איראן מעלה הילוך בדרך למציאות ביטחונית חדשה באיזור

למי שאינם בקיאים בתמונת המצב המודיעינית־מבצעית, זה עלול להישמע כמו פזמון מוכר: הצמרת המדינית־ביטחונית מדברת בקול אחיד על האיום שנשקף לישראל מאיראן.

גובה האזהרות משתנה על פי הדובר, אבל המוזיקה לא משתנה. זה לא משנה אם מדובר בראש הממשלה בנימין נתניהו, ברמטכ"ל אביב כוכבי או בראש המוסד יוסי כהן (שניצל באחרונה אירוע לגמלאי הארגון כדי להתריע מפני הסכנה האיראנית, לפני שקם לרקוד לצלילי "החלונות הגבוהים") - כולם מתריעים על כך שמצפון־מזרח מתרגשת עלינו צרה גדולה.

מדובר בתפנית אסטרטגית, אחרי כמה שנים שהיו טובות לישראל. הסכם הגרעין אפשר למערכת הביטחון להפנות משאבים ומאמץ לגזרות אחרות, ובעיקר לפעילות האינסופית במב"מ (המערכה שבין המלחמות), שבה - בשילוב של פעילות גלויה ובעיקר חשאית - פעלה ישראל באינטנסיביות בשני יעדים עיקריים: סיכול העברת אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה, ומניעת ההתבססות של איראן והמיליציות השיעיות שפועלות תחת חסותה בסוריה.

הפעילות הזאת, שהניבה הישגים מרשימים, הגבילה משמעותית את איראן אבל לא בלמה את שאיפותיה. למרות המכות הרבות שספגו האינטרסים שלו, המשיך מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, לפעול לביסוס האינטרסים שלו בחצי הסהר שבין תימן ללבנון, וגם בעזה. 

התקוות שפרישת ארצות־הברית מהסכם הגרעין והסנקציות שהטילה על איראן יגרמו לקריסתה הכלכלית או לפחות יובילו אותה לוותר על שאיפותיה - נכזבו רובן ככולן.

יתרה מזאת, דווקא תחת הלחץ שמופעל עליה, מגלה איראן תעוזה גוברת. הפלת המל"ט האמריקני המתקדם ותקיפת שדות הנפט בסעודיה (כמו גם ההתקדמות האיטית, אך המתמדת, בתוכניתה הגרעינית) הוכיחו שטהרן לא רק שאינה ממצמצת - היא גם מעלה בלי היסוס את גובה ההימור שלה.

טהרן הבינה: האלימות משתלמת

התעוזה (יש שיאמרו: החוצפה) האיראנית הזאת קיבלה רוח גב משמעותית כתוצאה מהמדיניות האמריקנית. הימנעותה של ארצות הברית מתגובה על התוקפנות האיראנית במפרץ, ונסיגתה האחרונה מצפון סוריה שהובילה להפקרת בעלי בריתה הכורדים, הוכיחו לטהרן שלא רק שאין מחיר לאלימות - היא גם משתלמת, וכדאי לדבוק בה.

וזאת בדיוק הסיבה לדאגה בישראל. אם בעבר היתה תחושה שהציר הרדיקלי נחלש, כיום ברור שלפחות בנקודת הזמן הנוכחית - הוא מתחזק. איראן מעזה יותר במפרץ, וסביר שתנהג כך גם כלפי ישראל.

אם בעבר הבליגה טהרן על רוב הפעילות הישראלית נגדה, והגיבה רק במשורה - בשנתיים האחרונות היו ארבע פעולות איראניות נגד ישראל, בהשוואה למספר גדול בהרבה של פעולות שבוצעו נגדה (הרמטכ"ל הקודם איזנקוט דיבר על יותר מ־1,000 פעולות בשנים 2017־2018 לבדן) - ההערכה כעת היא שמעתה על כל פעולה תבוא תגובה.

ניסוי טילים איראני // צילום: רויטרס

התגובה האיראנית עשויה להיות ישירה או (סביר יותר) עקיפה. מסוריה או מעיראק. בפיגוע או בירי של טילים או שיגור של מל"טים, כמו בתקיפה בסעודיה. נראה כי לישראל יש מודיעין טוב על התוכניות האיראניות, אבל הוא לא מושלם; גם ההגנה נגד האיומים היא טובה, אבל לא הרמטית.

האתגר המבצעי שמציבה איראן הוא משמעותי, ומחייב היערכות מיוחדת בהקשר המיידי של המאמצים לסכלו, אבל גם בהיערכות למשמעויות שלו: אם תספוג פגיעה משמעותית, עשויה ישראל להגיב גם על אדמת איראן, ואם חילופי המהלומות יחריפו, עלולה להיפתח מערכה זירתית שתכלול גם את חיזבאללה, ואפשר שגם גורמים בסוריה (ובעזה).

אסור לראות בדברים האלה התרעה מפני מלחמה מיידית. לישראל יש לא מעט מה לעשות כדי למנוע אותה: מפעילות דיפלומטית־מודיעינית, דרך פעולות סיכול משמעותיות שישבשו את התוכניות האיראניות ויגבו ממנה מחיר, ועד ליצירת הבנה בטהרן שישראל מוכנה ללכת את כל הדרך, ולגבות ממשטר האייתוללות מחיר כבד אם תיפגע.

לשם כך צריכה ישראל לגבש לעצמה כבר היום קואליציה, ובעיקר לגיטימציה בינלאומית, שתאפשר לה "להשתגע", אם תידרש, וגם להשיג הבנה בציבור הישראלי, שאחרי שנות שקט משמעותיות - עשוי למצוא את עצמו בפתחה של מציאות ביטחונית חדשה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו