכאבר במסגרת מכון ירושלים למחקרי מדיניות. קמחי זוכר במיוחד שיחה עם קבוצת מורים שתיארה את התלמידים ולעיתים גם את הוריהם כ"בדואים שברחו מן המדבר", והתלוננה על גילויי אלימות רבים בבתי הספר שם. ואכן, לפחות פעם אחת, לאחר מותו של המחבל בהאא עליאן שביצע פיגוע דקירה וירי באוטובוס בארמון הנציב, התפרסמו בדף הפייסבוק של תיכון ג'בל מוכאבר שירי שבח לשאהידים, ודברי אהדה והזדהות עם עליאן.

"הייאוש שולט כאן"

בג'בל מוכאבר, שסובלת מהיעדר חריף של תשתיות תקינות, קשה להידבר עם תושבים בסוגיית מרכזיותו של הכפר כיצואן פיגועים ומפגעים. מרקמי החיים המשותפים עם השכנים היהודים בשכונת ארמון הנציב נחלשו ביותר עם השנים, אולם רבים מתושבי הכפר מועסקים על ידי יהודים במערב העיר ומחזיקים בתעודת התושב, שמקנה להם זכות בחירה לעירייה ונגישות לכל מקום בעיר ובישראל. 

מחמוד עויסאת, דמות מוכרת בכפר שהיה פעיל בוועד ההורים המקומי, שולל טרור ואלימות, אך אינו שולל את הקשר הסיבתי, שקיים להערכתו בין הממדים הרבים של ההזנחה בכפר, לבין המספר הגבוה של המפגעים שיוצאים ממנו.

"הייאוש שולט כאן", טוען עויסאת, "הרשויות מתייחסות אלינו כאל אויבים. רק בימים האחרונים ניסינו לחדש את אספקת החשמל כאן באחד הרחובות ששרוי בעלטה כבר חמישה ימים. אין עם מי לדבר. אנחנו משלמים ארנונה, אבל לא מקבלים שירותים כמו בשכונות היהודיות. אין מספיק כיתות לימוד, אין גני משחקים, אין מגרשי ספורט. אין היתרי בנייה. אין שמחת חיים. במציאות שכזאת קל מאוד לשטוף את המוח לנוער שאינו מוצא עתיד נורמלי, אז הוא מחפש עתיד במקומות מסוכנים. אני באופן אישי - התייאשתי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו