השבוע הופעתי עם חבריי מלהקת תיסלם ברמת ישי. קצת לפני ההופעה התעוררה בחדר ההלבשה התרגשות גדולה כשהגיע לשם המגה סלב לירן, שכמו אצל האינדיאנים (נוצה כחולה, סוס לבן) שם משפחתו נגזר מפריט המאפיין אותו, חולצה אפורה.
למי מכם שאינו מכיר את לירן ואת פועלו, אספר שמדובר באדם שהתמחותו היא לצוץ בכל פעם שיש אירוע דרמטי שבו נוכחות מצלמות טלוויזיה (פיגוע, שריפה, סכסוך שכנים, מחאה חברתית) ולהתייצב מאחורי המרואיין, כשהוא לבוש תמיד בחולצה אפורה.
לירן לא עושה שום דבר מיוחד, שומר על פאסון בלי לנופף בידיים, מבטו אפאטי, והוא לעולם לא פוצה את פיו, אבל מדובר בחולצה ששווה אלף מילים. להערכתי הזהירה, המשפט שלירן שמע יותר מכל במהלך חייו הוא כנראה המשפט ״שלום רפי״ (לא מן הנמנע שבקרוב כל מרואיין באירוע תקשורתי יתחיל את הראיון במשפט ״שלום רפי ולירן״).
אחד הסודות שלו הוא היכולת הבלתי מוסברת שלו להגיע במהירות לכל זירת אירוע תקשורתית, למרות שככל הידוע, הוא מתנייד באוטובוסים ובטרמפים. המהירות הזו מעלה את החשד שמכיוון שאנשים מבינים היום שאם לירן לא שם האירוע לא קיים, הם דואגים ליידע אותו מראש על כל התרחשות. אם, למשל, מישהו מתכוון לדקור את שכנו על רקע סכסוך חניה, הוא לא יעשה את זה לפני שיוודא שלירן כבר נמצא בזירה.
מעבר לעובדה שהצטלמנו בכיף עם לירן האפור, כשאנחנו מקפידים כמובן להשאיר אותו ברקע כמו שהוא רגיל, שמתי לב שלא מעט אנשים מבקשים להצטלם איתו בנפרד. לירן הנדחף לסלבס הוא כבר סלב בעצמו, ולא ירחק היום שמאחוריו כבר יידחף לפריים הדור הבא, ״ליעד גופייה בז׳״.
במהלך ההופעה לירן עמד בשורה הראשונה, ולמראה פניו נטולי ההתלהבות החלטתי להקדיש לו את השיר שנראה לי מתאים יותר מכולם - ״פרצופה של המדינה״.
תודה, לירן, שאתה מזכיר לנו לשמור על פרופורציות, ואף פעם אל תחליף צבע.
האלבומים
לפני שנה, כשאלבומי התמונות הישנים של המשפחה הגיעו למצב של התפרקות וקריסת מערכות טוטאלית, תפסה הגברת הראשונה יוזמה ופנתה לחברת דיגיטציה בשם ״סבתא סורקת״. הם לקחו את כל האלבומים לסריקה והחזירו אותם בשקית, אחרי שסרקו את כל התמונות וצרבו אותן כקבצים דיגיטליים על דיסקים. היתרון הוא כמובן בנגישות וביכולת לשתף כל תמונה בווטסאפ עם הדודה שגרה באוסטרליה.
מצד שני, אלבומי התמונות מככבים בכל שבעה, ולהשאיר במקומם על השולחן אייפדים עשוי להיות קצת יקר, וגם מאתגר טכנולוגית עבור המנחמים המבוגרים.
המעבר לפורמט דיגיטלי התגלה כצעד מהפכני: במקום המצב הקודם, שבו אף פעם לא הסתכלנו באלבומים הישנים, עברנו למצב שבו אנחנו לא מסתכלים אף פעם בקבצים החדשים. אבל במוצ"ש האחרון, מתוך שעמום וניסיון להתחמק מביצוע מטלה אחרת, נכנסתי לקבצים והתחלתי להציץ בתמונות.
כצפוי, הצפייה מעלה הרהורים עמוקים בכל הקשור לעבר המפואר, לזמן שעבר ולכל מה שהשתנה בדרך. בניגוד למצב היום, פעם כשצילמת לא היה לך מושג מה בדיוק אתה עושה, ואת התוצאה ראית רק אחרי שבועיים. לפעמים האור לא היה טוב, הזווית מחורבנת, אין פוקוס וההבעה על הפנים לא משהו, שלא לדבר על הפרצוף של הילד כשאמא מעשנת לידו.
מצד שני, פעם היה עובר כל כך הרבה זמן מרגע הלחיצה עד שהתמונות יצאו מפיתוח, שגם אם בצילום נראית זוועה, היה לך מספיק זמן לשדרג את המראה ולהוריד כמה קילו עד שהתמונה יוצאת, ואז היו אומרים לך ש״אתה נראה הרבה יותר טוב במציאות״.
מהתמונות מתקופת הרווקות אתה יכול ללמוד על האקסים של בן/בת הזוג, לתחקר אותו/ה על כל מיני טיפוסים שהוכחשו בתוקף, ואם זה לא בא לך טוב, עם הטכנולוגיה של היום אתה אפילו יכול להחליף את הראש של האקס בראש שלך.
בתקופת הזוגיות טרום הילדים אתה מזהה אצלך ואצל אהובתך אנרגיה מתפרצת, אהבה לוהטת, בלי שום סימן לתשישות ולעיניים האדומות שיגיעו עוד רגע עם הילד הראשון.
מי מאיתנו שבמהלך השנים איבדו את היקר להם מכל - השיער - יכולים להבחין דרך התמונות בכל שלבי האובדן, מהנסיגה האיטית, דרך ההכחשה, ההסתרה והרמייה, ועד הכניעה לקרחת. למזלנו, הטכנולוגיה מאפשרת היום לשפר רטרואקטיבית את מצבו של קו השיער, וגם את הגזרה או את הגובה.
• לכל הטורים של יאיר ניצני
• לכל הכתבות של "שישבת"
דרך התמונות אפשר לראות איך אני משמין יחד עם ההיריון של הגברת הראשונה, ואיך היא חוזרת למשקל המקורי שלה, בעוד אני נשאר לנצח בחודש שביעי. מתברר שילדים לא ממש מתים על הסדרה הזו. למרות שהיום הם מתעניינים רק בעצמם ומעבירים חלק גדול מהזמן בתיעוד עצמי, הם פחות מתחברים ללוק שלהם מדממים ובוכים בחדר הלידה.
התמונות הישנות יכולות לשמש אליבי עבור כל הילדים שמתלוננים שלא חובקו/טופלו/נאהבו/הולבשו מספיק: רואים אותם כשאתה מחליף להם חיתול, עושה להם אמבטיות או סוחב אותם על הגב בנחל עמוד ובעין גדי. לא ברור למה חשבנו שלצלם את הילדה נושפת על נרות העוגה זה רגע מכונן שחייבים להנציח מדי שנה, ולמה היכולת לכבות את כל הנרות בטייק אחד נחשבת להישג אנושי כביר שראוי לתיעוד.
הדירה הראשונה שלנו נראית בתמונות די מעופשת ומחורבנת, אבל אני עסוק עכשיו בלהצטער שבמקום לצלם כל כך הרבה, לא התעסקתי בלחסוך כסף ולקנות אותה, כי היום היא שווה פי שניים. גם מפתיע לגלות כמה מהחברים המצולמים נעלמו מחיי במשך השנים. חלקם עזבו את הארץ, ואת חלקם נפנפתי. או שאולי בעצם הם אלה שנפנפו אותי?
√ √ √
מעניין לשים לב דווקא למה שלא צולם, כי אם היית מראה את התמונות למישהו מכוכב אחר, הוא היה חושב שהחיים שלך מושלמים. הרי לא צולמו הריבים שלי עם ההורים, הפיהוקים או הכנת שיעורי הבית. ילדים בוכים דווקא מצולמים, אבל משום מה נעדרים צילומים של ההורים הבוכים. אין פקקים, אין צעקות על התחצפות ואין תמונה מהדרמה של תעודת השליש, עם חמשת השליליים שהבאת הביתה.
אין שום תמונה עם האהבה הנכזבת, כי היא לא ראתה אותך ממטר, ועכשיו, כשאתה מגלה אותה קשישה בפייסבוק, אתה תוהה אם הפסדת או שקרה לך נס. אפשר לראות תמונות שלך במסיבת סוף היסודי, רוקד ושותה משקה אלכוהולי, אבל לא תמצא תמונה שלך מקיא בסופה על המדרכה. אין גם תמונה של ההורים מחכים ב־3 בלילה שהילדה תחזור בשלום מהמסיבה.
במשפחה המורחבת אתה מגלה תמונות של בנות משפחה שעשו מקצה שיפורים בשפתיים, בחזה ובישבן, והיו מעדיפות שתגרוס את התמונות שלפני.
כל מי שהגיע בזמנו לחו״ל ימצא תמונה מקורית שבה הוא ״מחזיק״ את מגדל פיזה, או עומד בפוזת לירן חולצה אפורה ליד מגדל אייפל או הביג בן בלונדון. אין בזה הרבה עניין, אלא אם כן הצטלמת ליד חומת ברלין או מגדלי התאומים, מקומות שעברו קצת שינוי עם השנים.
בזמן שאני מעלעל בקבצים הדיגיטליים ומרוצה מהשדרוג הטכנולוגי שעשיתי, הקטנה בת ה־15 הודיעה שאני צריך לקחת אותה לפתח תמונות. מתברר שהטרנד החם אצל הצעירים הוא חזרה לפילם. דווקא הם, שיכולים לצלם במיליוני מגה פיקסלים עם פילטרים ואפקטים מכאן ועד עמק הסיליקון, מתגעגעים ללוק החם, המחוספס והמיוחד של הפילם, ולתחושת הבלתי נודע של צילום ללא מסך בסרט של 36 תמונות בלבד.
כשחזרתי, פתחתי את הבוידעם והתחלתי לחפש את מכונת הכתיבה הישנה ואוסף הבולים של סבתא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
