בדידות תוצרת סין

ברומן השני והמעולה שלה, אריאלה גולדמינץ עושה שימוש רב עוצמה בזיהום ששורר במפרץ חיפה, ומושל בגיבורי הספר • באמצעות כתיבה שובת לב וגיבורים המחפשים מפלט מחיי בדידות, גולדמינץ טווה זהב מחוטי מציאות

צילום: הרצי שפירא // תמהיל של עליבות ויופי. זיהום אוויר מעל מפרץ חיפה

יש חברויות שנולדות בגן ילדים, נמשכות כל החיים ונגמרות כשאחד החברים הולך לעולמו. יש חברויות שמסתיימות עוד לפני שהתחילו. חברות חוצת גיל בין רחלי הלמן והקשישה החביבה מרתה, גיבורות הרומן המעולה "ככל שיתיר הזמן" מאת אריאלה גולדמינץ, לא שייכת לאף אחת משתי הקטגוריות. קשר מוזר שנולד מחיוג שגוי, חיבור חסר כל הגיון בין מי שמשווקת מוצרי צריכה מיותרים לחלוטין לבין מי שממש לא זקוקה להם, אך מחליטה לקנות מהם עוד ועוד. ההסדר התועלתני והמוזר הזה עובד מסיבה אחת – שתי הנשים הבודדות והשונות כל כך מחפשות מפלט מחיי בדידות.

עבור רחלי הבדידות קשה במיוחד. חייה מוארים בזכות שתי תשוקות: השאיפה למכור כמה שיותר מוצרים לבית מתוצרת סין (שחוסר נחיצותם ברורה לא רק למרתה) והאהבה לבוס, מר עזרא. מבחינת הקורא סוד משיכתו של אותו מר עזרא נשאר בלתי מפוענח ומפוקפק בעליל, מה שרק ממחיש את מצבה הנואש של המוכרנית הבכירה בצוות העובדים שלו. ולא שלרחלי יש אשליות לגביו או לגבי מעלותיו: "הרי לולא השכל החריף של מר עזרא, האינטליגנציה הטבעית שכמעט לא הזדהמה אצלו בלימודים מסודרים, החריצות והאהבה חסרת הפשרות שלו לכסף, הוא לא היה מצליח להרים את האימא והאחים, ורק בסוף, כמו קברניט של אנייה טובעת, גם את עצמו, מהקאנטים, לספק עבודה למספר לא מבוטל של עובדים ומוצרים לאלפי לקוחות מרוצים וללא מעט שלא, ועד היום היה מגרד את אחד העשירונים התחתונים מלמטה". אולם, לרווקה לא ממש צעירה ולא ממש מבוקשת יש, כנראה, סיבות להתאהב אפילו באדון כזה.

אם האהבה עוד מחכה לרחלי אי שם מעבר לפינה, עבור מרתה מדובר בעיקר בזיכרונות מן העבר. בעלה תיאו איבד את שפיותו והוא מאושפז במוסד. ילדים אין לה. אפילו חברותיה משכבר הימים כבר לא בסביבה, אלא שהאופטימיות והחיוניות של מרתה מסרבות להיכנע, אף אם כל מה שנותר לה זה לרקוח ריבות. המפגשים בין שתי נשים על כוס תה במטבח של מרתה יכלו להימשך לעד, אך "ככל שיתיר הזמן" מתאפיין בעוד גיבור ראשי, שנוכח בעלילה מן העמוד הראשון ועד האחרון ושלא מניח לחיים לחלוף על מי מנוחות. הגיבור הזה הוא הזיהום – הזיהום האמיתי או הנחזה (אחרי הכל המשרד לאיכות הסביבה דיווח לאחרונה על צמצום הסכנות הסביבתיות במפרץ חיפה בחצי) שמלווה את רחלי, את מרתה ואת הכל הדמויות האחרות בכל צעד ושעל. בדומה לבמאי שמתעל את הצגת המחזה באמצעות בחירת תפאורה, גולדמינץ עושה בזיהום החיפאי שימוש רב עוצמה. הזיהום שולט בכיפה, ממסגר את הסצנות ולפעמים נדמה שהוא מושל בגיבורים בשר ודם כמו במריונטות. אפילו נסיגתו הזמנית – תאמינו או לא, בכמה פרקים מספרים לנו שעננת החלקיקים הכימיים דווקא לא מכסה את חיפה בערב זה או אחר – הופכת להתרחשות.

בקיצור, במילים של רחלי, "ריח הגופרית, הביצים הסרוחות והפורמלדהיד" צובע את הרומן בגוונים מאיימים ומרתקים כאחת, גם אם לקורא הנבוך  אין מושג קלוש מה זה לעזאזל פורמלדהיד. בחיפה של הזיהום העלילה חייבת להסתבך, והיא מסתבכת. הצרות מתחילות עם הופעת חזיר בר בכניסה לבית של מרתה, ומכאן שום דבר לא ילך כשורה. אם תהיתם, גם האמוניה הידועה לשמצה לא תנוח במיכלה. 

סגנון הכתיבה של גולדמינץ שובה לב. קשה להאמין שזהו רק הרומן השני שלה (הרומן הראשון "מרוץ השליחים" ראה אור בשנת 2015). כשרונה מאפשר לה להביט בחיי יום-יום, התרחשויות שגרתיות ואנשים רגילים ולראות את מה שאחרים לא רואים – את התמהיל המדהים של העליבות והיופי, המצוי לא רק בחיפה. מרתה בעצמה מגלמת את השילוב הזה: היא שופעת צחוק, את רצף הדיבור שלה לא ניתן להפסיק, אבל תוכן הדברים חושף את עצבות הקיום והזקנה. "אישה תרבותית ברמ"ו איבריה (במהלך השנים איבדה תוספתן וטחול)", ומסכנה, מסכנה מאוד.

בחירתה של גולדמינץ להביא את מרבית הסיפור בשני קולות – קולה של רחלי, וקולה של מרתה – משתלמת, הן בזכות המונולוגים "העילגים" של הקשישה, והן בזכות הדיבור מלא ההומור של ידידתה הצעירה. הדמויות של שתי הנפשות הבודדות עולות כבמעשה קסם מתוך העברית שבפיהן, עברית שובבה מאין כמותה.  

חוש ההומור המעולה של הסופרת מסייע לה לאורך כל הספר. המשפטים הארוכים, מהם היא טווה את המארג הסיפורי, כה שנונים ומענגים שלעתים מתעורר הרצון לקרוא אותם שוב, רק כדי להעריך מחדש את הצחוק הטמון בהם. שפתה של גולדמינץ מצליחה לסחוט חיוכים אפילו כאשר להשתלשלות העניינים מתאים יותר הדמע. כך, למשל, בפרק המתאר את המפגש הטראומטי של מרתה עם חזיר בר: לכאורה אין בסיפור הפציעה שום דבר חיובי, אולם אין לי ספק שהקוראים לא יסיימו אותו בלי פרצי צחוק. אין זה צחוק על הקשישה האומללה אלא זה צחוק שלה. צחוק משחרר שמאפשר לחיות, עד הנשימה האחרונה. 

"במפגש אדם-בהמה הייתה ידה על התחתונה, מפני שהיא רכשה כמה פריטים מוזלים בחנויות הקניון באחד מהמבצעים הנצחיים המכונים "סופעונה", "חיסול", "ספירת מלאי" ושאר כינויים פתייניים, ובנוסף היא מלאה בסופר כמעט את כל עגלת הקניות שלה כי הסופר חגג יום הולדת ארבע עשרה, ובמקום לקבל, לכבוד יום חגו העניק הסופר מתנות... לשמוט את הדברים ולרוץ לא היה ריאלי, החזיר עוד היה טורף לה את כל האוכל שקנתה לשבועיים ומקנח בחבילת המפיות החדשה. לטפס על מכונית שחנתה בסמוך, כפי שהיה מומלץ, גם זה לא עמד על הפרק בשל מחלת הפרקים שלה. גם פיזור של צואת אריות מהבילה, עוד המלצה חמימה, לגמרי לא בא בחשבון מסיבות מובנות". אתם עדיין חושבים שהמפגש עם חזיר בר לא מצחיק?     

ככל שיתיר הזמן / אריאלה גולדמינץ, זמורה ביתן, 320 עמ' 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר