מאפסים כוונות: האם ניתן להביא לפריצת דרך שתשים קץ למשבר הפוליטי בישראל?

משחק ההאשמות שמתנהל בין המפלגות הגדולות עוד לפני שפוזרה הכנסת - וכמובן ביתר שאת מאז שהדבר הפך לרשמי - לא יהיה רלוונטי בתוך כמה שבועות. הפוליטיקאים מכל קצוות הקשת יתחילו להתביית על סדר היום שישרת אותם, ואיתו ירוצו עד פתיחת הקלפיות, בעוד שלושה חודשים. 

כבר לפני פיזור הכנסת סימנו בכחול לבן את הקו, שהוא למעשה מיחזור של הקמפיין הקודם: חסינות, שחיתות ומה שביניהם. הגבולות האידיאולוגיים יטושטשו עוד יותר. החלוקה לימין ולשמאל תישלל, שוב, על הסף. העובדה שניהלו מו"מ עם הסיעות הערביות לתמיכה בממשלה בראשותם תישכח, והמציאות שלפיה השותפות הטבעיות הן מפלגת העבודה ומרצ כמעט תימחק. 

כחול לבן צריכים להביא להכרעה, ואת זה יעשו באמצעות שני מהלכים: הצגת בנימין נתניהו כמי שדואג לעצמו בלבד, מתוך כוונה להמאיס אותו על מצביעי הימין, וכן באמצעות עידוד הצבעה במגזר הערבי, על מנת להגדיל את אחוזי ההצבעה שם. ראשי המפלגה יוצאים לבחירות כשהם מעודדים: הסקרים מחייכים, סדר היום מביך את נתניהו, שגם נתפס כאשם מרכזי בהקדמת הבחירות, ובלוק של 61 עם הערבים נראה בהישג יד.

אחרי כיפופי ידיים שנמשכו חודשים, הצליח בני גנץ להכניע את יאיר לפיד ולהוציא ממנו ויתור פומבי על הרוטציה. לא רק ויתור טכני היה כאן, בעיני גנץ, אלא הסרת אחד המכשולים הגדולים מפני קבלת ההחלטות. לפיד היה בעיניו כאבן ריחיים על צווארו. אם הדבר היה תלוי בו בלבד, היה יכול להיות ראש ממשלה בעוד חצי שנה במסגרת הסכם הרוטציה עם נתניהו. הקוקפיט עדיין קיים, וחברי הרביעייה ייפגשו, יתייעצו ויקבלו הרבה החלטות משותפות. אבל זה יקרה בגלל האופי של גנץ וחוסר היכולת האישית שלו להתמודד לבדו. לא בגלל שהוא חייב. 

הוויתור על הרוטציה מחליש לא רק את לפיד אלא את כל מי שהוא לא גנץ ברביעייה. לפיד היה כוח שגנץ התקשה להתמודד איתו. אם בעבר נאלץ להתקפל בפניו או להסתיר ממנו מידע שידע שלא יהיה לרוחו, כמו העסקתו מאחורי הקלעים של רונן צור כיועץ אישי, הרי מכאן ואילך לא יהיה ליו"ר כחול לבן צורך להסתיר מלפיד. ברצותו ייתן לו דריסת רגל בקמפיין, וברצותו ימדר אותו. גם גבי אשכנזי, שהחל להשמיע הרהורי כפירה חתרניים, נוטרל לחלוטין באמצעות קיפולו של לפיד. במובן הזה הרוויח גנץ מכל העולמות. 

מלחמה על הבית

גנץ מתחיל את המרוץ הנוכחי לבחירות 2020 כשהוא משופשף יותר, בשל יותר. ראיונותיו בתקשורת בטוחים יותר ומאולצים פחות. פניו קורנות ומאירות, ונראה שקיבל זריקת עידוד ורעב אמיתי לנצח. מנגד, נתניהו נראה כבוי. מצולק. נטול תחמושת. אילו היו משתתפים שניהם בפרסומת לשמפו, אין ספק מי היה מלוהק לתמונת הלפני, ומי לאחרי. מי חיוני ומלא ברק, ומי דהוי ומלא קשקשים. 

גנץ מתחיל את המרוץ כשהוא משופשף יותר, בשל יותר // צילום: אורן בן חקון

נתניהו יודע שבבחירות האלה - קרב חייו, לא פחות - הוא חייב להמציא את עצמו מחדש. שלא יועיל להטיח בגנץ שהוא איש שמאל שילך עם הערבים. המסר לא הוציא את הליכודניקים בפעם הקודמת, והוא בוודאי לא יוציא אותם בפעם הנוכחית. במקביל, הסיעה הערבית עשויה להוציא מהבתים מצביעים במספרים שלא ידענו, וכל זאת בעוד הזליגה האיטית אך העקבית מהליכוד אל כחול לבן נמשכת בתקופה שאחרי הגשת כתב האישום.

הדבר היחיד שמסוגל כעת להוציא את מצביעי הימין בהמוניהם לקלפיות, כך נראה, הוא מסרים חדים ותקיפים נגד מערכת המשפט: הפרקליטות, בג"ץ, מוסד היועמ"ש וכל הגופים הפקידותיים ששמו את עצמם במרוצת השנים כבעלי הבית והאדונים האמיתיים במדינה. בני גנץ לא מעורר אמוציות באנשי הימין כמו דינה זילבר. יאיר לפיד זה מלאך חביב לעומת הדמות הדמונית של ליאת בן ארי.

כשהם מרגישים שהמלחמה היא נגדם, מצביעי ימין ייצאו מהבתים. לא רק יבואו להצביע, אלא גם ייצאו לרחובות ולהפגנות. בקמפיין מקצועי ומדויק, יוכלו בליכוד לשוות את התחושה שלא מדובר פה במלחמה על נתניהו, אלא מלחמה על הבית. שלא רק גורלו הפוליטי של אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, מוטל פה על הכף, אלא צביונה של המדינה דורות קדימה. שאם נתניהו נופל, הימין נופל, ולא רק עכשיו אלא לתמיד. שהמערכת למדה שהיא יכולה. שיש באפשרותה להביא להפלתו של ראש ממשלה פופולרי, ואחרי שלמדה את השיטה, איש יותר לא יהיה חסין בפניה. שהקרב אבוד מראש. שגם אם יעלה ראש ממשלה מהימין אי פעם, הוא יהיה כנוע ונתון לחסדיה. 

נתניהו ייאלץ להוציא לראשונה מפיו את המילים "דיפ־סטייט", המאפיינות את המערכת התת־קרקעית שמנסה לכבוש את השלטון באמצעות מהפכה בלתי אלימה, הנשענת על מערכת משפט לא מבוקרת שנטלה לעצמה סמכויות־על. הוא יזכיר לציבור את "מסמך יצחקי", המרכז מידע וחשדות נגד חברי כנסת, ובאמצעותו, יתריע, פועלת המערכת להטיל אימה על ח"כים ונבחרים. הוא יטיל דופי בהחלטות בג"ץ חד־צדדיות שהביאו לשיטתו להרס ההתיישבות ועצרו קידום יוזמות ומהלכים כאשר הגיעו מהצד הימני של המפה. 

בקמפיין מסוג זה גנץ וכחול לבן הם שחקן משני. הם בטח לא האויב. הם הקורבנות הבאים במידה שייבחרו לשלטון. שהם, ואלה שיבואו אחריהם, יהיו בובות על חוט בידי המערכת התת־קרקעית השולטת. אסקופה נדרסת. ובחירות אלה הן הצ'אנס האחרון לעשות זאת.

רה־ארגון בימין

מי שהבין היטב את המצב הוא המשנה ליועמ"ש, רז ניזרי, שתקף את עמיתתו דינה זילבר, שבנאומה הפגינה את מלוא הניתוק והסיאוב הנפשי שבו מצויים היא וחבריה. בעוד היא דיברה על החזרת האמון במערכת, טען ניזרי שדבריה פועלים בדיוק להפך. שהיא משכנעת את המשוכנעים, אבל בפועל מבקרי המערכת הולכים ומתרבים. 

קולם, אמר, נשמע יותר ויותר. זה הזמן, לדבריו, לא להדוף את הביקורת ולהאשים את התוקפים, אלא בדיוק להפך. להגביר את השקיפות. לעודד ביקורת עניינית ומקצועית. לטפל בליקויים כאשר הם מתגלים ולא לטייח אותם בתקווה שהגיבוי התקשורתי הכמעט מוחלט יסייע להחליק הכל ולהמשיך הלאה. שלאנשים יש בטן מלאה ומיליון שאלות ותהיות שעליהן איש מחבריה של זילבר לא מוצא צורך לענות.

אם נתניהו יחליט לאמץ את הקו שאותו מובילים כמה מבכירי הליכוד ובראשם שר המשפטים, אמיר אוחנה, תעמוד הפרקליטות בפני תקופת מבחן לא פשוטה עבורה. אולי המבחן הקשה ביותר בתולדותיה. אבל לא בטוח שנתניהו שם. גם בתדרוכים האחרונים נזהר ראש הממשלה מלתקוף יתר על המידה את מערכת המשפט. כלפי היועמ"ש והפרקליטות עוד התיר מעט את הרסן, אבל נגד בית המשפט ובג"ץ הוא מסרב בינתיים לדבר. לא מעט משרי הליכוד מתריעים בפניו שהדבר עשוי לחזור אליו כמו בומרנג. שקמפיין מסוג כזה עשוי להביא קהלים חדשים אבל גם להרחיק ישנים. לטענת כמה מהם, הסיפור המשפטי, הדיפ־סטייט ועוצמתה של הפרקליטות הם לא באמת נושא שמאות אלפי אנשים מתעניינים בו, עד כדי כך שיבואו לקלפיות כדי להכריע בסוגיה. 

אז בינתיים החליט ראש הממשלה לתקוף את ליברמן, תחת המסר שהצבעה עבורו היא הצבעה בעד בחירות רביעיות. ליברמן לוקח את קולות מצביעיו, ולא מממש אותם. לא מצטרף לשום צד. גם לא מצליח לכונן אחדות. כל מנדט שהוא מקבל גורע מהיכולת של אחד הצדדים להשיג רוב פרלמנטרי ולהביא להכרעה. לכן הצבעה לישראל ביתנו היא לא רק קול לפח, אלא קול ברור בעד המשך המשבר הפוליטי. ירידתו של ליברמן מהבמה תביא להכרעה, בפרט כאשר כל אחת מהמפלגות האחרות משויכת באופן ברור למחנה ולמנהיג שמוביל אותו.

עוד החליט נתניהו כי בניגוד לפעם הקודמת, ובדומה לפעם שלפניה, עליו יהיה להפשיל שרוולים ולסדר את מחנה הימין באופן האופטימלי ביותר. זאת על מנת שלא לאבד שום מנדט. על פי התוכנית, מימין לליכוד יהיו שתי מפלגות בלבד. הימין החדש - כאשר ההערכה של ראש הממשלה היא כי מעמדו של נפתלי בנט כשר הביטחון יאפשר לו לעבור את אחוז החסימה ללא סיכון; והבית היהודי יחד עם תקומה ועוצמה יהודית, שבפעם הקודמת התמודדה לבד. 

זהות של משה פייגלין תמצא גם היא מקום להיות בו, בליכוד או בימין החדש, וזאת על מנת שלא לאבד קולות נוספים בימין. לגבי איילת שקד, היא כנראה תצטרך להחליט בעצמה לאיזו מסגרת ללכת. נתניהו יהיה מנוע מלהתערב בעניינה. 

שוב, "התקשורת העוינת"

עוד לפני שנתניהו יצטרך להתמודד בזירה הארצית, יהיה עליו להתמודד בזירה המקומית, בפריימריז לראשות המפלגה שנכפו עליו על ידי גדעון סער, וייערכו ב־26 בדצמבר. 

נתניהו לא רצה את ההתמודדות וניסה בכל דרך להתחמק ממנה, אבל נחישותו של יריבו, שקורא עליו תיגר, הביאה אותו לכלל החלטה כי הנזק שבהיעדר פריימריז יהיה רב יותר מאשר בקיומם. 

בליכוד לא אוהבים חתרנים, והמהלך של סער היה חתרני ולא מקובל בעיניים ליכודיות // צילום: יהונתן שאול

אבל נתניהו לא רוצה רק לנצח בהתמודדות על ראשות המפלגה, אלא למנוע מסער לטפס במרומי 30 אחוזי התמיכה, דבר שיסייע לו להשיג תמונת ניצחון ויאפשר לכלי התקשורת להציג את ראש הממשלה כמי שהושפל בידי מפלגתו. היות שאפילו משה פייגלין הצליח לקבל 30 אחוזי תמיכה נגד נתניהו, המשימה שלקח על עצמו נראית כמעט בלתי אפשרית. 

נדמה כי ככל שנתניהו יתקוף את סער, כך יהפוך אותו למועמד שווה. הוא יודע שלסער יש נכס שמעולם לא היה לפייגלין - תמיכה אדירה בתקשורת, כמו כל מי שמצליח לערער את מנהיגותו של נתניהו, ומקבל מייד במה נרחבת להפצת מסריו, תוך הצגתו כמנהיג דגול, לא משנה לאיזו מפלגה הוא משתייך ומהן דעותיו הפוליטיות. כך כחלון בשעתו. כך ליברמן בחודשים האחרונים. וכך סער כעת. 

בליכוד לא אוהבים חתרנים, והמהלך של סער אכן היה חתרני ובלתי מקובל בעיניים ליכודיות. לא העובדה שדרש פריימריז, אלא שדרש לקיים אותם עוד לפני שהכנסת התפזרה. כשנתניהו עוד מנהל מו"מ להרכבת ממשלה. בעיניהם זו לא היתה רק תקיעת מקלות, אלא נעיצת סכינים. אלא שהתמיכה התקשורתית, של העיתונות העוינת את נתניהו, מטשטשת את המהלכים הללו ודואגת להציגם כלגיטימיים.

פרופיל נמוך בשמאל

מי שגילו סימני מצוקה מתקדמים נוכח התפזרות הכנסת ביום רביעי בלילה, ושקולם לא נשמע כמעט לאחרונה נוכח המגעים־כביכול (או נכון יותר ההתגוששות) בין המפלגות הגדולות, הם חברי מפלגות העבודה והמחנה הדמוקרטי, שעלולות למצוא את עצמן בסכנה קיומית. 

ראשי מפלגות השמאל רואים בעיניים כלות כיצד כחול לבן הולכת ותופחת כסופגנייה, בעוד הן הולכות ומצטמקות כלביבות. מבחינת גנץ וחבריו, הדבר החשוב ביותר בבחירות הוא שחזור ההישג של הפעם הקודמת, להיות המפלגה הגדולה ביותר ולתבוע את המקום הראשון ברוטציה לראשות הממשלה. 

אלא שצמיחה עבור אחד היא בשורה רעה לאחר. בפעם הקודמת הצליחו שתי המפלגות לעבור את אחוז החסימה. הפעם האתגר מורכב יותר. 

ההערכה היא כי חברי אותן מפלגות יעניקו שקט תעשייתי לראשיהן ולא יבקשו לקיים התמודדות נוספת על ראשות המפלגה לקראת בחירות 2020. היחיד שעשוי להתמודד נגד יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ, הוא איציק שמולי, אולם ככל הנראה יעדיף האחרון שלא להתמודד הפעם אלא לשמור את האופציה לפעם הבאה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו