"היית פעם במקום הזה?" שואל אותי הסופר והפובליציסט עודה בשאראת כשאנחנו נפגשים באחד מבתי הקפה במרכז הקניות בכניסה לנצרת. "לא", אני משיב באדישות. דווקא ייחלתי לתפאורה מעט יותר אותנטית לקראת השיחה שלנו, אבל עומס המטיילים בחול המועד הפך את הקניון המשעמם לחלופה מעשית יותר. "כי זה גן עדן", הוא מנמיך באחת את מפלס הסנוביות. "יהודים וערבים מבלים יחד".
אני מתקשה להאמין בתחילה שמזכ"ל חד"ש לשעבר, מחניכיה הגאים של המפלגה הקומוניסטית בישראל, נלהב מכך שדווקא במקדש הקפיטליזם מתגשם חזון האחווה בין העמים. "אני כבר לא אותו הקומוניסט שהייתי", הוא יסביר לי עוד מעט, כשנדבר על ילדותו בצל התקופה שהוא מתאר בתנופה עלילתית בספרו החדש, השני במספר, "דוניא", שראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד.
צעירה חולמנית מהעיירה הצפונית זתוניא נעלמת בוקר אחד, והיעלמותה מטילה את קרוביה למערבולת. תושבי העיירה מתארגנים לסייע בחיפושים, ומוסדות הציבור והפקידים נרתמים למבצע הקהילתי, בסחף חברתי שמזכיר את הדמויות של קישון ב"תעלת בלאומילך". אותו סוג של הומור דק מלווה גם את קו העלילה המקביל, המגולל את קורות משפחות הגיבורים משנת 48'. הכל ציורי בעיירה שיוצר בשאראת, מעין שטעטל ערבי בגליל. התיאורים קורצים, כמעט קומיים.
"שמעון פרס כתב לי פעם שהספר הקודם שלי, 'חוצות זתוניא', מזכיר לו את העיירה כתריאליבקה בסיפורים של שלום עליכם", מעיד בשאראת, "עיירה כל כך פרובינציאלית, זתוניא, אבל היא מרגישה שהיא מרכז היקום ועוסקת בדברים הכי גדולים".
"חוצות זתוניא" (2009), מעין סאטירה פוליטית שכמו ב"דוניא", מטילה את תושביה לסחרחורת בלתי נשלטת של התרחשויות, מתרחש באותה עיירה דמיונית. אבל הפעם בשאראת מחזיר את תושביה לעברם, לימים שבהם קלטו את פליטי 48' מהכפרים הסמוכים, חיו תחת הממשל הצבאי, ומצאו עבודה בבנייה של העיר היהודית הסמוכה. בשאראת, יליד 1958, הוא בעצמו בן למשפחה שנעקרה מכפר מעלול הסמוך, ונקלטה בכפר יפיע, ליד נצרת.
"לעקורים של מעלול אפילו לא היה זמן להתאבל", הוא מספר, "רק אחרי שישה חודשים, כשקצת הסתדרו ביפיע, הם התפנו, והנשים הלכו לשבת על ההר ולקרוע את הבגדים, להשליך על עצמן עפר, ולבכות".
מה דור האבות הזה בשבילך?
"בשבילי הם גיבורים. זה הדור של אבא וסבא שלי, שב־48', ברגע מצמרר אחד, החיים שלהם השתנו טוטלית. אני לא חושב ששבוע קודם לכן הם הבינו שהם לא יהיו שם יותר. ובמקום לבכות, או להתבכיין, הם קמו, בנו, לימדו את בניהם, חיו בצריפים ואחר כך בנו בתים, וכל זה תוך כדי התעמרות מצד השלטון, וכל הזמן בהרגשה איומה שהמדינה לא רוצה אותם, וכאשר הקרובים שלהם זרוקים מחוץ לגבולות".
"מסכת של אבסורדים"
בשאראת מגדיר את 48' כ"טרגדיה בממדים עצומים; מכל חמישה אנשים, ארבעה גורשו. אתה מבין? אתה חי במשפחה של חמישה, ארבעה אחים שלך כבר לא פה, ונשארת תחת החסות, המנהיגות והנדבות של זה שגירש אותם. לא אצל הדוד, אלא אצל מי שגירש אותם. אמיל חביבי השתמש בפתגם 'נשארנו כיתומים על שולחן הרשעים'. הפרדוקס יצר עוד המון פרדוקסים בתוך החברה הערבית, בינה לבין המדינה, ובינה לבין החברה היהודית, ובתוך כל הבלאגן הזה האנשים רשמו לעצמם הצלחות. ואני מנסה כאן בין היתר לבטא סימפתיה לאנשים אלה".
יותר מסימפתיה. לפעמים זה נראה שאתה ממש נשטף בגעגועים נוסטלגיים לתקופה הזאת, שהיא בסופו של דבר רגע של תבוסה, לא?
"הרבה אנשים שקראו את הספר ראו בו, כמו שאמרת, את הצד הנוסטלגי. ממש פרץ של נוסטלגיה. תשמע, אלה היו ימים מאוד־מאוד קשים, אבל גם מאוד יפים. בסופו של דבר האוכלוסייה הערבית בישראל עברה מסכת של אבסורדים. מצד אחד, הממשל גירש את רוב העם שלנו, אבל מצד אחר החלק שנשאר ביקש לקבל תעודת זהות מאלה שגירשו את אחיו. במונחים אבסולוטיים זה לא כבוד גדול לבקש תעודת זהות מבן־גוריון, שבין היתר הטיל על הערבים ממשל צבאי; אבל זו כן תעודת כבוד שהם נשארו באדמה שלהם.
כריכת הספר "דוניא"
"בן־גוריון אמר פעם משהו בנוסח 'לפלשתינים אין לאומיות אבל יש להם את אהבת האדמה'. ההווי שבו אתה נמצא רק בבית ובכפר שלך - זה טבוע אצל הפלשתינים. אז כן, לפעמים אתה נאלץ לעשות דברים מרים כדי לחסום דברים יותר מרים. אפילו המוכתרים, ששיתפו פעולה כביכול עם הממשל הצבאי, חשבו בסופו של דבר על טובת התושבים שלהם. הם ידעו שאי אפשר ללכת כל הזמן עם הראש בקיר".
בשאראת מדגיש כי חשוב לו להבהיר שאת התובנות הללו לדור הצעיר של האזרחים הערבים בישראל, "שנתפס אחרי סיסמאות גדולות ורואה בכל פעולה שלא מתיישבת עם הסיסמאות הגדולות כתבוסתנית. הרי מה תבוסתני יותר מאשר לקבל תעודת זהות ישראלית אחרי 48'? יש שתי גישות: אתה יכול להסתגר ולשנוא ולראות הכל שחור, ואתה יכול לראות את האור בקצה המנהרה. גם בקונטקסט הכי קשה, לראות דברים יפים".
מצד שני אי אפשר להבין את העלילה ואת הדמויות בלי הטראומה הגדולה.
"נכון, אבל זה לא ספר על חורבן ובכי. אני לא בוכה על השרידים, 'אל־אטלאל', כמו שאומרים בערבית. לצערי, הספרות הפלשתינית, אולי בלית ברירה, התנהלה בקונטקסט של הסכסוך, של עימות עם המדינה, ובצל הקורבנות. היא כמעט שלא עסקה בעם הפלשתיני בלי ההקשר של המאבק הלאומי. אבל לפלשתינים יש קונטקסט אחר, פנימי. הסכסוכים, היריבויות הפנימיות, מצב האישה, הפרנסה, חיי היומיום, חוויות התבגרות. אני לא חושב על פלשתין גם כשאני הולך למשרד, ואני לא הוגה במאבק למען השחרור כשאני מגדל את הילדים שלי. אני חי את המציאות היומיומית. ואיכשהו כלאו וזרקו את התכנים האלה, בתואנה כי עכשיו הזמן רק למאבק".
לדברי בשאראת, ההתמקדות במאבק שיבשה את החוויות היפות ביותר - "איך אנשים רבו ואיך אנשים השלימו, ואיך בנו בית, ואיך התחתנו, ואיך הלכו לבית ספר. ההווי של הכפר, שהוא תוסס, אוהב, מתבדח. האוצרות האלה נעלמו, ולי חשוב להדגיש שהפלשתיניות קיימת במלוא עוצמתה גם בלי הסכסוך. אגב, ההתנהלות הזאת שיחקה לידי מי שלא הכיר בזהות ובקיום שלנו. אז לא, אנחנו קיימים לא רק בהקשר הפוליטי הזה, אלא גם בפני עצמנו, כיחידה תרבותית, לאומית".
"נסתדר בלי המיליארדים"
עודה בשאראת גדל והתחנך ביפיע. הוא מפרסם בקביעות טורי דעה בעיתונות הערבית, ובעשור האחרון הוא בעל טור שבועי קבוע ב"הארץ". הוא צמח בתנועת הנוער הקומוניסטי והמשיך בפעילות פוליטית גם באוניברסיטה. למפלגה הקומוניסטית יש תפקיד משמעותי בביוגרפיה האישית שלו, אבל גם בקורותיהן של הדמויות ב"דוניא".
"אפשר להגיד עליה הרבה דברים, ואני כבר לא אותו הקומוניסט שהייתי", הוא מסביר, "אבל אני לא יכול לקחת ממנה את הדבר היפה הזה שהיא הטמיעה בי מהילדות, מגן הילדים ממש, שיהודים וערבים הם לא אויבים. אנחנו אויבים של הממשל הצבאי, אבל לא של היהודים. מתנגדים לשלטון, לבן־גוריון, אבל לא ליהודים. תוסיף לזה גם את העובדה שהתרועענו יהודים וערבים ביחד וארגנו פעולות משותפות, ועשינו מסיבות יחד".
מצד שני, בולט בספר התפקיד שלה כערוץ ההתנגדות לממשל הצבאי, כחלופה לצייתנות או אפילו שיתוף הפעולה עם השלטון.
"נכון. באיזשהו מובן המפלגה הקומוניסטית אמרה לנו שאנחנו כאן בכפר הקטן בכל זאת מחוברים לניקרגואה, לווייטנאם, לאלג'יריה ולתימן. שאנחנו חלק מהעולם הסוציאליסטי הגדול, מתנועות השחרור. כמה שהיינו סגורים, דרכה היינו פתוחים לעולם. וזה נתן כוח. מספרים אצלנו במשפחה, שכשהייתי בכיתה א', קראתי בקול רם, בלי להבין, את הסיסמה שרווחה אז: 'יא דה גול, צא החוצה, אלג'יר כבר חופשית'. נכון שהיינו תחת ממשל צבאי ובכל רגע יכלו לאסוף את כולנו, כל ה־150 אלף ולשים אותנו בכמה בתי סוהר, אבל הרגשנו שאנחנו גדולים ממנו".
חמישה עשורים חלפו מהממשל הצבאי, ובשאראת מתגורר גם כיום ביפיע עם רעייתו סוהר, דוקטור לביולוגיה, ובתם חלא, הלומדת בכיתה י'. שני בניו הגדולים, חאלד (25) ויזיד (23), למדו באוניברסיטה והם כבר גרים במרכז - האחד ברמת השרון והשני ברמת אביב. זה סימן למגמות שגם עודה שואב מהן אופטימיות. "בלי לעשות פרופגנדה לנתניהו", הוא יגיד לי, "לפני עשר שנים היו 400 הייטקיסטים ערבים. עכשיו מדברים על 7,000". ובכל זאת, הספר מתפרסם בעיתוי טעון מבחינת יחסי יהודים־ערבים. חוק המצלמות, ההמלצה של הרשימה המשותפת על גנץ, המאבק נגד האלימות במגזר.
אתה חושב על הקורא היהודי כשאתה כותב, איזו פונקציה הספר יכול למלא דווקא בתקופה כזאת?
"כתבתי את הספר בערבית, כך שאני לא בטוח שהיה לי קורא יהודי בראש. תשאל אותי בספר הבא", הוא צוחק. "אבל אני כן מבין איך הספר נותן לקורא יהודי תמונה מורכבת יותר. אסור לראות אנשים רק בצורה המוגמרת שלהם. זו התייחסות שטחית. אתה צריך להתייחס למהלך של הדברים, איך הם התפתחו. גם הערבים בישראל, אי אפשר לבוא ולומר 'זו חברה אלימה', ושלום על ישראל. צריך לשאול, איך החברה הזאת נהפכה לאלימה. כך צריך גם להסתכל על היהודים, מה קורה לחברה היהודית. אי אפשר להסתפק בקביעה שהיא חברה מיליטריסטית, למשל. צריך לבחון את ההיסטוריה שלה".
בין אסלאמיסט לליברלי
בטורו ב"הארץ", בשאראת מבטא עמדות מאוד ביקורתיות כלפי הממשלה, בפרט כלפי נתניהו. עם זאת, התחלנו את השיחה עם "גן עדן" של יהודים וערבים בקניון. גם זה חזון שמתממש תחת שלטון הימין, אני אומר לו.
"שאלתי פעם ואני שואל עכשיו, מה עדיף - לקבל 15 מיליארד שקלים (החלטת ממשלה 922) או שנתניהו יפסיק להסית", הוא עונה, "מבחינתי, אפשר להסתדר בלי 15 המיליארד, אך עם ההסתה קשה להסתדר. ברור שיש כאלה שיגידו לך, 'נסיעות לחו"ל, הזדמנויות עבודה, למה לא נצביע לו?' אבל ההסתה נגד ערבים הגיעה לשיאים שלא נראו. כאשר הוא מאשים אותם בזיוף הבחירות, אחר כך בפוסט המזוויע הזה שהערבים רוצים להרוג את היהודים. עם הסתה כזאת הכל יכול להתהפך לסיוט גדול בין שני העמים".
אני לא בטוח שאני מסכים עם תזת ההסתה. בסופו של דבר נתניהו אומר, "יש לי בעיה עם העמדות הפוליטיות של המפלגות הערביות, ואני יודע שכאשר הערבים ייצאו להצביע בכמויות גדולות, זה יטה את הכף לטובת השמאל". הוא מזהיר את מצביעי הימין מהתעוררות במחנה הפוליטי היריב. הוא גם צדק, אבל הכי חשוב, הוא מתייחס לעמדות הפוליטיות שלהם, לא לגזע או לדת.
"זה יותר גרוע, מה שאתה אומר עכשיו. הרי הוא אומר לבוחרים שלו, 'אני מייצג קו כל כך רע לערבים, שברור שהם לעולם לא יצביעו לי'. כלומר שהדנ"א של הליכוד הוא אנטי־ערבי. זו גזענות 'בילט אין', והפעם היא נאמרת בריש גלי. בלי להתנצל ובלי להתבייש. זה דומה למה שאמרו על היהודים באירופה. אני חושב שמי שאין לו שיג ושיח עם 2 מיליון ערבים - חייב לבדוק את עצמו. אבל כאופטימיסט חסר תקנה, אני חושב שההתנהלות הזאת דווקא תעורר הרבה יהודים, ואולי זה יוצר עוד בריתות בין ערבים ליהודים".
אתה מבין שהרבה יהודים מקשיבים למסרים כמו שלך או אפילו כמו של איימן עודה, אבל מסתכלים על הביטוי הפוליטי שלהם ברשימה המשותפת, שחלק מחבריה מזוהים עם אמירות ופעולות שהן במקרה הטוב מתריסות נגד הדברים המקודשים ליהודים בישראל.
"אני מכיר את הביקורת. למה מתחברים כל הערבים לרשימה אחת, גם האסלאמי וגם הקומוניסט וגם הליברל וגם הלאומי? כי המדיניות של נתניהו לא מבדילה ביני לבין האסלאמי או הליברלי. כל מיעוט, כשהוא מאוים, צריך להתאחד. אבל תדע לך שהמפלגות הללו, אפילו בל"ד, אפילו התנועה האסלאמית, בכל הצמתים החשובים במדינה, יהיו בצד הפרגמטי של המפה. למשל, עכשיו, בין נתניהו לגנץ, נכון שחלקם אומר עכשיו 'לא', אך ברגע המבחן, בצומת, הם יצביעו עם גנץ".
גם בל"ד?
"גם בל"ד, אני משער, והיו דברים מעולם. ח"כ עזמי בשארה מבל"ד היטה בקולו שלו את הכף לטובת חוק פינוי־פיצוי שבלעדיו כל תוכנית ההתנתקות של שרון היתה בבעיה גדולה".
החברה הערבית בישראל תוכל יום אחד לחיות בשלום עם קיומה כמיעוט לאומי במדינת הלאום של העם היהודי?
"כל הפרופגנדה הזאת, שהערבים כביכול מתבדלים, היא שקרית. קח היום את המאבק באלימות, מה המוטו העיקרי במאבק באלימות? שאנחנו רוצים יחס שווה מהשלטון כלפינו. אנחנו מבקשים מהשלטון שיתערב. יש משהו יותר אזרחי מהדרישה הזאת? להפך, דווקא זו המדינה שמעלה בתפקידה להגן ולשמור על ביטחונם של התושבים. מי שנסוג מתפקידו זו המדינה. גם בחוק הלאום; הרי מה אמרה המדינה לערבים בחוק הזה? אתם לא אזרחי מדינה שווים, אתם מחוץ לאזרחות.
"יש אזרחים שהמדינה שלהם, ואזרחים שהמדינה לא שלהם. האם יש סימן מובהק יותר לרצונם של הערבים להשתלב בחיי המדינה מאשר התנגדותם לחוק הלאום? אלא שהכוונה שלנו היא לישראל שמכבדת את כל תושביה, לא שמדירה חלק מהם. לכן השאלה הזאת צריכה להיות מופנית למדינה, לא לערבים. האם המדינה רוצה שאנחנו נהיה חלק ממנה או לא? זה המבחן של המדינה, לא המבחן שלנו".
איזה שמאלני סובל יותר?
לכתיבה ספרותית הגיע בגיל מאוחר יחסית. רק בסוף העשור החמישי לחייו התפרסם "חוצות זתוניא", בתחילה בערבית (2007), ולאחר מכן בעברית. "דוניא" פורסם כבר לפני ארבע שנים בערבית, ואשתקד יצא לאור רומן שלישי, "המנוחה תמאם מכחול", שטרם תורגם לעברית. גם הוא מתרחש בזתוניא, אבל נושא אופי אחר, טרגי מקודמיו. מלבדם, פרסם לאחרונה ספר ילדים, "אל תגנבו לי את התור" (הוצאת כתר).
"הספרות בשבילי זה לא מנשר פוליטי, זה לא נייר עמדה", חשוב לו להדגיש בסוף השיחה. "כשבן־גוריון כתב זיכרונות, הוא ידע שההיסטוריה מסתכלת עליו, הוא כתב בזהירות. אני לא כותב ככה. אני רוצה לבטא עצמי יותר, ולחשוף את עצמי יותר. אולי שמת לב שבספר יש גם התייחסות לדברים מאוד קשים בתרבות הערבית".
וזה מתקבל בברכה?
"כשפרסמתי את 'חוצות זתוניא', היו כאלה שאמרו, 'אתה מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה'. הם אהבו את זה בערבית, אבל פחות שמחו שתורגם לעברית. אמרתי להם, 'אם הכביסה נשארת בבית היא תסריח ומי שיסבול מהסירחון זה רק תושבי הבית'. 'חוצות זתוניא' לא גרם לקוראים יהודים להירתע מהחברה הערבית. להפך, זה יצר אמפתיה.
"בספרות דווקא השיח הפנימי בחברה מביא להזדהות של הצד השני. אני, למשל, כשאני קורא עמוס עוז, אני אומר, הדמות הזו, בספר שלו, דומה לי, האישה הזאת מדברת אלי. וגם אתה, כשאתה קורא את 'דוניא' - יש לך הזדהות עם האישה הזו ועם הנער הזה. אפילו שאתה בצד השני, אני חושב שזה כוחה של ספרות, שאינה שיח לעומתי, היא מקרבת בין עמים. כשאתה חושף את הדברים, אתה מקבל סימפתיה. ברוך השם אנחנו חיים עכשיו בתקופה שבה אפשר לחשוף את החולשות שלנו, את הפגמים שלנו, בלי להרגיש שאנחנו עושים דבר רע".
אני חושב שיהיה לך על מה לדבר עם סופרים ויוצרי קולנוע יהודים שנתקלים באותה תגובה אצל קהל יהודי.
"בהקשר הזה אני חושב שהשמאל היהודי סובל הרבה יותר ממני. כי אם אני יוצא נגד נתניהו, יש לי את הגיבוי של העם שלי, בעוד שאינטלקטואל מהשמאל היהודי, אם הוא יצא נגד המלחמה, למשל, הוא נשאר מבודד, ועל כן אני מעריך את אומץ ליבם. אני אומר את זה גם לאנשי ימין, שטוענים שביקורת משמאל משחירה את השם של ישראל בעולם. להפך. ישראל חזקה בגלל שיש בה חברה ביקורתית. אם הרוח הביקורתית לא תהיה עמוקה, החברה תלך ותיסוג אחורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו