תנו לגדול ביחד: גן ילדים - בבית אבות

חמש אחר הצהריים ברחבת הדשא המטופחת של בית הדיור המוגן "בית בכפר" בבת חן שבביתן אהרון. כמה קשישים וקשישות מכונסים בכיסאות גלגלים סביב שולחן גדול, לצד המטפלים והמטפלות שלהם, כולם ממוצא פיליפיני, שצוחקים זה עם זה בקול רם מדי, כאילו מנסים לנצל את שעת בין הערביים הזו כדי להתאוורר מעט מהשגרה הסיזיפית של עבודתם.

על הספסל ממול יושב קשיש כפוף גב, בוהה במתרחש, ולעומתו המטפלת שלו, עסוקה במסך הטלפון הנייד שלה, לא מרימה את ראשה ממנו דקות ארוכות, והשקט שביניהם מכביד. מועקה מתגנבת אל הלב למראה הפנים האמיתיות והלא מחמיאות של הזִקנה.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

פתאום מפירים את השקט קולות צהלה של ילדים. מִיָּה וארי ונדרסמן, בני דודים בני 5, פורצים אל רחבת הדשא בריצה וממהרים לכיוונם של אידה (93), נתן (93) ופֶרץ (88), שממתינים להם בהתרגשות על ספסל אחר. 

"בוא הנה, חמודי שלי", שולח פרץ את זרועותיו לקראת ארי, שמצידו מרשה לעצמו להתמסר לחיבוק הגדול והחם של הקשיש ומניח את ראשו על חזהו. גם נתן נרגש מאוד למראה הקטנטנים שרצים לעברו. פניו מאדימות, והוא מנסה לכבוש את הבכי שנראה כאילו עומד לפרוץ. "אני יותר מדי מתרגש, אני יודע", הוא כמעט מתנצל, "אני אוהב את הילדים האלו כאילו היו הנינים שלי, זה עושה לי טוב שאני רואה אותם. הנכדים הפרטיים שלי, הורי הנינים שלי, תמיד מאוד עסוקים, ואין לי הזדמנות לראות אותם כמו שהייתי רוצה, אז מפגש כזה עם הילדים כאן פשוט מחמם לי את הלב".

אידה מחבקת את מִיָּה, שמחבקת אותה בחום בחזרה. "את רואה איך הילדים רצים אלינו? ככה זה היה בדיוק בכל בוקר. הם היו רצים אלינו, לא הולכים", מסבירה אידה ומלטפת את שיערהּ המתולתל של הילדה המתנשפת. "כמה התגעגעתי אלייך, מתוקה שלי", היא לוחשת לה. 

למתבונן מהצד, מִיָּה וארי נראים כמו הנינים שהגיעו לביקור אצל סבא רבא וסבתא רבתא. אבל למעשה, הקִרבה והאהבה הגדולה בין הילדים הרכים לקשישים שבמקום נרקמו כחצי שנה קודם לכן, במהלך הצילומים לסדרה התיעודית "80 וארבע", שתשודר בכאן 11 ובדיגיטל שלו (החל ביום ראשון, 27.10, ב־21:15).

לראשונה בישראל, בתוך מתחם דיור מוגן, הוקם גן ילדים ששילב בכל פעילויותיו גם את הקשישים. במשך שישה שבועות הגיעו בכל יום עשרה ילדים בני 4 לגן הניסיוני ופגשו עשרה גברים ונשים בני 80 ומעלה לפעילות משותפת שנמשכה כמה שעות. הפרויקט, הראשון מסוגו בארץ, נעשה בהשראת פרויקטים רב־דוריים המתקיימים בארה"ב, באוסטרליה ובאנגליה, והוא הגרסה הישראלית לסדרה הבריטית המצליחה "Old People's Home for 4 Years Olds". 

מומחים בתחומי החינוך והגריאטריה ליוו את המיזם ועקבו אחר השינויים בבריאותם של הזקנים ובהתפתחות הילדים בעקבות הפעילות המשותפת. בתחילת הפרויקט ובמהלכו נערכו לקשישים בדיקות גופניות, קוגניטיביות ומנטליות, ולאורך התוכנית כולה נשאלת השאלה: האם אפשר להאט את הירידה הפיזית והקוגניטיבית שמגיעה עם הזקנה? איך ישפיעו הילדים על חיי הקשישים, ומה ישתנה בחייהם של הילדים? 

ההנחה של אנשי המקצוע בישראל היתה שהמפגש הבין־דורי המיוחד אכן מסוגל לשפר באופן משמעותי את בריאותם של הקשישים ואת איכות חייהם - תרומה שעשויה להשפיע לחיוב על אורח חייהם של כמיליון קשישים בארץ. 

האופטימיות סביב הפרויקט נשענת על תוצאות מחקר רחב היקף, שהצביע על יתרונות השילוב הבין־דורי. המחקר, שנערך בארה"ב ובמדינות נוספות בעולם, מצא כי שילוב שגרתי של בני הדור השלישי עם ילדים בני 4 מביא לשיפור פיזיולוגי, קוגניטיבי ורגשי בקרב הקשישים, ואילו אצל הילדים ניכרת עלייה ברמות האינטליגנציה, האמפתיה וההתפתחות הרגשית.

ד"ר אריק טאיב, פסיכולוג חינוכי־חברתי מומחה לילדים, שליווה את הפרויקט הישראלי, מסביר מדוע נבחרו דווקא ילדים בני 4: "בגיל 4 הילדים בונים את הביטחון העצמי שלהם, את היכולת האמפתית ואת האפשרות לראות את האחר. גם היכולת הקוגניטיבית מתפתחת באופן דרמטי, כמו השפה ויכולת ההקשבה, והם מאוד־מאוד סקרנים".

• • •

"התגעגעת אל אידה?" אני שואלת את מיה, כשזו לא יורדת מהברכיים של חברתה המבוגרת. הקטנטונת עונה בביטחון: "מאוד. לא רק לאידה, לכולם. כי אני אוהבת אותם ורוצה להמשיך לשחק איתם". 

אמה של מיה, אילנית, שואלת את בתה אם היא זוכרת איזה משפט אמרה על הקשישים אתמול בלילה.

"שלהיות איתם זה תמיד פותח לי את הלב", עונה הילדה בשמחה, ואידה סופקת כפות ידיה בהתרגשות. 

"היה לכם כיף יחד?" אני שואלת. 

"מאוד כיף. הם שיחקו איתנו ונהנו איתנו", עונה מיה, "היו פה בגן מלא משחקים, ושיחקנו איתם בקלפים ובבייבליידים (סביבונים על פי סדרת אנימציה יפנית; ח"ר). עשינו יצירות יחד. את יודעת שנתן יודע לצייר יפה? הוא צייר אותי, ואני אתלה את התמונה בחדר שלי. גם הלכנו יחד למכולת, לקנות דברים למשלוחי מנות בפורים. כולנו התחפשנו והיה מאוד כיף".

ארי: "גם היינו איתם בים והעפנו עפיפונים שאנחנו הכנו, ובא גל גדול ופרץ נפל לים. זה היה מאוד מצחיק. פרץ, אפשר לשחק כדורגל? אבל הפעם אני חייב לנצח אותך, טוב?"

כשפרץ וארי "משחקים" כדורגל ברחבה, פרץ זונח לרגע את ההליכון שלו. אביו של ארי, אופיר, מביט בשניים בהתרגשות ואומר: "פתאום הילד שלי משחק כדורגל. לפני הצילומים לתוכנית הוא לא התעניין בכדורגל, כי אין לו אבא שמתעניין בזה, והנה בשבת אני לוקח אותו לשחק כדורגל - כי הוא מבקש. זה הכל בזכות פרץ". 

לא היתה לכם התלבטות אם לשלב את הילד בתוכנית?

"לא התלבטנו לרגע לגבי ההשתתפות של ארי בפרויקט. אני עצמי התנדבתי בבית אבות כסטודנט, בהתחלה כי הייתי צריך, כדי לקבל מלגה, אבל אחר כך נשארתי עוד כמה שנים כי פשוט התאהבתי בקשישים. ספגתי מהם תובנות לחיים שלא למדתי בשום מכללה או אוניברסיטה. למשל, שאם אין לך זמן - אתה פשוט צריך לייצר אותו. 

"עם כל הכבוד לרוח ההתנדבות שלנו כמשפחה, אני לא יודע אם באמת היינו מצליחים להגיע לבקר בבית אבות מיוזמתנו. מאז סיום התוכנית אנחנו משתדלים לבקר פה לעיתים תכופות יותר, לראות את הקשישים, לדבר איתם. 

"יש לנו שכנה קשישה שארי לא התקרב אליה בעבר, והנה, היום הוא מזמין אותה מיוזמתו לאכול איתנו ארוחת ערב. מאוד יפה ומרגש לראות את זה. היה לנו חשוב מאוד שארי יקבל את הערכים האלה, וזו פשוט מתנה ענקית שהוא ואנחנו קיבלנו".

ליטל, אמו של ארי: "ההורים של אופיר, כלומר סבא וסבתא של ארי, צעירים מהקשישים פה ב־20 שנה. המפגש של ארי איתם היה שונה מאשר מה שקרה בבית האבות. עם סבא וסבתא הפרטיים הוא לא מבלה בכל בוקר, לא משחק איתם ככה, ותמיד יש את אמא או אבא בסביבה, ולפעמים סבתא וסבא מנסים לחנך. 

"בגן המשולב לא היינו נוכחים, ופה המפגש של ארי עם הקשישים היה בשבילו נטו כיף אחד גדול. מבחינתנו, ההשתתפות בפרויקט הזה היא זכות גם לנו, ההורים. לדעת שארי חווה חוויית חיים חד־פעמית, שגם מתועדת מכל כיוון ותישאר לו - ולנו - למזכרת לתמיד".

אילנית, אמהּ של מיה: "היא היתה כבר בת 5 כשהצילומים התחילו, אבל אני ממש התעקשתי שהיא תשתתף בתוכנית. אמרתי מפורשות שאין מצב שהילדה שלי מפספסת את החוויה הבלתי נשכחת הזאת, שפותחת את הלב ואת הראש. איפה היא תְתַקְשר עם אנשים בני 90 שהם לא סבא וסבתא שלה? 

"מיה למדה לקבל ולאהוב אותם, נפתחה אליהם, קיבלה מהם כל כך הרבה חום. מבחינתה, היא גילתה עולם אחר וחדש ולמדה, למשל, שרושם ראשוני וחיצוני עלול להטעות. כילדה היא חשבה בהתחלה שהמבוגרים לא יכולים לעשות הרבה, וגילתה שהנה, הם יכולים לעשות איתה כמעט הכל. מה יותר מזה אפשר להעניק לילד?"

לקראת צילומי הסדרה הוסב אולם האירועים רחב הידיים של "בית בכפר" לגן ילדים של ממש, צבעוני ומלא בציוד הנדרש, ורחבת הדשא הפכה לחצר גדולה עם מגלשות ומשחקי חצר. הגן קיבל את השם ההולם "גן ותיקים". 

את הבוקר היו פותחים "ילדי הגן", מבוגרים וצעירים כאחד, בשיעור ריכוז, שאותו העביר גיל הגנן, ואז היו עוברים לסדר היום: יצירות, שעת סיפור, משחקי חצר ועוד. גן ילדים לכל דבר. במהלך הסדרה משוחחים הילדים והמבוגרים עם אנשי המקצוע ומעידים על התהליכים שחוו ועל החיבור ביניהם, שמתרחש באופן טבעי ומרגש.

• • •

אידה גנץ ("לא מהמשפחה של בני גנץ, כולם שואלים, אני כבר רגילה") חגגה באפריל האחרון יום הולדת 93. היא נולדה בפולין, ובזמן מלחמת העולם השנייה נלקח אביה על ידי הרוסים, ששלטו בחלקה המזרחי של פולין, ועקבותיו אבדו מאז. היא עברה עם אמה ואחיותיה לסיביר, ובסוף המלחמה חזרה לעיר לודז', שם התחתנה עם שמואל. 

אידה והילדים, מתוך צילומי הסדרה. "רק החיבוקים שלהם, זה לבד הספיק לי" // צילום: אפרת אשל

ב־1950 הפליגו השניים באונייה לישראל, ומאז חיו בחדרה והתפרנסו מחנות מצליחה לממכר חומרי בניין. שני בניהם היגרו לארה"ב בשנות ה־70 וה־80. ארבעת נכדיה, כמו גם חמשת ניניה, גרים כולם מעבר לים. "פעם הייתי נוסעת לבקר אותם, אבל מאז ששמואל חלה ונפטר לפני עשר שנים, קשה לי עם הטיסות הארוכות האלה. הם באים פעם בשנה לבקר אותי, אבל זה לא מספיק לי. אני כאן כבר ארבע שנים ואני לבד. אני בודדה".

אל תוך הבדידות מהפכת הבטן של אידה נכנסו עשרת ילדי הגן וגרמו לה להרגיש משמעותית ונוכחת - כפי, שלעדותה, לא הרגישה זמן רב.

"בהתחלה לא ממש רציתי לשתף פעולה עם הפרויקט הזה", מודה אידה, "פחדתי".

פחדת ממה?

"התרחקתי כבר מהגיל הצעיר הזה. הרבה שנים אין לצידי את הנכדים והנינים, ושכחתי מה צריך לעשות ואיך. גם חששתי מהאינטנסיביות של השעות שהיינו צריכים לבלות עם הילדים, כל יום מעשר עד שתיים בצהריים. זה המון שעות, וגם הייתי צריכה לוותר על שגרת החוגים שלי. אני משתתפת בחוג להתעמלות, בחוג לניצולי שואה ובחוג סיפור, וגם אוהבת לשחק מה־ג'ונג, משחק קלפים סיני שמפעיל את המוח.

"ואז החלטתי שבכל זאת אנסה ללכת לגן ליום אחד, ביום שני בשבוע. שני הוא היום החופשי שאין לי בו חוגים בבוקר, אז החלטתי לתת לעניין צ'אנס. ביום הזה חוויתי דברים נפלאים, ולא עלה בדעתי להפסיד את הימים הבאים עם הילדים. רציתי להיות איתם בכל יום ויום".

מה חווית מהם, בעצם?

"קיבלתי מהם כל כך הרבה. רק החיבוקים שלהם, זה לבד הספיק לי. מי מחבק אותי ביום־יום? זה כל כך היה חסר לי. נכנסנו לסוג של טראנס עם הילדים וחזרנו להיות ילדים בעצמנו. הביחד איתם אתגר אותנו, החדיר בנו אומץ ומרץ, ושכחנו מכל הבעיות. 

"היה בוקר אחד שסבלתי מכאבים בגב, אז עשיתי מקלחת חמה, מרחתי משחה, לקחתי כדור, התלבשתי והלכתי לגן - ושכחתי מהכל. פתאום אין מחלות ואין בעיות, הכל זז הצידה, כולל ההליכון שלי. כשהייתי שומעת את הילדים קוראים לי 'אידה, בואי תראי, אידה, בואי תעזרי לי', זה גרם לי להרגיש שבכל זאת אני שווה עדיין משהו, שיש לי מה לתת ושאני יכולה לקבל גם כל כך הרבה אהבה. 

"אנו קיבלנו את המתנה הכי גדולה שאפשר - להיות עם הילדים. זה פנטסטי, אין לי מילים לזה. לא תיארנו לעצמנו, ופתאום נחתה עלינו כל כך הרבה אהבה, נוצר קשר אמיתי עם הילדים הללו".

מה קורה איתכם מאז הסתיימו צילומי הסדרה?

"הילדים עדיין באים לבקר אותי עם האימהות שלהם, כותבים לי מכתבים ומציירים ציורים. אני מרגישה שהם רוצים בקרבתי בדיוק כמו שאני מבקשת את קרבתם. זו מערכת יחסים הדדית לגמרי. 

"את יודעת שאת ליל הסדר בפסח האחרון עשיתי אצל גיל, הגַנֵּן של הילדים? המשפחה שלו קיבלה אותי כל כך יפה. היה לי כל כך שמח וטוב וחם בלב, כי בחגים אני לבד, וכמה שאני מנסה להיות חזקה - בפנים זה מאוד כואב".

• • •

גיל שליסר (45), גנן מקדימה, אב לשלושה ילדים, הוא הגנן שילדי הגן שלו משתתפים בסדרה. 

"אני יודע שבעברית תקנית צריך לכנות את המקצוע שלי גַנָּן, אבל אנחנו משתמשים בגַנֵּן, כדי להבדיל ממי שמטפל בגינה. הילדים הגיעו מהגן שלי ושל שותפתי ולריה בקדימה, שגישת החינוך בו היא על פי שיטת מונטסורי (המבוססת על מחקריה של הרופאה והמחנכת האיטלקייה מריה מונטסורי, שחיה במחצית הראשונה של המאה ה־20; ח"ר). זאת פילוסופיית חינוך שמכבדת את הילד כאדם סקרן ולומד. רוח הגן אצלנו דוגלת בסובלנות, בחברות, במתן כבוד, והילדים רגועים מאוד - גם בגלל עבודת הצוות החינוכי שלנו, אבל גם כי הם עצמם ילדים מדהימים. 

גיל שליסר הגנן. "מהר מאוד הילדים ראו במבוגרים לא סבא וסבתא, אלא חברים" // צילום: אפרת אשל

"אז קראנו לגן של המבוגרים 'גן ותיקים', ומהר מאוד הילדים ראו במבוגרים שותפים מלאים לגן שלהם. לא סבא וסבתא, אלא חברים לגן. הם ידעו לזהות את הצרכים של הוותיקים, השתדלו להיות סבלניים וקשובים להם, להתאים את עצמם לקצב האחר משלהם, והחיבור איתם היה פשוט נפלא. 

"אני אישית הרגשתי שהמבוגרים האלה, בדיוק כמו הילדים בגן, הפכו להיות משפחה שלי, וזאת הסיבה שהזמנתי את אידה לערב הפסח שחגגנו אצל אחותי. היא פשוט נגעה לי בלב, והיה חשוב לי לשמר את הקשר איתה".

מדובר בפרויקט חינוכי מורכב ומאתגר. 

"זה נכון, אבל מבחינתי, הגשמתי חלום גדול מאוד. מזמן חלמתי ליצור קהילה גדולה שמחברת בין הקצוות, והפרויקט הזה הדגיש לי כמה בדידות יש בגיל המבוגר, כמה כל אחד זקוק ב'בפנים' שלו להכרה ולמשמעות. וזה כל כך פשוט להעניק את המשמעות למבוגרים האלה ולחבר אותם לילדים, שמגיעים ממקום הכי נקי ונטול שיפוטיות או פחד. 

"הסדרה הוכיחה לי שזה אפשרי. יום אחד גם אני אהיה בן 80 פלוס, ומאוד הייתי רוצה שהמודעות לגיל הזה תהיה כבר במקום אחר. אני חולם להקים עוד גנים בבתי אבות, וזֹהר, מנהל הבית פה, לא שולל את העניין. זה win-win לגמרי. בינתיים הקשר ממשיך, הקשישים מגיעים לסירוגין לקבלות שבת אצלנו בגן, לחגיגות של ימי הולדת, לפרויקט 'סבא מספר' ו'סבא מגַנֵן', והילדים ממשיכים לראות את החבר'ה מ'גן ותיקים'".

זֹהר משה, מנהל "בית בכפר" בביתן אהרון, מקווה שיקומו גנים ברחבי הארץ, בתוך או בסמוך למבני דיור מוגן. גם הוא עצמו נרגש מהתהליך שעברו דיירי הבית. 

"רגע המפגש הזה בין הקשישים לילדים הוא רגע של התרוממות רוח. הלב התרחב לראות שני קצוות של גילים שהצליחו להתחבר ומצפים למפגש ההדדי. חשוב לי שהקשר עם הילדים ימשיך להתקיים, ולכן בכל יום שישי אחת לשבועיים אנחנו מוציאים מונית אל הגן של גיל בקדימה. פנו אלי גם הורי הגן, שבעצמם מעוניינים להביא את הילדים לדיור המוגן, לפעילות משותפת. 

"לא הייתי זקוק לתוצאות המדידות השונות שעשו לדיירים כדי להבחין בשינוי שחל בהם. העניין היה שקוף כל כך. הם הפכו לחיוניים יותר, שמחים יותר. פתאום אין להם זמן רק למרפאה, ופתאום הם לא צריכים את ההליכון".

נתן בהר בן ה־93 מתגורר כבר 15 שנים ב"בית בכפר". הוא נולד בקהיר להורים ילידי טורקיה, שהה זמן קצר בצרפת ומשם עלה לישראל והתגורר בחיפה. 32 שנים עבד בבתי הזיקוק בעיר. הוא נישא לרבקה ז"ל, ויחד גידלו בן ובת, היום בני 59 ו־57. יש לו שבעה נכדים ונכדות, שמונה נינים "ועוד נין אחד בדרך". 

קירות דירתו בדיור המוגן מלאים בציורים שצייר בעצמו. מילדות הוא אוהב אמנות. הוא גם הולך עם חברו הטוב פרץ לחוג התיאטרון בבית, שם שניהם אוהבים להשתתף בחלק האימפרוביזציה. בכלל, נתן אוהב את החיים ואוהב חֶברה, אבל הוא מודה בכנות שקשה לו.

"לפעמים אני קם בבוקר, מסתכל במראה ורואה שם איש מבוגר מאוד. אבל בפנים אני מרגיש אחרת. זה ניגוד גדול כל כך, כי אני מרגיש עדיין צעיר, ויש לי עוד מה לעשות. וכן, יש תקופות של דיכאון, כשאני מסתכל סביבי ומבין את המשמעות של הזקנה, רואה את ההידרדרות הזו שמתרחשת, עד הסוף הבלתי נמנע. 

"לתוך המחשבות הלא פשוטות הללו נכנסו הילדים המקסימים, שבפירוש נתנו לי סיבה לחיות. הם הזכירו לי שכדאי להמשיך לשמוח ולאהוב את החיים, הזכירו לי שאני עדיין שווה משהו. הם הכניסו לחיינו כל כך הרבה שמחה ואושר, השכיחו מאיתנו את הדברים היומיומיים. הוציאו אותי מהמונוטוניות של שגרת החיים. 

"כל כך נהניתי מכל החוויה הזו, למרות שהיא היתה אינטנסיבית מאוד ולפעמים מעייפת. היה כל כך הרבה סיפוק ב'ביחד' הזה שנוצר. שיחקנו עם הילדים והרגשנו כמוהם, לא כמו זקנים ששמים אותם בצד ולא מתייחסים אליהם".

• • •

ד"ר יורם מערבי, רופא בכיר במחלקה לגריאטריה שיקומית בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, דווקא התעקש במהלך הסדרה לכנות את עשרת המבוגרים "זקנים". 

והוא מנמק: "בעברית, 'זקן' היא מילה יפה שמקושרת לכבוד ולחוכמה. זו מילה שמופיעה בתנ"ך. 'הגיל השלישי' לא מופיע בתנ"ך, גם לא 'ותיקים', וקשישים זה בכלל מארמית. אני אוהב את המילה 'זקן' ומשתמש דווקא בה".

נתן מבקש להדגיש ש"כל הפרויקט הזה גיבש גם אותנו, המבוגרים. לפני התוכנית הייתי חבר רק של פרץ, ולדיירים האחרים הייתי אומר רק 'שלום, שלום' במעלית או בחדר האוכל ובחוגים. היום כולנו מרגישים אחים של ממש בזכות החוויה המשותפת שעברנו. אנחנו מתחרים בכל יום בינינו לבין עצמנו מי יכול לזכור את השמות של כל הילדים. 'פרץ, נו, אתה יכול להגיד עכשיו את השמות של כולם?'"

פרץ אלוש בן ה־88 דובר עברית, אנגלית, צרפתית, פולנית ואפילו יידיש. הוא נולד בגאבס שבתוניסיה, משם עבר לצרפת, ולישראל עלה ב־1948, כנער בן 17. מייד עם עלייתו התגייס לפלמ"ח, ומשם עבר לחיל האוויר, למד חשמלאות מטוסים ושירת בטייסת 101 בפיקודו של עזר ויצמן. כאזרח עבד בחברת בזק, ובשיאו היה אחראי לבניית מרכזיות הטלפון בכל מחוז חיפה והצפון. יש לו ארבעה ילדים בשנות החמישים והשישים לחייהם, 15 נכדים ושלושה נינים. אשתו נפטרה לפני שנים רבות.

פרץ אוהב את החוג לתיאטרון, אוהב לשבת בספרייה ולמד לשחק ברידג' מאז נכנס לדיור המוגן לפני שלוש שנים. על הגן המיוחד שבו לקח חלק הוא מדבר בעיניים נוצצות: "בעיר הולדתי, גאבס, לא היו גני ילדים, בקושי היו בתי ספר. אמנם חוויתי קצת גני ילדים דרך הנכדים שלי, אבל פתאום, בזכות הסדרה, הפכתי לחלק מהגן, משחק עם הילדים, עושה מה שהם עושים, מרגיש כמוהם, ילד. 

"בתקופה שהם היו פה, הייתי שיכור - ולא מיין. החזרה הזו לילדוּת איתם גרמה לי פשוט להיות מאושר. הייתי הכי שמח שיש, כל המחשבות הקשות התאדו".

אילו מחשבות קשות, למשל?

"תראי, במגזר הערבי, למשל, לא שולחים את הזקנים לדיור מוגן. שם אין דבר כזה. הזקן נשאר עם המשפחה שלו, בשבט שלו, עד שהוא נפטר מהעולם הזה. אצלנו שולחים לדיור מוגן, זאת המוֹדָה, ולפעמים יש תחושה שכאילו כבר נפרדו ממך ברגע שנכנסת לבית הדיור המוגן. אמנם באים לבקר אותך, מטלפנים, אבל יש מין בדידות פנימית כזו בתוך הגוף, שמרגישים לבד. 

"היו ימים שלא ממש רציתי לצאת בהם מהחדר והרגשתי עצוב ומדוכדך. חשבתי לעצמי, 'די, מספיק. גידלתי, עשיתי, נהניתי. זהו, נגמר'. היו לי הרבה מחשבות על הסוף. ואז באה זריקת המרץ הזו בדמות הילדים הנפלאים שנכנסו לגן בכל בוקר בדילוגים, כמו ציפורי שיר, והכניסו כל כך הרבה חיים וצבע. כשאתה רואה אותם, אתה זורק מייד את כל המחשבות הקשות, קם בבוקר, מתקלח, מתארגן, וקדימה - אני צריך ללכת לגן, היום הולכים לשחק בג'ולות ובכדורגל. 

"כשהייתי איתם שכחתי בן כמה אני. שכחתי שאני הולך עם הליכון ושכחתי מלחץ הדם שלי, שאני סובל ממנו שנים. זה פשוט נעלם מהתודעה שלי. בבוקר של מסיבת הסיום שלנו, בסוף הסדרה, לחץ הדם שלי החליט בכל זאת לקפוץ. בדרך כלל כשזה קורה אני נכנס למיטה לנוח, אבל באותו בוקר הגעתי בכל זאת למסיבה, שרתי עם כולם והשתתפתי. לא ויתרתי על הכיף הזה.

"אני מרגיש שחל בי שינוי פיזיולוגי של ממש. לפני שהילדים הגיעו הייתי זקן, עייף, מחכה ליום ההוא של הסוף - ופתאום יש טעם לחיים. הילדים האלה רוממו את נפשי ואת רוחי. חוויתי את צמיחת החיים, הרגשתי דרכם כאילו נולדתי מחדש".

היית ממליץ לבתי דיור מוגן נוספים לאמץ פרויקט כזה?

"אני חושב שהמדינה שלנו, משרד הבינוי והשיכון ומשרד הרווחה צריכים לחוקק חוק: כל מקום שמקימים בו דיור מוגן למבוגרים, צריך לבנות בתוכו גם גן, או לבנות בסמוך. השילוב הזה בין הילדים לקשישים הוא לא פחות מגאוני, ואת מה שקרה אצלנו צריך פשוט לשכפל. זה פרויקט משנה חיים". 

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו