לנתניהו אחריות למצבו, אבל שכחו את הישגיו

tחת הביקורות הרווחות בימין נגד נתניהו נוגעת להזנחתו את הזירה המשפטית. "הוא אוכל היום את מה שבישל", אומרים, ולא בלי צדק. נתניהו אכן תפס את עצמו יותר כמדינאי ופחות כמנהל, והקדיש תשומת לב מועטה יחסית לענייני הפנים, דבר שכלל גם שאיפה לשקט תעשייתי ובלימה של רפורמות חשובות.

חקיקת חוק הלאום, שנועד לחזק את ההיבט הלאומי בהתנהלות המשפטית של הממשלה, היה מהלך בולט, אבל במידה מסוימת גם יוצא מן הכלל. גם הנושאים שבהם התערב, כמו הרפורמות הכלכליות ומתווה הגז, קשורים בדרך כלל להשלכות המדיניות והגיאו־פוליטיות. 

עוד בנושא:

• היועמ"ש החליט: כתבי אישום נגד ראש הממשלה על שוחד, מרמה והפרת אמונים

• איך סיקרו בעולם את החלטת היועמ"ש בתיקי נתניהו?

• נתניהו תוקף את כחול לבן: "הם לא רוצים ממשלת אחדות, לפיד רוצה ממשלת מיעוט"

חשוב עם זאת, להזכיר כי נושאי המשילות ומבנה מערכת המשפט לא העסיקו את הימין באופן מסורתי. להפך, היריבים הגדולים של האקטיביזם השיפוטי הגיעו מלב הממסד המפא"יניקי הקלאסי, ועמדותיו של רבין בנושא ידועות. הימין נכנס לזירה המשפטית רק בעשור וחצי האחרונים, ולא במקרה: אחרי שנוטרלה פרדיגמת אוסלו, שוחרר הימין מהמאבק על עתיד ההתיישבות. 

גם השמאל פנה לזירה המשפטית, בדמות דו"ח המאחזים של טליה ששון ושטף העתירות לבג"ץ בעקבותיו, והימין הגיב בהתאם. די להביט בתנועות הימין ובארגוני הימין כדי להבין זאת: "רגבים" (הוקמה בשנת 2006), "אם תרצו" (2006), "פורום קהלת" (2012), "התנועה למשילות" (2013) ו"הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" (2004) הוקמו על ידי בוגרי המאבקים נגד אוסלו והמשכיו, והם כולם תוצרים עקיפים של מדיניות נתניהו לבלום את ההסכמים הללו כבר ב־1996. אין בכך כדי לעמעם את הביקורת על נתניהו, אבל העובדה שאין דחיפות לצאת להפגנות נגד מסירת רכסי יו"ש לפלשתינים, הופכת סוגיות כמו חאן אל־אחמר ופינוי בתים ספורים פה ושם ל"סיפורים הגדולים" של הימין. 

כך גם בנוגע לשוק התקשורת. החל מהקדנציה הראשונה ניסה נתניהו להוביל מהלכים לשינוי מפת התקשורת, אבל במקום לשחרר את השוק לחלוטין וליישם רפורמת שמיים פתוחים, הוא הוביל רפורמות שיצרו עוד ערוצים (10, 20, 9) אבל הביאו עימם עוד מבנים ביורוקרטיים בדמות מועצת הכבלים והלוויין ורק הכבידו את הרגולציה. 

את מאבקיו לגיוון אידיאולוגי בתקשורת הוא ניהל בדרך פחות סולידית; לחץ על בעלים של כלי תקשורת, ניסה להתערב במינויים בגופים הציבוריים ויצר לחץ ציבורי נגד ההגמוניה של השמאל בתקשורת. הדרך הזו קנתה לו לא מעט אויבים או "מסתייגים" בתוך מערכת שממילא התרגלה לייצר כלפיו סלידה עוד משנות ה־90, אבל חשוב לזכור דבר אחד: בחסות הרעש רבים וטובים מצאו את מקומם, וכלי התקשורת אכן שינו את פניהם. בלי הלחץ שהוא יצר תאגיד השידור לא היה מגייס עיתונאים ימנים במספרים הנוכחיים; גלי צה"ל לא היתה מוסיפה את מעט השדרנים הימנים ללוח השידורים שלה, וגם הערוצים המסחריים היו פחות מגוונים. 

נתניהו בשלטון תקופה כה ארוכה, והאתגרים הנוכחיים נוצרו בתקופתו ונזקפים לחובתו. אך בחשבון הכולל הם פעוטים לעומת החלופות שכבר התרגלנו לשכוח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו