הילד של כולנו: הרן צוקרמן חוזר לתשדירי "הקש בדלת"

לפני 30 שנה ריגש הרן צוקרמן את המדינה בתשדיר שירות מיתולוגי, שבו נחשף למצלמה כנער חולה סרטן • היום, כשהוא אב לשלושה, חי בדנמרק וכבר לא חובש כובע מצחייה, הוא חוזר לתשדירי האגודה למלחמה בסרטן במבצע "הקש בדלת" • "רואים בי הוכחה לכך שאפשר לנצח את המחלה"

הרן צוקרמן השבוע. "אני בריא וחזק" // צילום: אפרת אשל // הרן צוקרמן השבוע. "אני בריא וחזק"

הרן צוקרמן הוא הסלב היחיד בארץ שלא מתייצבים לבקש ממנו חתימות ולא עומדים בתור לעשות איתו סלפי. כשמזהים אותו בנמל התעופה, בים או בסופר, ניגשים אליו בשמחה מהולה בחשש קטן. ראשית שואלים אותו לשלומו, אחר כך מבררים אם הוא בריא לגמרי, ולבסוף מוסיפים ברכה לעתיד. בעיקר נפעמים להיווכח שאחרי כל השנים שחלפו, הכל עדיין בסדר איתו. 

ב־1989, כשהיה נער בן 15, כיכב הרן בתשדיר השירות הראשון של האגודה למלחמה בסרטן שהציג חולה אמיתי בשמו המלא ובפנים גלויות. המדינה כולה התרגשה למראה הצעיר חבוש כובע המצחייה, שהסתיר ראש קירח מטיפולי כימותרפיה, ודיבר ישירות למצלמה באומץ ובהקרבה. "כדי להתגבר על הסרטן אני צריך הרבה כוח", אמר הנער וביקש מהצופים לתרום לפעילות האגודה. 

כעבור שנה, אחרי שהחלים מהמחלה, הופיע בתשדיר מעקב, הפעם בשיער צומח ובלי כובע, ומאז הפך לסמל המאבק העיקש במחלה, והניצחון האפשרי. לאורך העשורים שחלפו הוא כיכב בתשדירים נוספים, בכל פעם במראה בוגר יותר, במתכונת "אני עדיין כאן, חי ובריא - גם בזכותכם".  

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

בשבוע הבא, מתוקף מעמדו כפרזנטור הסרטן הראשון והוותיק בישראל, ישוב הרן (45) לככב בתשדירי האגודה למלחמה בסרטן, לקראת מבצע "הקש בדלת" השנתי. היום, הנער החולה מסוף האייטיז הוא כבר אבא בריא לשלושה ילדים, נשוי לבירגיטה הדנית, עובד כמהנדס אלקטרוניקה ומתגורר זה 20 שנה עם משפחתו בדנמרק, לשם הגיע בעקבות האהבה. 

"אנחנו באים לישראל לפחות פעמיים בשנה, ויש לא מעט אנשים שמזהים אותי", הוא מספר. "זה מתחיל כבר בנתב"ג, אנשים ניגשים ואומרים, 'אנחנו מכירים אותך מהטלוויזיה, מהפרסומת. אתה בריא!'. גם כשבילינו באילת, ניגשו אלי לא מעט אנשים ושמחו שהכל בסדר איתי. ביקרתי חבר בקיבוץ יפעת, ואחת החברות שם זיהתה אותי ושמחה מאוד לקראתי. לפעמים אני רואה שמדברים עלי מרחוק, אבל בגלל המבוכה חוששים לגשת.

"למעשה, אף אחד לא מתחבק איתי ולא רוצה ממני חתימה או צילום משותף. גם לא מבקשים ממני ברכות לימי הולדת. אבל זה לא מציק לי. מבחינתי, הדבר הכי חשוב הוא התרומה האישית שלי, והתקווה שאני יכול להעניק לחולי סרטן, בעיקר לילדים. הם רואים אותי אז והיום, ויודעים שאפשר להיאבק במחלה הקשה הזאת, ואפשר גם לנצח". 

• • •

אנחנו נפגשים בבית האגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים. הרן ומשפחתו נמצאים בארץ כבר שבועיים, לרגל חופשת הקיץ הקבועה שלהם. כבר בקומת הכניסה ניבטים פניו של הרן, בכרזת פרסומת ישנה גדולה, שבה הוא מצולם עם שניים מילדיו, יונתן ולאה. וכיאה לסמל מובהק כל כך וארוך שנים של ניצחון על הסרטן, נוכחותו של הרן בבניין מעוררת עניין רב.

מירי זיו, סגנית יו"ר האגודה, מגיעה להגיד שלום, נרגשת לפגוש שוב את כל המשפחה. נאוה ענבר, דוברת האגודה, מחלקת מתנות וסנדוויצ'ים מפנקים לבירגיטה ולילדים - יונתן (18), לאה (15) ואסתר (10). אחת הפקידות הוותיקות לא מסתירה את התפעלותה: "וואי, וואי. אני זוכרת את הילד הזה כשהיה חולה צוציק. אחר כך גדל לו השיער, שיהיה בריא. איזו רעמת תלתלים היתה לו. גם היום, 30 שנה אחרי, הוא נשאר חתיך שחבל על הזמן. כל כך הרבה סיפורי מחלה נגמרים רע, אז זה אושר גדול לראות אותו עם האישה והילדים, כולו חיוכים". 

הוא נולד וגדל בקיבוץ מחניים שבצפון לדודיק ואילנה, בן שלישי מתוך ארבעה. בגיל 6 כבר להטט בכדור במגרש הכדורסל המקומי, והיה רכז בולט בקבוצות הילדים והנוער של הקיבוץ. "הייתי נמוך מאוד, אבל הייתי זריז וקלעתי טוב", הוא מחייך. 

הרן צוקרמן בתשדיר שבו נחשף כחולה סרטן

היתה לו רעמת תלתלים בלונדינית שופעת ("הכי שנאתי להסתפר"), והוא בעיקר נהנה להוביל את חבורת הילדים בני גילו ולמצות איתם את חיי החופש של הקיבוץ, "גם אם היה מדובר במעשה קונדס כמו לגנוב טרקטור או 'לסחוב' דברים אחרים. חיינו את החיים. היה לנו ממש כיף".

הכיף הזה נפסק בבת אחת כשהרן היה בן 14 וחצי. "לילה אחד, דווקא כשישנתי אצל ההורים (באותם ימים הוא כבר גר בחדר נעורים עם נער נוסף; ע"נ), התעוררתי באמצע השינה עם כאבי בטן חזקים מאוד. הערתי את ההורים. הם הבינו מייד שלא מדובר בכאבים רגילים ולקחו אותי לאחות של הקיבוץ. היא החליטה להזעיק אמבולנס שייקח אותי לבית החולים בצפת, ושם עברתי סדרה של בדיקות".

האבחנה הראשונית היתה שהנער סובל מדלקת בתוספתן (אפנדיציט). "ניתחו אותי ושלחו אותי הביתה. הכאבים אמנם פחתו בשלב הראשון, אבל אחרי יום־יומיים הם שוב תקפו - וחזרתי לבית החולים, שם התברר שהניתוח שעשו לי היה שגוי". 

הרן נשלח למרפאה פרטית בחיפה ועבר צילום סי.טי. "שם גילו שמדובר בגידול בבלוטות הלימפה. מייד החזירו לבית החולים בצפת וניתחו אותי".

אחרי שבוע בבית החולים הוא שוחרר לביתו שבמחניים. "שכבתי במנוחה בבית ההורים, התאוששתי מהניתוח בבטן, שהיה די גדול. אחרי עשרה ימים הגיעו אלינו שתי אחיות מהקיבוץ ושוחחו עם ההורים שלי. הן סיפרו להם מה יש לי, אבל הייתי צעיר ולא קלטתי את המינוחים המקצועיים. 

"שאלתי את האחיות אם יש לי אותה מחלה שהיתה לאיש מבוגר בקיבוץ. הן ענו שלא מדובר באותו סוג, אבל כן, זה סרטן. ישר חשבתי על בחורה אחרת מהקיבוץ שהיתה חולה, ונשר לה השיער. זה המחיש לי קצת במה מדובר".

לא בשורה שקל לעכל, בכל גיל שהוא.

"לא באמת הבנתי במה מדובר. אחת השאלות הראשונות שלי היתה אם אצטרך להסתפר ואם השיער שלי ינשור. היה לי שיער מתולתל כזה, כמו לבן שלי יונתן, ונורא לא אהבתי לקצר אותו. ממרחק השנים אני לא זוכר מה ענו לי".  

בתקופת מחלתו כנער. "אני זוכר את הרגע שאמרו לי שאני בריא"

החיים של משפחתו התהפכו באותם חודשים על פיהם. היה ברור שהרן זקוק לטיפול מהיר, כימותרפי, והוחלט שהוא יתקיים בבית החולים בילינסון בפתח תקווה ("בגלל מחלקת הילדים המצוינת שלהם"). עקב המרחק והצורך באשפוז של הרן, שכר הקיבוץ דירה להוריו בעיר, שהעתיקו את חייהם לפתח תקווה כדי להישאר צמודים לבנם. הרן עצמו נאלץ להפסיק את לימודיו בכיתה ט' ולהילחם על בריאותו, על חייו. 

"נכנסתי למבצע גדול. לא אשכח בחיים את הבדיקה הנוראית שעשו לי במח העצם. ההכנה אליה היתה טראומטית. הבנתי שהולכים להכניס לי מזרק גדול בגב. לשמחתי מצאו שמח העצם לא נגוע, והתחלתי את סדרת הטיפולים הכימותרפיים".

כשהרן משחזר ברגש את החודשים המאתגרים בחייו, בתו לאה, שמאזינה לנו מהצד, מתקשה להכיל את הכאב ופורצת בבכי. "אנחנו לא מדברים על זה הרבה בבית", הוא מסביר, בעוד לאה יוצאת מהחדר ונרגעת. 

"הטיפולים היו קשים מאוד", הוא חוזר לספר. "הגוף שלי השתנה לחלוטין. השיער התחיל לנשור, וזה ביאס אותי מאוד. אני זוכר שבוקר אחד קמתי וראיתי על הכרית המון שערות שלי. ידעתי שאני אהיה חייב לגלח את כל הראש, אחרת זה יהפוך למטרד בלתי פוסק. עשיתי את זה באחד מסופי השבוע שבהם חזרנו להתאוורר קצת בקיבוץ, בין טיפול לטיפול. אני חושב שהספרית של הקיבוץ גילחה אותי".

הרן צוקרמן בתשדיר בשנת 1993 

ולא רק אובדן השיער טלטל אותו באותם ימים. לדבריו, הטיפול הכימותרפי האגרסיבי, שעושה שמות בגוף האנושי, היה הגורם הראשי להרגשתו הרעה.

"בטיפולים, שבהתחלה נעשו בכל שבוע ואחר כך פעם בכמה שבועות, הרגשתי חרא. הקאתי, הייתי חלש פיזית ובעיקר נורא מתוסכל נפשית. עד לפרוץ המחלה הייתי הכי פעיל שאפשר. בהפסקות בבית הספר לא הפסקתי לשחק כדורגל, הייתי שחקן כדורסל, אהבתי לטייל ולבלות עם החברים שלי. הייתי ילד ונער שמח ופעלתן. 

"ופתאום, הכל נעצר, נבלם. אחרי סבב טיפולים נוסף, אני זוכר שהגיע לילה אחד שבו נשברתי. לא הייתי מוכן שייגעו בי יותר, לא רציתי שידקרו אותי אפילו פעם אחת נוספת. כבר לא ראו לי ורידים בידיים מרוב חדירות של מחטים וטיפולים, ובכל פעם האחיות היו צריכות למצוא לי מקומות אחרים לדקירה.

"מבחינתי, זה היה אקט מחאתי. סירבתי גם לאכול. לא היה לי תיאבון, עם כל הבחילות וההקאות, ופשוט נמאס לי מהכל. בגיל 15, הגעתי למשקל של 27 ק"ג בלבד. ירדתי מ־40 ק"ג. נכון שהייתי נמוך וצנום גם קודם, אבל זה כבר ממש הדאיג את ההורים שלי ואת הרופאים, שהחליטו לתת לי את התזונה באינפוזיה דרך הווריד, פשוט כי לא הסכמתי להכניס כלום לגוף דרך הפה. 

"ההרגשה שלי היתה זיפתית. היו ימים ולילות שבהם אמרתי להוריי: 'די, קחו אותי הביתה. אני רוצה למחניים. לא רוצה להישאר עוד רגע בבית החולים'. אבל ההורים שלי היו חזקים, לא עזבו אותי לרגע והמשיכו להרגיע אותי. לא זכורה לי אפילו פעם אחת שבה ראיתי אותם מיואשים. זה מאוד עזר לי, אבל בפנים סבלתי נורא". 

באחת ההפסקות שבין טיפול לטיפול הורשה הרן לצאת לטיול של בני כיתתו לכרמל. גם שם עבר כמה רגעי חרדה. "קיבלתי שפשוף מאחת המדרגות באוטובוס ומעדתי קלות. מייד דיממתי, ונוצר אצלי פצע מוגלתי, כי המערכת החיסונית שלי היתה חלשה מאוד בגלל הטיפולים. 

"אחרי הטיול חזרתי מייד לבית החולים, ושוב לסבב של טיפולים. שוב המראות הלא נעימים של חולים אחרים. ראיתי שם מטופלת עם שערות בלא מעט מקומות משונים בגוף. שאלתי מה זה, והסבירו לי שזו תוצאה של סטרואידים שהיא קיבלה. גם אני הייתי צריך לקבל סטרואידים, אז כמובן סירבתי ולא הייתי מוכן שיתקרבו אלי. חששתי שגם לי זה יצמיח שערות בכל מיני מקומות בגוף. הסבירו לי שהחומר שאני אמור לקבל שונה ממה שהיא קיבלה, כך שאני לא אסבול מתופעת הלוואי הזאת".

בני כיתתו בקיבוץ תמכו בו והקפידו לבקר אותו "ממש בתורנות" בבית החולים. "זה מאוד חימם לי את הלב. היה לי חבר שהיה ממש צמוד אלי. הוא הגיע לבקר אותי לא מעט, ואני חושב שהוא הבין את הסיטואציה שלי טוב יותר מאחרים - כי גם אבא שלו היה חולה".

• • •

והוא זוכר גם כמה מצבים מביכים יותר. "באחת ההפסקות בין טיפול לטיפול, כשהייתי בקיבוץ, היתה מסיבה בבריכה של מטע האגסים, התפוחים והאבוקדו שבו עבדתי לפני שחליתי. שלחו את אחד הנערים, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, לקרוא לי לבוא. כשפתחתי לו את הדלת, ראיתי אותו עומד מולי במבט מבוהל. מתברר שהוא ראה אותי לראשונה עם הקרחת. אז שמתי כובע והלכתי איתו, לבלות קצת במסיבה". 

הטיפולים בהרן נמשכו כחמישה חודשים ונשאו פרי. אחרי שהפסיד את החופש הגדול שבין כיתות ט' לי', רופאיו בישרו לו שהוא סיים את הטיפולים. "זה היה משמח מאוד, אבל מובן שזה לא קרה ביום אחד, ובטח שלא אומרים לך שאתה בריא לכל החיים. 

הרן עם שניים מילדיו בתשדיר משנת 2009

"בכל שלושה חודשים עברתי ביקורת, אחר כך זה הצטמצם לביקורת אחת בכל שנה, ואני זוכר שרק אחרי 12 שנים הרופאים אמרו לי שאני בריא לגמרי, ושכל החומרים שקיבלתי לא עשו לי בעיות גופניות או תופעות לוואי אחרות".

אחרי שקיבל את הבשורה שהטיפולים הסתיימו, חזר הרן לקיבוץ והשתתף שם במשחק כדורגל. "הייתי אז עדיין בלי שיער, אבל כבר הורדתי את הכובע. על מגרש האספלט שלנו נגחתי בכדור והכנסתי גול. היית מאושר. אני ממש זוכר את הרגע ההוא כאירוע מנצח עבורי". 

אבל לא הכל הלך עדיין חלק ופשוט. "זה היה תהליך מורכב בשבילי לחזור לבית הספר, לכיתה שלי, לחברים. החבר הטוב שהיה מגיע אלי לבית החולים לקח עלי אחריות גם בקיבוץ, והמשיך ללוות אותי. זה היה חשוב לי מאוד. 

"פיזית הייתי קטן מאוד. איבדתי הרבה משקל, ובעיקר איבדתי את הביטחון העצמי. לקח לי בערך חצי שנה עד שהשיער שלי צמח מחדש. אם לפני זה הייתי בראש החבורה, כעת לקחתי כמה צעדים אחורה. כבר לא חזרתי לאותה פוזיציה חברתית שבה הייתי לפני המחלה". 

במסגרת תהליך השיקום יצא הרן עם הוריו לקייטנה של האגודה למלחמה בסרטן, שנערכה בקיץ 1989 בשפיים. "אנשי האגודה פנו אלי ושאלו אם אסכים להשתתף בפרסומת שהם רוצים להעלות בטלוויזיה", הוא משחזר. "הסכמתי, וכמובן גם הוריי הסכימו".

באותם ימים, שבהם בטלוויזיה שלט ערוץ ממלכתי בודד, הופעה בתשדיר שירות, סמוך למהדורת החדשות, נחשבה לפריים טיים ולוותה בחשיפה מטורפת. ואכן, התשדיר של הרן הפך אותו מייד לפנים מוכרות בכל בית בישראל. 

אף שהיה בן 15, הוא נראה צעיר בהרבה מגילו, וקולו השברירי הרטיט לבבות רבים. "אני זוכר שזה צולם באולפנים בהרצליה. הייתי בהיי כזה, שאני הולך להצטלם. ישבתי מול המצלמה וחזרתי על הטקסט כמה פעמים, כך שהחוויה היתה נחמדה. הצטלמתי עם כובע של הלוס אנג'לס לייקרס מה־NBA, הקבוצה שאהדתי. אמרתי שאני צריך כוח כדי לנצח את הסרטן, ולכן חשוב שיגיעו כמה שיותר תרומות לאגודה. 

"כבר למחרת התשדיר, רפי רשף ראיין אותי לתוכנית 'ערב חדש' בטלוויזיה, שהיתה באותם ימים מדורת שבט. זה היה דבר חדש, שמצלמים חולה סרטן בפניו הגלויות, ולכן הפכתי לאייטם מעניין". 

כעבור שנה, ב־1990, חזר הרן והופיע בתשדיר המשך של האגודה, שבו כבר נראה בשיער ראש מלא ובמראה שהולם נער מתבגר. "הפעם כבר הוצגתי כמחלים, וזה נתן תמונה אופטימית יותר של מישהו שהצליח לנצח ולחיות בזכות התרומות. למצלמה אמרתי אז: 'עברה שנה, היה קשה להילחם בסרטן - אבל כדאי'".

לאורך השנים הפך הרן לסמל המפורסם ביותר של מבצע "הקש בדלת" השנתי של האגודה למלחמה בסרטן. הוא הופיע בתשדיר של 1993, ובהמשך חזר והצטלם, בכל פעם עם תוספת חשובה כאבא. בתשדיר של 2003 הוא הופיע עם בנו, יונתן. כעבור שש שנים, ב־2009, הצטלם עם יונתן ולאה. ולפני שנתיים השלים את המעגל, בתשדיר שבו הציג את כל שלושת ילדיו (אסתר נוספה). 

מבצע "הקש בדלת", שבמהלכו יפקדו אלפי בני נוער, חניכי תנועות הנוער ומתנדבי האגודה למלחמה בסרטן את בתי התושבים בכל רחבי המדינה, יחל ב־28 באוקטובר ויימשך ימים אחדים. מטרתו המוצהרת היא גיוס כסף לרווחת חולי סרטן ולמימון המאבק במחלה (קידום מחקר, דרכי מניעה, שיקום החולים המחלימים ועוד) - בשלל הפעילויות של האגודה למלחמה בסרטן. 

"אני עוזר ונרתם בחפץ לב למטרה החשובה הזאת, למען האגודה שתומכת כל כך בחולים. לי אישית לא קל להיחשף, גם היום. אני אדם מופנם, אבל אני עושה את זה כי שמעתי יותר מפעם אחת על ילדים חולים שראו את התשדירים שלי ושאבו מהם המון תקווה שגם הם יכולים להחלים. הם לא מאמינים שהילד בכובע מהתשדיר הראשון הוא גם הנער והאדם המבוגר הבריא שהקים משפחה. הם נמצאים במצב מייאש, קשה, שאני בדיוק יודע מהו, וזה מעניק להם תקווה גדולה שגם הם יזכו לחיים טובים, בריאים ורגילים. 

"אני מרגיש שהיה לי מזל להבריא, וזאת זכות גדולה בשבילי להיות סמל של תקווה לכל כך הרבה אנשים חולים".  

• • •

את אשתו, בירגיטה (45), הכיר כשהגיעה כמתנדבת לקיבוץ שלו. הוא עצמו היה שבור לב מכך שלא הורשה להתגייס לצה"ל. 

"לצערי הרב נאלצתי להישאר בקיבוץ אחרי הלימודים, כי הצבא לא הסכים לגייס אותי בגלל המחלה. בגיל 17 אמנם קיבלתי צו ראשון, אבל משום שלא עברו חמש שנים מאז ההחלמה, לא הורשיתי להתגייס. 

עם האישה בירגיטה והילדים לאה (מימין), אסתר ויונתן. "הפחד הגדול שלי הוא שזה יקרה לאחד מהם" // צילום: אפרת אשל

"זה היה מאוד מבאס וקשה עבורי. בקיבוץ היה להט כללי להתגייס לקרבי, וכל החברים שלי הלכו לצבא. אני נשארתי לבד, והיה לי קשה להיות שוב שונה מכולם. שוב המחלה עצרה אותי מלהתקדם. הרי לקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי, לביטחון שלי, והנה שוב מצאתי את עצמי במקום מבלבל מאוד. בסופי השבוע החברים חזרו מהצבא לחופשה, וכל השיח היה על השירות שלהם. אמנם הייתי איתם, אבל הרגשתי די מחוץ לעניין הזה".

הצעירה הדנית התוססת, עם הבלונד החלק והחיוך הכובש, היא שהכניסה עניין מחודש לחייו ואהבה גדולה, שנמשכת עד היום. 

"הכרנו ב־1993, כששנינו היינו בני 19. בירגיטה התנדבה במטעים ובמקומות נוספים בקיבוץ, ונפגשנו במסיבת שישי בפאב המקומי. ניגשתי אליה והתחלתי לקשקש איתה. כעבור שבוע נפגשנו שוב בפאב - ומאז כבר נשארנו יחד. בעקבותיה נסעתי לדנמרק". 

בירגיטה הכירה את הסרטן ממשפחתה, אחרי שאמה מתה מהמחלה כשהיא עצמה היתה ילדה בת 11. "כשהכרתי את הרן, בקיבוץ, שאלתי אותו למה בעצם הוא לא משרת בצבא", היא משחזרת. "הוא סיפר לי על המחלה שהיתה לו, ואני סיפרתי לו על אמא שלי.

"ברור שיש פחדים, ושהנושא נוכח בקשר שלנו, אבל אנחנו לא חיים בפחד תמידי מהמחר. אנחנו מעדיפים להתמקד בתקווה ובגאווה הגדולה שאנחנו יחד, בריאים, ושהקמנו משפחה נפלאה. זה מחזק אותנו שדווקא בגלל ששנינו היינו במקומות הקשים, הצלחנו ליצור לנו המשכיות". 

אחרי שהתחתנו בדנמרק, והרן לא מצא שם עבודה ראויה, חזרו השניים לארץ ולקיבוץ מחניים. הקליטה המחודשת לא היתה קלה. "בירגיטה למדה עברית באולפן וניסתה למצוא עבודה כעובדת סוציאלית, אבל זה היה לא פשוט ונתקלנו בקשיים ביורוקרטיים שקשורים לתעודת ההסמכה שלה. 

"אני התחלתי ללמוד בבית ספר להנדסאים בחיפה, והיו לנו לא מעט שיחות ודיונים איפה ראוי שנחיה - בישראל או בדנמרק. זה היה מאוד לא פשוט בשבילי לעזוב שוב את ישראל, את המשפחה והחברים, אבל הבנתי שאני רוצה לחיות עם אשתי. בקיץ 2000 עברנו שוב לדנמרק".

הם גרים בכפר דני קטן הממוקם 35 קילומטרים מהבירה קופנהגן. בירגיטה מועסקת כעובדת סוציאלית, והרן למד הנדסת אלקטרוניקה בדנמרק ועבד אחרי לימודיו בחברת נוקיה, כמהנדס תוכנה. כיום הוא מהנדס בחברה המתמחה בחיישני טביעת אצבע לטלפונים ניידים. 

"ברור שיש לי געגועים גדולים לישראל ולמשפחה", הוא נאנח. "זה לא פשוט לי לחיות רחוק מישראל, אבל אלה החיים שלנו, וטוב לנו. אנחנו לא מדברים בבית הרבה על המחלה שהיתה לי, אבל לאחרונה, אולי בעקבות הראיון הזה ומסע הפרסום שנלווה ל'הקש בדלת', הילדים שלי שואלים יותר שאלות. בעיקר חוששים לי, מנסים לברר איתי אם זה יכול לחזור. אני מרגיע אותם שאני בריא כבר המון שנים ושהכל בסדר. אבל ברור שגם לי אישית יש את הפחדים שלי. 

"לפני שמונה שנים עברתי ניתוח במפשעה. היו לי כאבים ומשהו בולט, וזה הפחיד אותי. אז כן, חלף לי בראש שאולי חלילה זה שוב הסרטן, ושעוד פעם אעבור סבב טיפולים. חששתי מה יהיה עם הילדים ועם בירגיטה, אבל בסוף זה היה 'סתם' קילה". 

החרדה הגדולה יותר שלו, הוא אומר, קשורה דווקא לילדיו. "כשיונתן, הבכור שלנו, היה קטן, נמצא לי בראש הפחד שאחד הילדים יחלה במחלה. זאת החרדה הקבועה, והמחשבה לא עזבה אותי: שזה יופיע אצל מישהו מהם בדיוק בגיל שבו אני חליתי בסרטן. 

"ובדיוק, אבל בדיוק בגיל שבו אני חליתי, יונתן שלי, שהיה אז בגיל 14 וחצי, חש יום אחד כאבי תופת בבטן. הכל חזר אלי בבום. כל הפחדים הכי גדולים שלי בחיים, כל החרדות, נתנו לי מכה בפנים. אמרתי לרופאים שהייתי חולה סרטן בגילו, ושזה התחיל אצלי מכאבי בטן חזקים ביותר. זה היה סוריאליסטי בטירוף. חרדה אמיתית.

"אחרי שלושה ימים בבית החולים הרופאים אמרו שהכל בסדר, שלא מדובר במחלה, אלא כנראה בעצירות קשה או במשהו שקשור למזון שיונתן אכל. נשמתי לרווחה, אבל גם ידעתי שהפחד הזה ילווה אותי כל חיי".

• • •

לאה חוזרת לחדר, אחרי שנרגעה מעט. אבא הרן נותן לה חיבוק חם. "הכל בסדר", הוא לוחש לה בדנית ומבהיר מייד שהילדים מדברים גם עברית. המשפחה כולה יורדת לקומת הכניסה, נעמדת לצילום מזכרת עם בלונים ליד הכרזה שבה מככב אבא.

"אני לא חושב כל היום, 'וואו, אני מזוהה יותר מכל עם הסרטן'", אומר הרן. "הייתי מוותר על עצמי מופיע בשלטי החוצות, באוטובוסים או בטלוויזיה, אבל כשאני יודע איזו תרומה יש לנוכחות שלי - אני מוכן לעשות את זה בכל פעם מחדש". 

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר