יום שלישי בצהריים, 30 באוקטובר 2018. המדינה נסערת לשמע דיווחים על תאונת דרכים קשה בכביש 90, סמוך לים המלח. משפחה שלמה נלכדה בתוך רכב שעולה באש, ועדיין לא ברור מה מצבם.
ככל שחולפות הדקות, כך מתבררים ממדיו המחרידים של האסון. רכב המשפחה נפגע מהתנגשות חזיתית עם ג'יפ שהגיע ממול וביצע עקיפה אסורה. שמונה בני משפחה אחת, משפחת עטר מהיישוב פסגות, נהרגו: האב יריב (45), האם שושי (47) וששת ילדיהם - יעקב ישראל (12), עטרת תפארת (11), איילה (9), מוריה (7), ידיד (5) ואביגיל (3). איש מבני המשפחה לא שרד את ההתנגשות, באחד האסונות הכבדים ביותר בכבישי ישראל.
"אוי, כמה ששושי אהבה לשמור על הבריאות שלה, ואיך תמיד היתה אוכלת מהעוגות שהייתי מכינה", נאנחת מרים דדון (50) כשהיא מניחה על השולחן בביתה שבמודיעין עילית צלוחית עם עוגה מאפה ידיה. מרים קשרה קשר חברי אמיץ עם שושי עטר מאז היתה בת 20.
"הכרנו כשהיא היתה נערה בת 18, רגע אחרי שסיימה את לימודיה בפנימייה חרדית בכפר חב"ד. שושי התחילה מייד לעבוד כמדריכה בבית הספר 'קרן אור' בשכונת רמות בירושלים, שבו עבדתי. זה מוסד שמתמחה בחינוך מיוחד לילדים עיוורים עם לקויות נוספות דוגמת נכות או פיגור שכלי.
עוד על התאונה המחרידה שבה נהרגו בני משפחת עטר:
• "אנשים מדהימים שנמחקו ברגע": שמונת בני משפחת עטר הובאו למנוחות
• הסיבה לתאונה שבה נהרגה משפחת עטר: עקיפה בדרך לא פנויה
• מיזם מימון המונים לזכר משפחת עטר
"בזמנו היו שם שני הוסטלים, אחד לבנים ואחד לבנות. שושי הדריכה את הבנות, והיא נראתה תמיד מופנמת, אבל בעלת עולם פנימי עצום. היה לה חיוך צנוע ואופטימי, שהסתיר חיים מורכבים מאוד באותם ימים. כולם ב'קרן אור' אהבו אותה. היא לא רבה מעולם עם אף אחד, תמיד היתה טובה לכולם. היו בה חסד ונתינה אינסופית.
"בשנה השנייה שלה היא היתה הסייעת שלי בכיתה, אני הייתי המורה. ככל שחלף הזמן, כך שמתי לב שהיא נוהגת להזמין את עצמה לשבתות אצל חברות. התחלתי להזמין אותה אלינו.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"באותו שלב עדיין לא הכרתי את סיפור חייה, מה היא עברה, ולמה היא מחפשת מקומות להתארח בהם בשבת. לאט־לאט היא נחשפה אלינו והפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. נרקם בינינו קשר אמיץ".
שושי נולדה באיראן, בת בכורה למשפחת זרחי. אחריה נולדו אח ושתי אחיות. המשפחה היתה מבוססת, אבל לאחר עליית האייתוללה חומייני, ובעקבות חוסר הוודאות, מכרו חלק מרכושם כדי לברוח מהמדינה. את השאר השאירו מאחור.
"סיפור העלייה שלהם כלל תלאות רבות, שיכולות לפרנס סדרה של ספרים", מספר דוד (50), בעלה של מרים, הידרותרפיסט במקצועו. "הם ברחו ברגל, במעברי הרים, תוך סכנת חיים".
במהלך הניסיון לעבור את הגבול לטורקיה נגנב חלק מכספם ומהתכשיטים שלהם על ידי חיילים טורקים. באוגוסט 82' הגיעו לישראל. שושי היתה בת 11, והם השתכנו במרכז קליטה בקריית גת.
ב־1984 נהרגה אמא של שושי בתאונת דרכים כשחזרה מעבודתה בקריית גת, ונהגת שיכורה עלתה על המדרכה ודרסה אותה למוות. לאחר מות האם עברה המשפחה לשכונת נווה יעקב בירושלים.
• • •
מרים ודוד, בעצמם הורים לחמישה בנים, משלימים בכאב זה את דבריו של זה, כשהם מגוללים את סיפור חייה של שושי. מוסיפים עוד ועוד פרטים לסיפור שנרקם, נאחזים בשברי הזיכרונות.
כל המשפחה, זכרה לברכה. שושי ויריב עטר עם הילדים יעקב ישראל (מימין), עטרת תפארת, איילה, ידיד, מוריה ואביגיל
דוד: "שבע שנים אחרי שאמא שלה נהרגה בתאונה, אביה נפטר ממחלת הסרטן. ארבעת הילדים הצעירים נותרו פתאום יתומים, בלי לדעת את השפה העברית, בלי משענת ופרנסה. הם עברו טלטלה גדולה, פוזרו בפנימיות. הבנות היו בבית רבקה בכפר חב"ד ב', והבן בכפר חב"ד א'. שושי, שהיתה אז בת 20, נטלה על כתפיה את תפקיד ההורים".
מרים: "היא תפקדה כמו האמא והאבא יחד. דאגה שיהיה תמיד אוכל על השולחן, ערכה קניות, טיפלה בשלושת אחיה. היתה שם בשבילם, לכל צורך ולכל בקשה, בזמן שהיא עצמה נערה צעירה שזקוקה שידאגו לה. הילדים היו מגובשים ביניהם, העובדה שהם היו ביחד החזיקה אותם.
"ככל ששושי חשפה בפניי את המורכבות של חייה, כך הרגשתי שאני רוצה להיות הבית והמקום הבטוח הזה בשבילה. המקום שכל כך חסר לה. קצת מוזר להגיד את זה, כי לא היינו רחוקות מאוד בגיל, אבל שושי היתה ממש כמו בת בשבילי. והיא היתה כמו אחות גדולה לחמשת הבנים שלי, האחות שמעולם לא היתה להם.
"העובדה שמצעירותה שושי נאלצה לגדל בעצמה את האחים שלה גרמה לה להיות אדם בוגר ומכיל. היא היתה דואגת שיהיו בבית תורנויות בין כל האחים, כדי שהמטלות יתחלקו בין כולם. היא היתה עסוקה כל הזמן בדאגה להם".
שושי הרבתה לבוא לביתם של מרים ודוד במודיעין עילית. "היינו מבשלות יחד ומדברות", מספרת מרים. "גם במהלך יום העבודה שלנו ב'קרן אור' היינו מדברות בלי סוף ומעדכנות זו את זו בדברים שקורים.
"בגלל הטיפול המתמיד באחיה, היא לא הסכימה לצאת לפגישות שידוך, כי בתחושה שלה, לא רצתה להשאיר את האחים שלה לבד אפילו לרגע. היא ידעה עד כמה הם זקוקים לה, ולכן נלחמה והקדישה את כל חייה למענם. היא תמיד דאגה לשים את האחרים במרכז, ולא את עצמה".
במקביל לעבודה ב"קרן אור", החלה שושי ללמוד לתואר ראשון בחינוך מיוחד בשכונת בית וגן בירושלים, כי ידעה שכך תוכל לקבל משכורת גבוהה יותר ולעזור יותר לאחים שלה. "רק אחרי שהרגישה שהם מסודרים, היא הרשתה לעצמה לצאת להיפגש עם בחורים".
דוד: "כשהיא רצתה לצאת עם מישהו, היתה מביאה אותו אלינו שנכיר אותו. לפעמים היו לנו ויכוחים, ואפילו מריבות. למשל, היא רצתה פעם לצאת עם חב"דניק, ואני הייתי נגד חב"ד. במוצאי שבת אחת היא באה אלינו עם 'ספר התניא' (ספר היסוד של חסידות חב"ד), נתנה לי אותו ואמרה: 'תקרא, ואז תדבר איתי'. ראית עליה שהיא יודעת במה היא מאמינה ובמה היא בוחרת.
"כשהיא מצאה את יריב, היה חשוב לה שנתמוך בהחלטה שלה. יריב היה חוזר בתשובה בן 31, חרדי־לאומי שלמד במכון מאיר, כמו שרצתה, ועבד במחשבים. שושי היתה מבוגרת ממנו בשנתיים".
מרים: "בכל ההכנות לחתונה הייתי איתה. היינו נוסעות המון לסידורים, היא התרגשה מאוד לקראת האירוע".
החתונה נערכה בירושלים בדצמבר 2005. מרים מראה לי תמונה שבה נראים יריב ושושי בבגדי חתן וכלה, וסביבם בני משפחת דדון - דוד, מרים וחמשת ילדיהם, כולם בבגדי שושבינים.
"את יודעת כמה עניינים היו לנו עם השמלה הזאת?" נזכרת מרים בצחוק. "למצוא את השמלה שתהיה הכי מושלמת ומדויקת בשבילה. הרבה התרוצצויות".
גם אחרי נישואיה של שושי, שימש ביתה של משפחת דדון מקום מפלט עבורה, נקודת האחיזה שחיפשה כל חייה. כשנה אחרי החתונה היא ילדה את בנה הבכור, יעקב ישראל, שנקרא על שם שני סביו שנפטרו.
דוד ומרים (בצדדים) בחתונתם של יריב ושושי עטר, דצמבר 2005. "כשהיא מצאה את יריב, היה חשוב לה שנתמוך בהחלטה שלה" // צילום: מאלבום משפחתי
מרים: "הם קראו לבכור בכפל שמות, כי הם התחתנו בגיל מבוגר יחסית ולא ידעו אם יצליחו להביא עוד ילדים. לכן חשו צורך לקרוא לו בשני השמות של הסבים. בזמנו הבַנו את החשש שהיה להם, אבל ברוך השם, באו להם אחר כך עוד חמישה ילדים מתוקים ובריאים. בכל אחד מהם היא ראתה נחמה מתוקה, שהקב"ה שולח לה על כל הייסורים שהיא חוותה.
"הקשר שלי איתה היה חזק עד כדי כך, שאחרי לידת בני החמישי, ישראל יהודה, שנולד עם תסמונת דאון, הרגשתי שאני זקוקה לחופש, להתנתק מהכל. רציתי לטוס עם דוד וישראל יהודה לאחותי, שגרה באיטליה. שושי אמרה לי מייד, 'סעי, אל תדאגי לכלום. אני אשאר עם שאר הילדים'.
"היא ויריב כבר היו אז עם שני ילדים, יעקב ישראל ועטרת תפארת. שושי דחפה אותי לנסוע, אמרה שאין לי מה לדאוג ושהיא מכירה את הילדים שלי יותר טוב מכולם. הבטיחה שהיא ויריב ישמרו עליהם.
"אני זוכרת כמה משמעותית היתה המחווה שלה עבורי, לדעת שאני יכולה לנסוע בראש שקט ולהשאיר אותה איתם. ידעתי שלילדים שלי יהיה טוב איתה, כי מבחינתם היא היתה מעין אחות גדולה".
• • •
עם השנים הלך והתחזק הקשר בין שני הזוגות. מרים: "עזרנו לשושי וליריב בהקמת ביתם בפסגות. אני ייעצתי להם בענייני הילדים, ובשביל הילדים שלי שושי היתה מעין אחות גדולה, שהם יכלו להתייעץ איתה.
"במקביל, המשכנו שתינו לעבוד ב'קרן אור'. ב'קרן אור' כל ילד הוא נשמה ענקית. כשאתה מקבל חיוך מילד כזה, זה לא כמו סתם חיוך שאדם נותן לך ברחוב. זה משהו הכי אמיתי, הכי טהור.
"שושי נהגה לפעמים להביא את הילדים איתה לעבודה. לא כל הורה היה שש 'לחשוף' את הילדים שלו למראות המורכבים של ילדים עם צרכים מיוחדים. יש אנשים שבאים ל'קרן אור' ויוצאים בוכים ממה שהם ראו. אבל לה לא היו שום ספקות. הילדים שלה הפכו ממש לחלק בלתי נפרד מ'קרן אור', והיא חינכה אותם על פי הערך שכל ילד הוא שונה, ולכל אחד המיוחדות שלו.
"'קרן אור' הוא לא סתם מקום עבודה. זה מקום שכולם בו דואגים לך. כשישראל יהודה נולד, הם היו שם בשבילי. תמיד הרגשתי שזה הבית השני שלי. אני חושבת שזאת גם הסיבה ששושי ואני התחברנו כל כך. שתינו הרגשנו שזה הבית המשותף שלנו.
"בעבודה עם שושי נחשפתי בכל פעם מחדש לאישיות שלה. הסתדרנו מצוין יחד. אני הייתי אש התמיד, שלא נחה לרגע, והיא המים השקטים שחודרים עמוק. היתה לה שלווה פנימית, או לפחות זה מה שהראתה כלפי חוץ, ויחד היינו מתאזנות".
דוד: "היה משהו בנוכחות שלה, שגם אם היא לא היתה מדברת, היא עדיין היתה מורגשת ומשמעותית. לידה חשת שעומדת מולך אישיות גדולה. באמת לא היה צריך שהיא תגיד משהו כדי שיהיה אפשר לחוש את זה. היתה בה צניעות כזאת, שהרגשת שהיא לא מנסה להראות מי היא או להרשים. היא היתה מודעת מאוד ליכולות שלה".
• • •
התאונה קרתה שבועיים לפני בר המצווה לבנם של מרים ודוד, ישראל יהודה, "התרגשנו מאוד לקראת האירוע, כי בכל זאת מדובר בילד מיוחד", אומרת מרים. "הוא גם בן הזקונים שלנו, ורצינו שהכל יהיה ברמה הכי גבוהה בשבילו.
"הייתי אז באוטו בדרך הביתה, אחרי שקניתי לעצמי נעליים חדשות לבר המצווה. שעה לפני כן שמעתי בחדשות על התאונה החזיתית ליד ים המלח וחשבתי על הכביש הזה, כביש 90, שיש בו הרבה הרוגים. הזדעזעתי מהדיווחים, אבל לרגע לא חשבתי שזה קשור אלי באיזשהו אופן".
בחדשות דוּוח על שמונה בני משפחה שנהרגו ברכב המסחרי, שנסע בכיוון עין גדי. הנוסעים ברכב נלכדו בו, והוא עלה באש. בג'יפ שהגיח ממול נפצעו אם ובתה באורח בינוני, והאב שנהג בו נפגע באורח קל.
מרים: "פתאום קיבלתי טלפון מאחת הבנות ב'קרן אור'. היא שאלה אותי, 'שמעת את החדשות?'. הלב שלי התחיל מייד לדפוק. אמרתי לה, 'חכי רגע, תני לי לעצור בצד'. עצרתי בצד וביקשתי ממנה לספר לי מה קרה. היא ענתה במילה אחת: 'שושי'. לא הצלחתי להבין על מה היא מדברת. אמרתי לה, 'נו, דברי, מה קרה?' ואז היא אמרה את המשפט שלא אשכח כל חיי: 'שושי וכל המשפחה, הם אינם'.
"נכנסתי להיסטריה. צמרמורות בכל הגוף. את מה שעבר עלי ברגעים ההם לא אצליח לעולם לתאר.
"התחלתי לזעוק באוטו. ישראל יהודה, שישב לידי, הניח את ידו על היד שלי, ליטף אותה ואמר, 'אמא, הכל בסדר'. חיבקתי אותו בהיסטריה והתקשרתי מייד לדוד. לא ידעתי מה לעשות. ידעתי רק שלא אצליח להמשיך לנהוג במצב כזה.
"דוד שמע על התאונה ממני, הוא היה בהלם וניסה להרגיע אותי בטלפון. לאט לאט התעשתתי. בקושי הצלחתי לראות את הכביש דרך מסך הדמעות".
מרים נסעה הביתה, ומשם ל"קרן אור". "לא יכולתי להישאר בבית, להיות לבד עם כל הרגשות והמחשבות. התאספנו שם כולנו כדי להיות יחד. היינו צריכות חיבוק גדול. הכאב היה קשה מנשוא, אי אפשר היה להכיל את האובדן. לא רצינו להאמין, כי ברגע שמאמינים שזה קרה, זה בעצם לשים את החותם שזה אמיתי.
"הגיעו כל אנשי הצוות שעבדו בעבר ב'קרן אור' והכירו את שושי במשך 27 שנים. באו עובדי רווחה, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים מהעירייה. כל אחד שנכנס פרץ בבכי, בלי מילים. ישבנו יחד במעגל, בוכים, מספרים זיכרונות, כל אחד והרגעים האחרונים שלו איתה. הביחד הזה נתן לנו תמיכה".
בבית העלמין בנתניה היתה קשה. "כל הזמן עלתה לי מול העיניים תמונה של שושי, כשהיא עם חיוך גדול על פניה ולהבה של אש סביבה", אומרת מרים בקול שבור. "ניסיתי להרחיק את התמונה הזאת מהראש ולדמיין את שושי מחייכת בנוף הטבעי שלה, באוויר הפתוח על רקע נוף יפה, אבל לא הצלחתי".
השבעה התקיימה בפסגות, בביתה של משפחת עטר. מרים אומרת שלא תפקדה בשבוע ההוא. "היה קשה לי להגיע לשם, לראות את התמונות שלהם, לבוא לבית שלהם, והם לא נמצאים שם. הבית של שושי כל כך אפיין אותה, פשוט וצנוע. שמחתי כל כך כשהם בנו אותו".
• • •
שבועיים אחרי ההלוויה ציינה משפחת דדון את בר המצווה של ישראל יהודה, באולם שמחות במודיעין עילית. מרים: "לא היו לי כוחות לקום ולשמוח. שושי היתה בכל השמחות שלנו, והמחשבה שאנחנו נמשיך לחגוג כשהם אינם לא נראתה לי הגיונית. אבל דוד כל הזמן אמר לי, 'תזכרי מה היא היתה רוצה'. הוא ממש הרים אותי. ועדיין, היה קשה לי לחשוב שהיא היתה אמורה להיות איתנו שם, בהרכב מלא, ולא היתה".
דוד: "במשך תקופה ארוכה לא עלינו לקבר של המשפחה. לא רצינו להאמין שהם אינם, זה לא הסתדר לנו. הבן השני שלנו, בן 26, שגר בנתניה והיה קשור מאוד לשושי, עלה לשם יותר, כי היה קרוב אליה מאוד".
מרים: "רק באלול האחרון החלטנו לעלות יחד לבית העלמין. אזרנו אומץ ועשינו את זה. דוד בא איתי, וידעתי שיהיה לי על מי להישען".
דוד: "הבאנו איתנו שמונה נרות נשמה. זה היה קשה מאוד, לראות את הקברים שלהם יחד כגוש אחד גדול עם שמונה שמות עליו. לא נתפס. אני מרגיש שאיבדנו חלק מהגוף שלנו. איבדנו נשמה גדולה".
מרים מוסיפה בשקט: "אי אפשר לפספס קבר כזה".
לורן אנקרי, נהג הג'יפ שהיה מעורב בתאונה הקטלנית, הואשם בהריגה. בינואר השנה הודה במסגרת עסקת טיעון בהריגה בקלות דעת ובעקיפה בדרך לא פנויה.
יש בכם כעס על הנהג הפוגע?
מרים: "עקבתי כל הזמן אחרי מה שקרה איתו. היו לי המון רחמים עליו, וגם המון כעס. הוא גר בגבעון, היישוב שבו מתגורר אח של שושי, ואני מתארת לעצמי שהם הכירו. אני משערת שזה היה קשה לאחיה של שושי ברמות שאי אפשר לתאר - הידיעה שהשכן שלך הרג את כל המשפחה של אחותך. איך מצליחים לחיות עם ידיעה כזאת?
"כעסתי קצת גם על ריבונו של עולם, 'מה עשית'. אני כל הזמן אומרת לעצמי, גזירת שמיים, הם עלו באש בתוך כמה שניות. זה טרגי.
"יש לי שאלות. בראש ובראשונה - למה. ה'למה' אצלי הכי קשה. למה ואיך זה יכול להיות. אחת שעשתה רק טוב בעולם. אני מנסה לחשוב על אדם אחד שהיה בסכסוך איתה, ואין. היא היתה כולה טוב".
את שומרת על קשר עם משפחתה המורחבת?
"כל כך הרבה פעמים יש בי רצון להרים טלפון לאחיות שלה, לשאול בשלומן, אבל אין בי הכוח לעשות את זה. יש בי פחד כזה שהן יענו לי ושהמילים ייעלמו לי, כי אני חסרת מילים. אני יודעת שאלמלא היינו בעלי אמונה, היה לנו הרבה יותר קשה להתמודד. אילולא האמונה שלנו, לא היינו מצליחים לשרוד".
דוד ומרים שואבים נחמה מההנצחה שנעשתה לשושי ולמשפחתה בשנה האחרונה. "כשרואים את כל הדברים שהוקמו, את העשייה - אם זו הכנסת ספר תורה, בניין חדש שמתוכנן להיבנות בפסגות וכל אגף בו יוקדש לזכר אחד הילדים, תהילים שנקראו, מקוואות שנבנו, עזרה לזולת - רואים בעצם את ההמשכיות של המשפחה", אומר דוד. "הרבה אור נכנס לעולם. אבל קשה לחשוב שאין מי שיקרא עליהם קדיש, שאין יורש ואין המשכיות. משפחה שלמה הלכה מהעולם".
איך אתם חשים את האובדן בחיי היומיום?
דוד: "בתפילת שמונה עשרה אומרים מדי יום 'מחיה המתים ומקיים אמונתו לישני עפר'. כשאני רואה את המילים האלו בתפילה, מייד עולה בראשי התמונה של בני משפחת עטר. דווקא הם מכולם. כשאני אומר את התפילה, אני מרגיש שזה פשוט חייב לקרות, שהם חייבים לקום מהעפר, לחזור".
מרים: "אני מרגישה שכאשר נכנס חודש חשוון, שידוע גם בשם מרחשוון, אני רוצה פשוט למחוק אותו. לי באמת מר בחשוון. בחודש הזה מצוינת שנה ללכתה של משפחת עטר, וזה גם חודש האזכרה לאבא שלי ז"ל. הכל כואב כל כך ובלתי נתפס".
מרים עזבה לפני חמש שנים את עבודתה ב"קרן אור", הרגישה שהיא צריכה שינויי בחיים. "העזיבה היתה רק פיזית, לא נפשית. כל חדר שם מזכיר לי אותה. אבל אני אמשיך בחיים, כי אני יודעת שזה מה שהיא היתה רוצה. היא תמיד היתה שמחה וחייכנית, למרות הכאב שהיה לה בחייה. אז כך גם אני אהיה, בשבילה".
oritmark2@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו