ממצרים באהבה: המוסלמי שנלחם על ישראל

חוסיין אבובאקר מכין לנו תה. על השולחן בסלון מחכה צלחת גדושת עוגיות אוזני פיל אלג'יראיות, שקשה להיתקל בהן באמריקה, ולצידה צלחת עם פירות חתוכים, שבהם נעוצים קיסמים עם דגלוני ישראל, כאילו מדובר במסיבת יום העצמאות. בצד השולחן ספר על עלילות גלגמש בתרגום לעברית של שאול טשרניחובסקי, וגם תחתיות צבעוניות עם אותיות בעברית, כמו אלו שאפשר למצוא בשוק של נחלת בנימין.

חוסיין אבובאקר (30) הוא מוסלמי, יליד מצרים. היום הוא אחד הלוחמים הבולטים נגד ה־BDS בלוס אנג'לס. והוא מגדיר את עצמו ציוני.

האהדה שהחל אבובאקר לגלות כלפי ישראל אילצה אותו, בזמנו, לעזוב את מצרים. בשבע השנים האחרונות הוא מתגורר בארה"ב. לאחרונה עבר ללוס אנג'לס כשקיבל משרה בארגון Stand With Us, שבמסגרתה הוא נשלח להרצאות כדי לספר את סיפורו האישי ולדבר על המלחמה באנטישמיות וב־BDS.

הארגון נוסד לפני 18 שנים, בצל האינתיפאדה השנייה, לחיזוק התדמית של ישראל בקרב הציבור האמריקני - שמכיר את הנעשה בארץ רק מכותרות החדשות. מטלת ההסברה נעשתה קשה במיוחד בשנים האחרונות, לנוכח התחזקותה של תנועת ה־BDS.

עוד על תנועת ה-BDS והמאבק נגדה:

• פעילת BDS קראה לומר קדיש לזכר אבו אלעטא

• סופית: פעיל BDS עומר שאקיר יגורש

• ברוב עצום: ארה"ב בהחלטה נגד ה-BDS

אנחנו נפגשים בדירה שלו בשכונת קאלבר סיטי, בתווך שבין דאונטאון אל.איי לשכונות הפזורות לחופי האוקיינוס השקט. השיחה שלנו מתקיימת בעברית. אבובאקר דובר עברית אסלית, כמעט בלי מבטא. עוד נחזור לזה.

"יש היום דור חדש של ערבים מערביים שגדלו בארה"ב, מדברים אנגלית ומבינים כיצד לנצל את המערכת", הוא פותח, "בבית הם למדו את הנאמנות לערכי האסלאם, אפילו אם הם חילונים. אלה למעשה הגורמים שמניעים את ה־BDS. הם מנהלים קמפיין אנטי־ישראלי באקדמיה האמריקנית, אבל יש להם גם קמפיין אנטי־ארה"ב.

"עבורם אני בוגד. הם באים להרצאות שלי ומפריעים בצעקות, לא מוכנים לשמוע על אנטישמיות בעולם הערבי, מאשימים אותי בגזענות".

אני שואל אותו איזו מוזיקה הוא אוהב לשמוע, ואבובאקר עונה מייד: "חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, מוזיקה ישראלית של פעם, וגם זמרים מודרניים שמערבים אלמנטים ערביים, כמו דודו טסה.

"אגב, הטרנד המוזיקלי במדינות ערב דומה לזה שיש בישראל - פופ מזרחי שמושאל מלחנים יווניים, בתוספת טקסטים בנאליים כמו של דדי דדון". כן, אבובאקר צופה ב"ארץ נהדרת", וגם ב"היהודים באים".

מה חשבת השבוע על רקע ההסלמה בדרום?

"קשה לי לראות את הישראלים נכנסים שוב לאירוע השנתי הזה של רקטות. בדרך כלל יש הסלמה, ואז חמאס מקבל עוד כספים מקטאר, שבמרביתם הוא משתמש כדי להתחמש שוב. ישראל חיסלה טרוריסט, לא עובד סוציאלי".

• • •

הוא נולד וגדל בגיזה, מרחק קילומטרים בודדים מהפירמידות. "זה הנוף שראיתי בילדותי מחלון הבית, עד שהחלו לבנות בניינים רבי קומות שחסמו לנו אותו". משפחה צנועה, ארבעה בנים ובת. אביו, אחמד, היה בנקאי באחד הבנקים הממשלתיים הגדולים במצרים. האם הוּדה טיפלה בילדים ובבית.

"היינו משפחה טיפוסית ביחס לדת. בכל יום שישי היינו הולכים למסגד עם אבא שלי, ובחודש הרמדאן צמנו. אבל בניגוד להרבה משפחות דתיות, היתה טלוויזיה בבית, ובשלב מסוים אפילו אינטרנט.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"בגיל 11 התחלתי להתעמק בקוראן והפכתי לדתי אדוק. הייתי הולך למסגד חמש פעמים בכל יום, בלי אף אחד מבני המשפחה. התחלתי גם לאסוף קלטות של דרשות של אימאמים. עד אז לא ידעתי שיש איסורים, כמו לא להסתכל על נשים ולא לשמוע מוזיקה. הייתי משחק משחקי וידאו ב־mute, כדי לא להקשיב למוזיקה.

בביקורו בישראל ב־2018. "כולם היו נחמדים אלי מרגע שהסברתי מי אני"

"במקביל, התחלתי להסתובב עם הסלָפים, שהם כמו החרדים של האסלאם. שם נחשפתי להרבה אנטישמיות. סיפורים איך היהודים ניסו לחסל את הנביא מוחמד, אחרי מה שעשו לישו. קראו ליהודים 'בוגדים' ו'רשעים'. מאוד האמנתי בזה. ההורים שלי פשוט חשבו שזה חלק מגיל ההתבגרות.

"באותו זמן, כשהוריי היו מדליקים את הטלוויזיה, זה נראָה כאילו סוף העולם הגיע. התקופה היתה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, ארה"ב התחילה במלחמה נגד הטרור באפגניסטן ואחר כך פתחה עוד מערכה בעיראק, בישראל האינתיפאדה השנייה היתה בשיאה, ומכל עבר אתה רואה מוסלמים נהרגים.

"כל מה ששמעתי במסגד נשמע פתאום עוד יותר משכנע. התחלתי להאמין שהיהודים הם מקור הרשע בעולם. שהם מלמדים את הילדים שלהם איך להוריד למוסלמים את הראש.

"החלטתי שאני חייב לדעת יותר על ישראל ועל היהודים כדי להילחם בהם. בגיל 14 התחלתי ללמוד את הנושא עצמאית. הפסקתי ללכת למסגד, וכל הזמן רק ישבתי על האינטרנט כדי לקרוא ולהבין יותר. ואז גיליתי שהמציאות שונה לגמרי. שבישראל יש ערכים כמו סובלנות והומניות.

"זה היה רגע קשה. גיליתי את הפער המוסרי בין הרקע שממנו באתי לבין התרבות המערבית, וישראל בפרט. העולם שלי קרס. פתאום אתה מבין שאין כלום בכל הסיפורים שמילאו אותך בהם. אף אחד בישראל לא קם בבוקר וחושב איך לפגוע במצרים".

איך אתה ממשיך מאותו רגע?

"קודם כל איבדתי כליל את האמונה הדתית. הפסקתי להיות דתי. כולנו רוצים להאמין שכל הדתות דומות ומקנות ערכים על יחסים בין בני אדם, אבל המציאות היא שהמערכות הדתיות הן עתיקות יומין, ונותרו בהן הרבה מהרעיונות הדתיים של פעם; בטח באסלאם, שגורם היום להרבה אסונות בעולם. החלטתי לשמור בסוד את השינוי שעבר עלי. לא יכולתי להגיד לאנשים סביבי שישראל צודקת ושאין פלשתין".

פחדת?

"כן, אבל לא היתה לי ברירה. כשאתה רואה משהו במו עיניך, אי אפשר לשכנע את המוח אחרת. לא דיברתי עם אף אחד על הנושא עד שהתחלתי ללמוד בקולג' באל־מנופיה, שלוחה של אוניברסיטת קהיר. למדתי עברית, שזה דבר מקובל ולא מעורר חשד. בדרך כלל, מי שלומד עברית משתמש בזה בשירות הצבאי, ואחרי הצבא שב ללמד באקדמיה או עובד בתקשורת.

"המחלקה לשפות מזרחיות, שבה למדתי, הוקמה בשנות ה־60 כחלק מהמאבק נגד הציונות. כמו כל דבר אחר במצרים, אלה דברים שהחלו עם עלייתו של נאצר לשלטון וקפאו בזמן. למדתי אצל פרופסורים שבעצמם לא דיברו טוב עברית".

• • •

חומר הלימוד המיושן תסכל את אבובאקר, ובמהלך שנתו הרביעית בקולג', בסוף 2009, החליט לבקר במרכז האקדמי הישראלי בקהיר, שהוקם בתחילת שנות ה־80 לאחר כינון יחסי השלום, ליד שגרירות ישראל. המצרים היו אמורים להקים מרכז מקביל בישראל, אבל זה לא קרה. לדברי אבובאקר, במצרים רווחה הדעה שהמרכז בקהיר הוא למעשה מטה ריגול סודי של ישראל.

"הייתי סקרן לבקר שם, לדבר עברית", הוא מסביר בהתרגשות, "עד אז דיברתי בצ'אטים עם אנשים מישראל, אבל רציתי לפגוש דוברי עברית. בפעם הראשונה פגשתי רק את המאבטח, שדיבר איתי קצת בעברית. התרגשתי מהסיטואציה, קראתי לראשונה עיתונים ישראליים.

כילד במצרים (במרכז), עם אביו, אחמד, ואחיו. "האמנתי שהיהודים הם מקור הרשע בעולם"

"בביקור השני שלי שם פגשתי את מנהל המרכז, פרופ' גבי רוזנבאום. אחרי שיצאתי ניגשו אלי אנשי ביטחון מצרים ברחוב. הם שאלו למה באתי, ומה בדיוק עשיתי. אחרי שנתנו לי ללכת, התחילו להתקשר לחברים שלי ולתחקר אותם, לנסות לאסוף מידע עלי.

"כעבור שבוע קיבלתי טלפון מהשב"כ המצרי, שאיים עלי לא לבקר שוב במרכז ולהפסיק את הלימודים שלי. אבל לא הסכמתי. שיתפתי את הסיפור בבלוג אישי שפתחתי, עד שהוא התגלגל לאתרי חדשות בישראל".

שלושה ימים אחרי שהידיעה על המקרה התפרסמה בארץ, הגיעו אנשי שב"כ מצרים לביתו של אבובאקר ועצרו אותו ואת אביו. "בחקירה שאלו אותי, 'איך אתה בכלל מעז לדבר עם הכלבים האלה?'

"אבא שלי הבטיח להם שהמשפחה תטפל בזה. ובאמת, הוא והדודים שלי לקחו אותי לשיחה ארוכה, ושם אמרתי שמבחינתי אני בכלל לא מוסלמי.

"זה פגע בהם מאוד. הגברים הרביצו לי, הנשים בכו. היה כעס גדול עלי. באותו יום עזבתי את הבית. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את המשפחה שלי.

"באפריל האחרון אמא שלי יצרה איתי קשר, לראשונה זה תשע שנים. היא מצאה אותי בפייסבוק. בתקופה האחרונה אנחנו מדברים בטלפון בכל שבוע. אחי הצעיר עומאר התחתן בשבוע שעבר, והיא שלחה לי סרטונים ותמונות מהחתונה. עם אבא שלי וכל שאר המשפחה אין לי שום קשר".

למה?

"אני דוחה את הרגע הזה למתישהו בעתיד. עוד לא מוכן לזה".

• • •

אבובאקר עבר להתגורר עם חברים בקהיר, ואחר כך באלכסנדריה. הוא החל לעבוד במרכז שירות לקוחות טלפוני של חברות תקשורת ותיירות בינלאומיות, שם השתכר אלף דולר בחודש ("כמעט כמו הסכום שהרוויח אבא שלי במצרים אחרי 30 שנות עבודה"). הוא גם החל להפעיל בלוג אישי, שבו יצא נגד האנטישמיות הרווחת בקרב בני עמו. שירותי הביטחון המצריים המשיכו לעקוב אחריו.

"זה הפך למצב אבסורדי, שחוזר על עצמו. עוצרים אותי לחקירה, שואלים אותי עם אילו ישראלים אני בקשר ולמה פרסמתי טקסט מסוים בבלוג, אני מתנצל, ומשחררים אותי.

"בסוף 2010 הייתי אמור להתגייס לצבא. במצרים, אם אתה לומד לתואר, השירות מתחיל אחרי שאתה מסיים. בכל שנה מכריזים אילו בעלי תואר ספציפי יגויסו, על פי הדרישה. כל מי שיש לו תואר בעברית מגויס אוטומטית בגלל הצורך הביטחוני, הכל על בסיס אותם חוקים מיושנים שכונן נאצר. קיבעון מנטלי.

"ברגע שגויסתי, במקום לשלוח אותי לטירונות, שלחו אותי ליחידת מודיעין, לחקירה. היו להם תמונות של כל הישראלים שדיברתי איתם אי פעם, במסגרת האקדמיה או באינטרנט. היו להם דו"חות של כל מילה שאי פעם הקלדתי. הם היו בטוחים שאני איזשהו מרגל או סוכן.

"מהחקירה לקחו אותי לכלא צבאי מחוץ לקהיר, למשך חודשיים. לא היה אישום פורמלי, רק חשדות שאני 'סוכן ציוני'. שמו אותי בבידוד ועינו אותי. הרבה מכות, הלקאות בחגורות, אלות. במשפחה שלי בכלל לא ידעו שאני שם.

"אחרי חודשיים שחררו אותי, וגם שחררו אותי מהצבא. בתעודת השחרור כתבו: 'מהווה סכנה לשלמות של המרקם החברתי המצרי'. הייתי במצב קשה, לא ידעתי מה עושים עכשיו. נסעתי לחברים שלי באלכסנדריה, והם לא הבינו מה עובר עלי. אלה דברים שלא קורים בדרך כלל, רוב האנשים 'נורמליים', לאף אחד אין עימותים עם השלטונות, וגם אם יש, זה בגלל דת, אף פעם לא בהקשר של ישראל.

"אני לא ראיתי בעצמי פעיל פוליטי, אלא פשוט מישהו שמרחיב את תחומי העניין שלו. ידעתי שאני לא סוכן ולא מרגל, ולא הבנתי מה אני עושה לא בסדר שחוקרים אותי ככה".

• • •

ב־2011 החלו במצרים מהומות האביב הערבי. בכיכר א־תחריר בלב קהיר עלתה במלוא עוזה הדרישה להתפטרות הנשיא מובארק. "נסעתי לשם להפגין. הכיכר הפכה למרכז של כל מיני אנשים צעירים עם רעיונות מחתרתיים כביכול, קבוצות של אתיאיסטים, הומוסקסואלים, הייטקיסטים וחילונים. זה היה מאוד מרענן. הרגשתי שיש שם אנשים כמוני, והיתה תחושה של אופטימיות.

"אבל גם לאנשים שם היה אנטי בכל מה שקשור לישראל, וזה היה מאוד מוזר. עד כמה שהם יצאו נגד הדת והמסורת, כשזה הגיע לישראל - היא עדיין היתה האויב. זאת שנאה שמושרשת מגיל צעיר.

אבובאקר בלוס אנג'לס. "יש לי מגיני דוד בבית, כי אני אוהב אמנות יהודית. לימוד העברית שינה את חיי" // צילום: יניב רפאל בר

"הייתי בכיכר בהפגנות, דיברתי עם אנשים, עזרתי לארגן צעדות מחאה. ברגע שמובארק הודח והאחים המוסלמים עלו לשלטון, האנטישמיות גברה. במהדורות החדשות, שנשלטות על ידי הממשלה, הפחידו בכותרות ש'הטנקים הישראליים בדרך לסיני' ו'ספינות של הצבא הציוני עומדות לתקוף אותנו'. רצו ליצור פאניקה, שהמהפכה היא קונספירציה ישראלית.

"בהמשך, כשעלו פוליטיקאים חדשים שהתחרו על תמיכת העם, הטיעון הכי חריף שהיה אפשר לטעון כלפיהם היה שהם 'עובדים בשירות היהודים'. האנטישמיות הלכה והתגברה, עד שהתפרצה בתקיפת השגרירות בקהיר".

ב־9 בספטמבר 2011 פרצו אלפי מפגינים מצרים אל בניין שגרירות ישראל בגיזה. שישה מאנשי השגרירות התבצרו בחדר מאובטח, עד שפונו בידי יחידת קומנדו מצרית, בהתערבותו של נשיא ארה"ב אובאמה.

"היה ברור לי שהמצב הולך ומחמיר. פתאום, אחרי כמה חודשים של שקט, השב"כ המצרי חזר להטריד אותי. יום אחד הגעתי לעבודה, והבוס אמר שאנשי ביטחון הורו לו לפטר אותי.

"כשיצאתי מהבניין, נעצרתי והוחזקתי בכלא למשך שבוע. הובהר לי שלא אוכל עוד להתקבל לשום עבודה, שזה הסוף שלי ושבפעם הבאה כבר לא אשוחרר.

"היו אז מפירי סדר שיכלו לפנות לארגונים לזכויות אדם ולבקש עזרה. אני ידעתי שלא אקבל מהם תמיכה כזאת, כי גם בעיניהם אני בבחינת סוכן ישראלי. ידעתי שאף אחד לא יציל אותי.

"היו לי חברים קופטים שהסתירו אותי במנזרים במדבר, ממערב לנילוס. בסופו של דבר, הם גם עזרו לי לעזוב.

"אחרי חצי שנה שהסתתרתי, הצלחתי להגיע לשגרירות ארה"ב בקהיר ולבקש ויזה. הסברתי שיש לי אנגלית טובה, ושעבדתי עם חברות אמריקניות. כשהייתי בשגרירות, ביקשתי מקלט מדיני בארה"ב. קיבלתי מייד אישור שהייה".

כעבור שבועיים יצא אבובאקר בדרכו לשדה התעופה הבינלאומי של קהיר. היעד: לוס אנג'לס. "ברגע שקצין הגבולות סרק את המסמכים שלי, הוא קיבל טלפון וביקשו ממני לחכות בצד. המתנתי חצי שעה עד שהגיע נציג של הרשויות, החזיר לי את המסמכים ואמר לי להתראות. הבנתי שהם שמחו שאני עוזב".

• • •

בשנה הראשונה שלו בלוס אנג'לס התקשה אבובאקר להתחבר לקהילה המוסלמית, שלא ממש ששה לקראתו. בזכות קשרים ששמר עם בכירי אקדמיה מישראל, הוא יצר קשר עם ד"ר ניר בומס, חוקר במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. בומס קישר אותו לקהילה היהודית־אמריקנית, מה שהוביל מאוחר יותר לחיבור לארגון שבו הוא עובד כיום.

תחילה עבד כמחסנאי, ואחר כך הצליח למצוא עבודה בלימוד עברית בתיכון יהודי אורתודוקסי באזור הוואלי. ב־2013 עבר צפונה, לעיירה הציורית מונטריי, והתגייס לצבא ארה"ב.

"עברתי מסלול טירונות של שישה חודשים, שאחריו שירתתי בבסיס שיש בו מרכז חינוכי ללימודי שפה. לימדתי שם עברית קצינים וגורמים בצבא ארה"ב שעובדים עם ישראל".

באפריל 2018 בא אבובאקר לביקור ראשון בישראל, למשך שבועיים. "מאוד מוזר להגיע למדינה שלא ביקרת בה אף פעם, אבל שאתה מדבר את השפה ויודע הרבה על ההיסטוריה ועל החברה שלה.

"זאת היתה פעם ראשונה שהגעתי לסביבה דומה מאוד לבית שהכרתי במצרים. ישראלים אוהבים לפעמים למכור את עצמם למערב בתמונות מערביות של חופי שמש ובחורות יפות, אבל ישראל היא קודם כל מדינה מזרח־תיכונית.

"בפעם הראשונה חוויתי את התרבות שממנה באתי, את האוכל, את הריחות, את האווירה, את הרעש, את המנטליות - אבל הכל באווירה של חופש. זה גרם לי לרצות להסביר לערבים איך זה מרגיש, לחיות אותם חיים שלהם, רק עם חופש. ישראל היא מה שהעולם הערבי יכול להיות ולא מסוגל.

"נחתתי בארץ בערב יום העצמאות, יצאתי לרחובות וראיתי אנשים שמחים. תופסים לי את היד, שארקוד איתם. הלכתי לכותל המערבי וחבשתי כיפה על הראש.

"כולם היו נחמדים אלי מרגע שהסברתי מי אני. להיות מצרי זה ממש אקזוטי עבורם. פתאום כל אחד מתרפק בנוסטלגיה על הסרט הערבי שהיו משדרים אצלכם בטלוויזיה ביום שישי.

"ירושלים היא הרבה יותר מזרח תיכון מתל אביב. כשהלכתי שם ברחובות היה ברור לאנשים שאני זר, אבל הם לא ידעו בדיוק מאיפה אני, והרגשתי יותר מתח באוויר. דיברתי עם רוכלים ערבים, שזיהו את המבטא שלי ופתחו בשיחה איתי על מה שקורה במסגדים במצרים. עניתי שאני בסך הכל תייר, ושאני לא נכנס לזה.

"הרוכלים היהודים ניסו למכור לי כל מיני דברים, וכשאמרתי להם שזה עולה פחות אצל הערבים, אמרו לי: 'מה, אתה רוצה לתת להם כסף? אז לך'. היו שם אלמנטים בעייתיים של המזרח התיכון, שהכרתי ממצרים, אבל באווירה לא אלימה. אפשר לחיות עם זה איכשהו".

איך היה לעבור בנתב"ג עם השם חוסיין?

"מעניין", הוא מחייך, "זה היה אחרי שהתאזרחתי בארה"ב והחזקתי דרכון אמריקני, אבל כתוב בו שאני יליד מצרים. בביקורת הדרכונים דיברתי בעברית, והם נכנסו מזה לפאניקה. עיכבו אותי לחקירה כדי להבין איך זה שבחור בשם חוסיין, שנולד במצרים, בא לישראל מארה"ב ומדבר עברית. לקח לי זמן להסביר להם.

"ביציאה מישראל זה היה יותר מורכב. נתנו לי את הדירוג הביטחוני הכי חמור, דרגה 6, שמצריכה בדיקה בכל החפצים ובדיקה גופנית מקיפה. לכן עיכבו אותי ובדקו כל סנטימטר בגוף שלי לפני שאישרו לי לעלות על המטוס. אחרי כמה חודשים שוב ביקרתי בישראל, וגם אז עברתי בידוק כזה. זו לא חוויה נעימה.

"אני יודע שישראל לא מושלמת, אני מיודד עם מספיק ישראלים כדי לדעת. אבל אני תומך בה עד הסוף ואוהב אותה".

• • •

איך אתה מגדיר את עצמך כיום?

"מצרי־אמריקני מרקע מוסלמי. אני לא יכול לטעון שאני מוסלמי כיום. ההגדרה הזאת אמנם מבטאת דת, אבל מאפיינת גם זהות והשתייכות תרבותית־היסטורית. אני אדם רוחני, ומאמין שיש איזשהו כוח עליון.

"אני מציין חגים אמריקניים, כי מי לא אוהב חגים, אורות, אוכל טוב. בגלל שאני עובד עם הקהילה היהודית, אני מציין איתם גם את החגים היהודיים. תמיד אני שומע מהם סיפורים קסומים על ישראל.

"זה סוריאליסטי", הוא מחייך, "החיים שלי הפכו לדבר האחרון שהייתי מצפה לו. מאוד מוזר לי, אבל מרגיש טוב, מרגיש נכון. אני רוצה שאנשים יבינו שאתה לא צריך להפוך להיות כמו מישהו אחר כדי להבין אותו. אתה לא חייב להיות יהודי כדי להבין מהי אנטישמיות. אני גם לא חושב להתגייר כדי להוכיח את זה, כי אין צורך. יש לי מגיני דוד בבית, כי אני אוהב אמנות יהודית. לימוד העברית שינה את חיי".

השנה מלאו 40 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. איך המצרים מתייחסים ליחסים עם ישראל?

"ישראל היתה ונשארה אויבת של מצרים. זה מה ששמעתי מגיל צעיר, בבית ובמסגדים. הסכם השלום נתפס כטעות וכבגידה שבהן אשם סאדאת. יש כאלה שפשוט מניחים לזה ומשלימים עם המצב הקיים, מתוך הבנה שמצרים לא יכולה להרשות לעצמה להיכנס לעימות צבאי מול ישראל.

"זה ממש לא אומר שהמצרים חברים של ישראל, אלא שהם נתקעו עם המצב הזה. יש במצרים חרם על מוצרים מישראל והתנגדות חזקה לנורמליזציה של היחסים. ולכל מי שנוסע לחופשה בטאבה, בוא נגיד שסיני לא באמת מייצג את הלך הרוח של המצרים.

"אם, למשל, שחקן מצרי ילוהק בהוליווד לסרט שבו משתתף שחקן ישראלי, זה לא יעבור חלק. כשהוא יגיע להתראיין, ישאלו אותו מייד, 'איך יכולת? למה עשית את זה?' והוא יהיה מוכרח להתנצל בפני העם המצרי ולהגיד שלא היתה לו ברירה. זה מה שקרה לעמר וואקד, ששיחק במיני־סדרה על סדאם חוסיין יחד עם יגאל נאור. אווירה לא פשוטה".

אתה רואה סיכוי למהפכה ליברלית אמיתית במצרים?

"מצרים אולי אוהבת להתפאר שהיא מדינה מודרנית ומפותחת בלב המזרח התיכון, אבל בפועל, כבר משנות ה־70, עוד מימי סאדאת, היא בתהליך הדרגתי של הדתה. אני נולדתי ב־1989 בבית חילוני, ובתוך עשר שנים כבר לא היתה אישה אחת במשפחה שלי שלא הלכה בכיסוי ראש.

"אני כן אופטימי לגבי העתיד של המזרח התיכון, כי הסמארטפון שיש ליותר ויותר אנשים ביד ישנה את העולם. ביקרתי לאחרונה במרוקו וראיתי אייפונים או גרסאות זולות אחרות בכל מקום. היום יש גישה לכל, והמדינות הערביות לא כל כך מתוחכמות כדי לחסום שיטתית ולצנזר, כמו שעושים בסין, למשל. זאת יכולה להיות התחלה של משהו טוב".

מה דעתך על תופעת הבלוגר הסעודי?

"הוא אדם נחמד, ואני שמח שיש אנשים כמוהו שעושים את זה. אבל אין מצב שזה בלי אישור רשמי, שלא לומר, יזום על ידי השלטונות. לסעודיה הסונית יש אינטרס להעמיד את ישראל בחזית נגד איראן, שישראל היא זו שתוביל את המאמץ של כל המזרח התיכון נגדם, ולכן הם רוצים להתקרב לישראל. אז הם עושים כל מיני ניסויים כדי לבחון את התגובה בתוך סעודיה להתקרבות כזאת.

"הביקור של הבלוגר הסעודי בישראל היה כביכול לא רשמי, טענו שאין לו קשר לממשלה, אבל אין שום דרך שזה יקרה. במדינות ערב יש חוקים מאוד ברורים, בטח בכל מה שקשור לאשרה ולהסדרי נסיעה. זה ממש לא דבר שקורה ככה סתם. בכל מקרה זה חיובי, הן לישראלים והן לסעודים.

"עדיין יש מחסום פסיכולוגי מאוד גדול. אני מקווה לעשות משהו דומה - לבקר בישראל, לצלם ולהפיץ לערבים מי זאת באמת ישראל, מה המציאות של החיים בישראל, ולהראות שלא מגבילים שום מוסלמי בקיום האמונה שלו. אני רוצה לנפץ מיתוסים".

הבלוגר הסעודי מוחמד סעוד. "שמח שיש כמוהו"

מה אתה חושב על המצב בארה"ב?

"שהוא מדאיג מהרבה בחינות. יש עלייה של נטיות אנטי־ליברליות והתנגדות לחופש הביטוי. יש עלייה של 'פוליטיקה של זהויות' (קבוצות מגזריות, שמתבדלות מהזרם המרכזי כדי לקדם אינטרסים משלהן; ד"כ) ותקינות פוליטית, שהפכו למעין חוק חילוני. אם בטעות אמרת את הדבר הלא נכון, יכולים להרוס אותך.

"יש כאן גם עלייה של שבטיות, שמזכירה לי את הבית. פעם ארה"ב שמה את האופי של האדם ואת התוכן שלו לפני כל דבר. היום אנחנו חיים בעולם שבו חשובים רק הצורה, צבע העור שלך ומאיפה באת. אם אתה שייך למיעוט, בעיקר ערבי־מוסלמי, מצפים שתהיה אנטי־ישראלי ואנטי־רפובליקני. שופטים אותך על פי החזות החיצונית".

בשנה הבאה הוא יצביע בפעם הראשונה בבחירות לנשיאות ארה"ב. "זה מאוד מרגש אותי. בחיי הבוגרים במצרים לא היה אף פעם הליך בחירות אמיתי, וזאת תהיה הפעם הראשונה שאשתתף בדמוקרטיה, כשהקול שלי כן נחשב.

"אני מאוד אוהב את החיים שלי בארה"ב. היו פה מנהיגים טובים. מרתין לותר קינג ג'וניור הוא דוגמה למישהו שעזר לקהילה השחורה להתמודד עם הכעס ולהבין שהם רוצים להשיג שוויון זכויות בלי כעס. הוא בעל חזון, שהיום לצערי נמצא בסכנה. אני מעריך את ההזדמנות שקיבלתי בארה"ב ואוהב את הערכים האמריקניים המסורתיים. פה אני מרגיש שייך".

יש לך שאיפות פוליטיות?

"ממש לא. אני רוצה להיות מורה. עדיין לא המשכתי את הלימודים האקדמיים שלי כדי לגרום לזה לקרות, כי העלות הכספית גבוהה, ואין לי ציונים טובים מהלימודים בקולג' או המלצות מפרופסורים. באתי ממערכת אנטישמית, נתנו לי בכוונה ציונים נמוכים.

"האלטרנטיבה שלי היא לבוא ללמוד בישראל. אולי אגור שם לתקופה מסוימת".

אתה מתגעגע לפעמים למצרים?

"מאוד, אבל אני לא יכול לחזור לשם. יעצרו אותי כבר בשדה התעופה. זה לא סוד שאני ציוני, אני עובד בארגון ציוני, ועל פי החוק המצרי, זו עילה לשלילת אזרחות. אני חושב שישללו לי אותה אחרי שאפרסם את הספר שכתבתי, שנמצא כרגע בשלבי עריכה. הוא ייקרא 'מיעוט של אחד', ויביא את הסיפור שלי". 

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו