רגע לפני שהכנסת מאבדת את המנדט והבחירות השלישיות יוצאות רשמית לדרך, היה זקוק ראש הממשלה למהלך שיהפוך את הקערה על פיה. כזה שיוציא אותו מעמדת הסרבן וכמי שאליו מופנות האצבעות המאשימות ויביא להטלת האחריות על כחול לבן. גם בנימין נתניהו וגם בני גנץ כשלו במאמציהם להרכיב ממשלה כשהמנדט היה בידם. הבוחרים לא אוהבים לוזרים. ציפי לבני, הראשונה שלא הצליחה להרכיב ממשלה בעשור האחרון, לא הצליחה להתנער מהתואר המפוקפק עד יומה האחרון בפוליטיקה. אבל אם מוסיפים לזה גם האשמה על הקדמת הבחירות, ועוד שלישיות, עשוי הדבר לגבות מחיר יקר בקלפי למי שייתפס כאשם.
נתניהו ידע שלא יוכל להעביר את כל האחריות להקדמת הבחירות ממנו אל בני גנץ ויאיר לפיד. אבל לפחות חלק מהאחריות נראה אפשרי לשיטתו. סך הכל חיפש שוויון בנטל. הפגישה עם גנץ השבוע בקריה בתל אביב היתה מארב מתוכנן היטב. אמבוש בסגנון סיירת מטכ"ל שהותיר את לוחם הצנחנים התמים, הרמטכ"ל לשעבר, מוכה וחבול.
כמו פתי נכנס גנץ לתוך המלכודת שטמן לו ראש הממשלה, וכשהוא יצא משם שום דבר לא חזר להיות כפי שהוא. פתאום חיצי אשמה מופנים אליו מתוך מחנהו. זה דבר שלא הורגל אליו. זה שבצמרת כחול לבן, בספסלים האחוריים ברשימה, כמו גם העיתונאים הנלווים, לועגים לו מאחורי גבו, זה בשבילו לא דבר חדש. אבל בגלוי, בתקשורת ולעין כל, זה כבר עניין אחר.
נעבור את החורף
אם עד יום רביעי הקרוב לא תקום ממשלה ותחל מערכת הבחירות, יכהן נתניהו כראש הממשלה עוד חמישה חודשים לפחות. שלושה חודשים של קמפיין ועוד חודשיים של הרכבת קואליציה. לכן, הסירוב להצעתו לאפשר לו לכהן חצי שנה ואז להעביר את השרביט לגנץ לא התקבל בהבנה במחנה. שתי דקות אחרי סיום הפגישה יצאה הודעת הליכוד המטילה את האשמה על גנץ. ההודעה הוכנה מראש. בליכוד ידעו שגנץ יסרב. יאיר לפיד, וגם משה יעלון, מסרבים לשבת עם נתניהו כראש הממשלה אפילו יום אחד. ישיבה איתו, בראייתם, "תלבין" אותו ותיצור תקדים שראש ממשלה יכול לכהן תחת כתב אישום.
מיזם של בית הנשיא - שלגונים עם הכיתוב "פעם שלישית גלידה" // צילום: אורן בן חקון
בשבוע האחרון נשמעו מגוון סיבות ותירוצים להתעקשות של נתניהו לכהן בחצי השנה הראשונה. החל מהתוכנית לסיפוח בקעת הירדן שנחשפה ב"ישראל היום" ועד להסברים מדיניים ומשפטיים מוזרים ומגוונים. האמת הפשוטה היא כי די בתקופה זו כדי לחשוף את פרצופם האמיתי של ראשי כחול לבן, שמסרבים לממשלת אחדות.
מה היה קורה אם באופן מפתיע גנץ היה מסכים? או אז היה אפשר לפוצץ את העסק על משהו אחר. לא חסרים נושאים. נתניהו היה טוען שאת הוויתור המשמעותי ביותר הוא כבר נתן כאשר הסכים להעביר את הכהונה בעוד חצי שנה, שתחלוף ביעף במושגים פוליטיים, וכל התעקשות נוספת של גנץ וחבריו היתה נתפסת קטנונית ועילה לפיצוץ.
ההערכה היא כי מבחינת סדר העדיפויות, נתניהו היה מעדיף ממשלת ימין צרה עם אביגדור ליברמן בעדיפות ראשונה. הוא לא מתאבד על התרחיש הזה, לא מנסה לקרב את ליברמן או להטיל את כובד משקלו על כך, כי הוא לא סומך עליו ומאמין שליברמן מהתל בו. האפשרות הבאה המועדפת היא בחירות. ממשלת אחדות תיתכן, אם גנץ יבוא לבד. פירוק כחול לבן היא עילה טובה בשביל לעצור את הבחירות, לכונן ממשלה עם רוטציה, ובעוד חצי שנה, הזמן להעברת השרביט, נראה כבר איך להתמודד.
ביקור דמיוני אצל הבוס
גם ליברמן עשה השבוע מהלך לא קטן, ואם הוא ייכנס בסופו של דבר לממשלת ימין צרה, ייזכר אותו אירוע כנקודת המפנה. היה זה כאשר שני חברי כנסת מישראל ביתנו פנו אליו ואמרו לו כי אחרי שכשלו מאמצי האחדות, והעובדה שנותרו על השולחן שתי אופציות בלבד: ממשלת ימין־חרדים צרה או בחירות, עדיף לחתור לממשלת ימין.
חברי הכנסת של ישראל ביתנו לדורותיהם מאופיינים בעיקר כחסרי פנים ושם. זה נכון שהם מחזיקים בתעודת זהות עם שם שהעניקו להם הוריהם ותמונה עם פרצופם, שאותו הם נושאים מעל צווארם, אולם עם היבחרם לכנסת הופכים כולם לחסרי זהות, בטלים ומבוטלים למנהיג.
בשבועות האחרונים שיגר ליברמן את חייליו לחזית התקשורת, העניק להם קבוצת פקודות בדמות גיבוב של משפטים כלליים שלא תמיד מצטרפים לכדי אמירה רציונלית וסדורה ושלח אותם לקרב בראיונות הרדיו ואולפני הטלוויזיה. רובם לא חזרו בשלום. ככל שהשאלות נכרכו והתהדקו על כוונותיהם העתידיות ועל הסתירות הרבות שיצאו מפיו של מנהיג הקבוצה, התחוור לאותם חיילים אלמונים שאסופת המשפטים הרנדומליים שהושמה בפיהם אינה מספיקה. שעוד לא עבר חצי ראיון וכבר התחמושת אזלה.
בישראל ביתנו אין מציאות של ח"כים ש"מציעים" למפקד העליון הצעות פוליטיות // צילום: יהודה פרץ
והנה השבוע פורסם כי שניים מהם, יו"ר הסיעה וח"כ נוסף, העזו, לראשונה מאז נוסדה המפלגה, לפנות בעצמם למנהיג ולהציע לו להיכנס לממשלת ימין צרה עם החרדים כדי להימנע מבחירות. אפשר לדמיין את המעמד. עומדים שני חברי כנסת מישראל ביתנו מול מפתן הדלת במשרדו של ליברמן בכנסת, נרגשים ומיוזעים, ומבקשים להיכנס. המזכירה מבועתת מהפנייה הישירה ומתקשה להחליט מה לעשות, האם לאפשר לשני הפוחזים, שאותם מעולם לא ראתה, להיכנס אל הקודש פנימה, או לסלק אותם מעל פניה.
רגע לפני שבחרה באופציה השנייה קלט ליברמן את המתרחש. "מה הולך שם?" הרעים בקולו. שלושה פנים משותקים ומבוהלים הופנו אליו באחת. מי אתם לכל הרוחות? זה אנחנו בוס, אמרו שני הח"כים בקול רוטט. עודד פורר, יו"ר הסיעה שלך, ענה הראשון. ואני, חמד עמאר, הנציג הדרוזי, אני איתך כבר שנים, רעד השני. כן, מה אתם רוצים? ירה ליברמן בחוסר סבלנות לכיוון שתי הדמויות המפוחדות אותם זכר במעורפל אחרי שהתאמץ לעורר את תאי הזיכרון בראשו. בחיל ורעדה שטחו שני הח"כים את הצעתם להיכנס לממשלת ימין צרה ונמלטו כל עוד נפשם בם מהחדר.
האירוע כמובן לא התרחש מעולם. בישראל ביתנו אין מציאות של ח"כים ש"מציעים" למפקד העליון הצעות פוליטיות. ועוד שזה יוצא אחרי זה בצורה מבוקרת לתקשורת.
המהלך כולו יזום על ידי ליברמן. ככל הידוע אין מדובר בהחלטה שכבר התקבלה להיכנס לממשלה צרה, אלא יותר בניסוי כלים. בלון שהופרח. הרוח שמובילה אותו מאז ועד ליום רביעי היא שתקבע לאן פניו.
אז מי בניגוד עניינים?
המערכת המשפטית, מהפרקליטות המסונפת לרשות המבצעת, ועד לבתי המשפט, השייכים לרשות השופטת, מעולם לא הצטיינו במודעות עצמית יתרה. גם עכשיו, כשהרוחות סוערות והדם רותח, בעקבות מה שנחשף עד כה בשורת הכשלים והתהיות שבחקירות נתניהו, ממשיכות מערכות אלה להתנהל כאילו כלום. מעמדם הציבורי בשפל שלא היה. האמון קרס. והם בשלהם.
ההודעה של היועמ"ש כי הוא זה שימנה את מ"מ פרקליט המדינה מנותקת והזויה. כבר שנים התרגלנו שהיועמ"ש ובתי המשפט יודעים כשזה בא להם טוב, להפוך את לשון החוק לאות מתה. שלא המחוקק קובע את החוק אלא מי שהוסמך לפרשן אותו. כך נפסלו עשרות חוקים וסעיפי חוק על סמך חוק יסוד אחד שעבר ברוב קטן במליאת הכנסת, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מתוך פרשנות שחוק יסוד הוא נעלה יותר, חצי חוקה, וכל שאר החוקים בטלים אליו. חלפו יותר משני עשורים והכנסת מעבירה, ברוב גדול ומוצק, חוק יסוד נוסף, חוק הלאום. כעת בג"ץ דן בשאלה האם החוק, החצי חוקתי - כמו שהם קבעו - חוקתי או לא, ולא דחה את העתירה על הסף אלא דן בעניין.
החוק קובע כי את מ"מ פרקליט המדינה לשלושה חודשים ממנה השר. מנדבליט מקיים את לשון החוק. הוא לא הודיע כי הוא בעצמו ממנה את הפרקליט הבא. הוא רק הנחה את השר למנות את הפרקליט הספציפי שבו הוא מעוניין. הוא לא נתן שלוש אופציות, או אפילו שתיים. רק אחת. כל השאר, קבע מנדלבליט, הם מחוץ לתחום הסבירות.
היועמ"ש הסביר כי השר בניגוד עניינים. בוועדת האיתור המקורית, זו שלא התכנסה כי הממשלה היא ממשלת מעבר, אין נציגים פוליטיים. רק שכח לציין מנדלבליט כי את הטרלול שמונע הקמת ועדת איתור, והעובדה שאין מפכ"ל, אין מינויים והשיתוק פושה בכל עבר, יצרו הוא וקודמיו יחד עם חבריהם השופטים. מילא שממשלת המעבר קיימת שלושה חודשים או חצי שנה, אפשר לעצור את המדינה פעם בכמה שנים ולנקוט משנה זהירות בנושאים רגישים כמו מינויים ותקציבים. אבל לשתק את המדינה למשך יותר משנה בשם אותה זהירות, זה כבר טירוף מערכות. זה מה שחורג ממתחם הסבירות, הרבה יותר מהמינוי של מ"מ הפרקליט בידי השר. בכלל, אולי מי שנמצא בניגוד עניינים במינוי הפרקליט הוא מנדלבליט בעצמו? באופי עבודתם המשותפת ויחסי הכוחות ביניהם, זהות הפרקליט חשובה ליועמ"ש לא פחות מאשר לשר ואולי אף יותר. מי יודע אילו שיקולים נכנסים בראשו של מנדלבליט בבואו למנות את יד ימינו. והאם השיקולים מקצועיים נטו, או זרים ועקומים.
חומרים אסורים
במשך שנים נמנעת הפרקליטות לאפשר לגוף פיקוח כלשהו להצר את צעדיה. הקבוצה האמונה על חשיפת האמת, החוק והסדר, מסרבת בתוקף שמישהו יחטט בקרביה ויחשוף את מעלליה, ככל שישנם. רק לגבי חקירות נתניהו בלטה תכונת השמירה ההדדית, ציפוף השורות ומניעת חדירה של כל גורם חיצוני לבדוק, לחקור ולחשוף את המתרחש שם ברחוב צלאח א־דין שבמזרח ירושלים.
מתניהו אנגלמן // צילום: אורן בן חקון
זה לא התחיל כמובן עכשיו. לפני כשלושה שבועות הודיעו בחגיגיות מבקר המדינה ומשרד המשפטים על הסכם שנחתם בין הצדדים, ובו נוהל חדש לאיסוף חומרים בידי מבקר המדינה. "איתור של מידע ומסמכים המצויים במערכות המידע של גופים מבוקרים ברשות המבצעת ואיסופם בידי מבקר המדינה", נכתב בראש ההסכם החדש. בין השאר יוכלו, כתוצאה מההסכם, להיכנס אנשי המבקר לתיבות הדואר האלקטרוני של עובדי הגופים המבוקרים ולשאוב מהם חומרים עבור דו"חות הביקורת. הצורך בנוהל חדש הגיע כאשר נוהל איסוף המסמכים הישן הפך ללא רלוונטי כשרוב חומרי הביקורת בכלל לא מצויים בקלסרים ובתיקיות, אלא בקובצי מחשב, בתיקיות ענן ובתיבות דוא"ל.
אלא שמאחורי ההודעה החגיגית המשותפת של משרד המבקר ומשרד המשפטים הסתתרה דרמה של מריחות ועיכובים, כיפופי ידיים ותגרות וחילופי איומים בין שני הגופים. מי שיזם את הנוהל החדש הוא המבקר הקודם יוסף שפירא. כאשר ראו במשרד המשפטים את הנוסח חשכו עיניהם. בתוך רגע הבינו כי חתימה על המסמך תחשוף גם אותם, את אנשי הפרקליטות והיועמ"ש, לנוהל החודרני לדעתם שמבקש המבקר, ומיאנו לחתום. במשך יותר משנה ניסה, שידל, הפציר המבקר הקודם לחתום על הנוהל ולצאת לדרך, אולם המכתב שנשלח ליועמ"ש נותר יתום.
עד לכניסת המבקר החדש. כשנודע למתניהו אנגלמן כי בפרקליטות מסרבים לחתום, החליט להפעיל את כל כובד משקלו בעניין. בעוד בתקופת שפירא היה יכול כל פרקליט, בכיר כזוטר, וכל חוקר משטרתי, מרפ"ק ועד ניצב, לפנות למבקר המדינה ולדלות חומרים שבאמתחתו לצורכי חקירה, קבע אנגלמן כי הדבר אינו חוקי ולכן ייעצר. כל זאת עד לגיבוש נוהל מסודר. הנוהל מגובש בימים אלה וטרם הושלם. בעוד הפרקליטות, שמבחינתה המבקר מחזיק בחומרים ששווים זהב מבחינה חקירתית, לוחצים על אנגלמן לסיים את הנוהל הזה, לוחץ עליהם אנגלמן מהצד השני לחתום על הנוהל ההוא. היועמ"ש, שהבין שהמלחמה אבודה, נכנע וחתם.
ממשרד המשפטים נמסר כי "הטענה כאילו 'עוכבה' חתימתו של היועמ"ש על הנוהל מטעם לא ענייני, לא כל שכן מטעמים הקשורים בפרקליט המדינה או ביועץ המשפטי לממשלה, היא שקרית. העבודה לגיבוש הנוהל, שנעשתה תוך שיתוף ודיאלוג בין משרד המשפטים למשרד מבקר המדינה, נמשכה פרק זמן משמעותי נוכח רגישות ומורכבות הסוגיות המשפטיות המתעוררות בו ואשר הוסדרו לראשונה, ולאור חילופי הגברי בתפקיד מבקר המדינה".
ממשרד מבקר המדינה נמסר: "אין ולא היה קשר בין הבחינה שמבקר המדינה מקיים לגבי הליך העברת חומרי ביקורת לרשויות האכיפה, לבין הנוהל להסדרת עבודת ביקורת המדינה על מערכות מידע ממוחשבות. עם כניסתו לתפקיד, המבקר אנגלמן ביקש להאיץ את הסדרת נוהל זה. המבקר רואה חשיבות רבה בקידום ביקורות על מערכות מידע ממוחשבות והוא מודה ליועמ"ש לממשלה על שיתוף הפעולה הפורה שהביא להשלמת הנוהל במהרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו