ויקטוריה חנה: "העברית היא כלי עבודה וכלי ריפוי"

"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל־לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שמואל א, א). ביום הראשון של הפטרת ראש השנה עולה סיפורה של חנה אם שמואל, ואין הולם ממועד זה למפגש עם ויקטוריה חנה. אישה בשני שמות, נושאת את שתי הסבתות. מצד אמה: סבתא חנה מאיראן, אשת־החיק המסוגרת; ומצד אביה: סבתא ויקטוריה ממצרים, האישה החושנית המתפרצת. והן שתיהן בה: ויקטוריה של מרחבים ותרבות זרה, מול חנה של בית ותורה.

מובא בזוהר (ח"ג, רלא ע"א) כי כל אזכור "ויהי היום" במקרא מועדו בראש-השנה. כך גם בסיפור חנה. עוד בראש-השנה "נוצחין ישראל בדין" (ויקרא-רבה, לז). וויקטוריה לשון ניצחון שמה.

תפילת חנה במרי ליבה היא תפילה משוּנה, כה מוזרה שעלי הכהן חֹשבה לשיכורה; תפילה דמוּמה, מלמול ללא מילה. והנה דווקא תחינה אילמת זו הפכה מופת לתפילה. ויקטוריה חנה אף היא בעלת תפילה מיוחדת במינה, כַּשְפנִית של צליל, אמנית של מילה. המלמול והגמגום גם הם חלק מקולה. גבולות השפה יקשו להכילה: זמרת, יוצרת, חוקרת, מלחינה. שרה־משחקת, עם כל הגוף.

לכל הכתבות, הדעות והפרשנויות של "ישראל השבוע"

היא נשואה, אם לשלושה. היום היא כאן ומחר בולעת את כל העולם, אך שורשיה נטועים בירושלים. אביה היה רב בקהילה הספרדית החרדית בעיר, ממקימי מוסדות תלמוד תורה, מקורב לרב עובדיה יוסף. לפני שמונה שנים נפטר. כשהיא מדברת עליו, נמלא מבטה ערגה.

במה אביך חסר לך, ויקטוריה?

"חסר לי שילדיי לא זכו. אבי היה מעיין בלתי נדלה. אף כשהיה חולה בערוב ימיו הדבר היחיד שהחיה אותו היה ללמוד וללמד תורה. אבי היה נשמה שחיה את הספרים העבריים. אפילו היה נרדם עם הספרים עליו. כל הבית היה מלא ספרים, ואני הייתי מוקפת באותיות". 

לא היה ספר אסור?

"לא. הכל היה שם. דורי־דורות של זמנים, של ספרים, כל שכבה משוחחת עם רעותה. וכך גדלתי. אמנם כילדה וכאישה לא הייתי מעורבת ממש בתוך העולם, אך ספגתי זאת, הטקסטים חלחלו אלי.

"אבי נפטר בערב שבת. ערכנו לצידו קידוש. ואני ישבתי לידו בדיוק לפני שהשבת נכנסה, וראיתי שנשמתו כבר מצויה במקום אחר. כולם היו אופטימיים מאוד, כביכול, אבל אני הרגשתי שאלו רגעיו האחרונים. אבי מעולם לא נכח בהופעות שלי. שם, על מיטת חוליו, כשהשבת נכנסה, שרתי לו משיריי בפעם הראשונה ואמרתי בפניו את הטקסטים בעוצמה. ידעתי בידיעה ברורה, ועד היום אני יודעת, שאת המתנה הזו קיבלתי ממנו - את כוח האמירה בקול. השבתי לו מתנה זו לפני מותו, ליוויתי אותו בנשימותיו האחרונות, תוך כדי ששרתי לו את שיר השירים: 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק...'" היא שרה בקול הפעמונים שלה. 

"אני שרה לו ושמה לב שאבי שומע אותי בגוף שלו. אני מניעה את שפתיי בטראנס, שרה בקולי־קולות. האחיות בבית החולים חשבו אותי למשוגעת, אבל לי לא היה אכפת. סגרתי את הדלת ושרתי בחוזקה "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי". לפתע קיבלו הפסוקים חיים ותוקף. אבי על ערש דווי, והשבת תכף מתדפקת, ואני מבקשת 'אבא ברך אותי' ופתאום מרים אבי את ידו ופוער פיו לרווחה, ואני מרכינה ראשי וחוסה תחת ידו. מרגישה שהוא נע בין שני עולמות. הגוף שלו עדיין פה, אבל הנשמה כבר בתהלוכה למקום אחר. ואני קוראת 'שמע ישראל', ומשחררת אותו בתפילה הזו שהיא ויברציה של דורי דורות, הטבעה פיזית של גנים של עם שלם".

בכי במעבה היער

עכשיו אַת, ויקטוריה חנה, שרה טקסטים מבית אביך לבני כל העמים, מוזמנת להופיע בכל העולם.

"נכון, הקהל שלי יותר בחו"ל מאשר בארץ. בקרוב אצא לסיבוב הופעות גדול בארה"ב, ובכל מקום שאליו אני מגיעה הקב"ה מזמן לי דרך השירה מפגש עם היהדות. בקרקוב ביקרתי בבית הכנסת של הרמ"א (ר' משה איסרליש; ר"ט); בפראג - בקברו של המהר"ל; במיינץ (מגנצא; ר"ט) טיפסתי על שער בית הקברות היהודי הנעול ומצאתי עצמי לבדי שם, קוראת בקול את האותיות העבריות הנישאות עלֵי־מצבות: "והיה בעל תוקע". ראש השנה כעת, גם אבי היה בעל תוקע; בעת ביקורי באוקראינה נכנסתי בתוך יערות סטנוב, שם נרצחה כל הקהילה היהודית. במעבה היער בכיתי והדהדתי קולות: 'עֲנֵנוּ אֶלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ'. הדהוד הצליל הוא שער לתקשורת עם זמן אחר. בעיר בסלוּ (בחבל קטלוניה; ר"ט) נגלה בפניי מקווה עתיק ששרד מתחת לקרקע, ופתאום ממעמקי האדמה בקע מפי שיר בלדינו". ויקטוריה פוצחת ברומנסרו מרטיט: "איר מה קרו מאדרה א־ירושלים" (אמא, אני רוצה להגיע לירושלים). 

ואיזה קהל מגיע להופעותייך בחו"ל? 

"בעיקר לא־יהודים".

ואת שרה להם בעברית?

"כן, בעברית. השפה היא תדר. הבנתי שאנשים מחוברים לתנ"ך בכל העולם. אני שרה בשפת התנ"ך, ואנשים מהופנטים. הסאונד הוא אוניברסלי, אפשר לשמוע את כל השפות דרך שפת הקודש. אני מסבירה לקהל ומתרגמת מעט, אבל יש להם הזכות לשמוע דרכי את התדר האמיתי של שפת הקודש".

קול באישה - ערווה או ערגה?

"אני יכולה להבין ולכבד את המקום הזה של 'קול באישה ערווה'. למשל, הוזמנתי לא מכבר לישיבת הסדר של גברים, לסדנה על תפילה. אף שהם אמרו שאין להם בעיה שאשיר להם, לא שרתי. לא רציתי להביך אותם. לא אשיר מול קהל שמרני באופן ברוטלי, אין לי עניין לעשות דווקא".

אנחנו חיים בעולמות התחתונים של סמסים, בשפה שכולה מוּעדת לתקלות, להגבלות. אבל העיסוק שלך בשפה מבקש לפרוץ גבולות. זו מעין מטא־שפה. 

"נכון, ביצירה שלי אני מפרקת ומרכיבה את השפה. אני לא מגיעה אל הדברים מעולמות של למדנות. הלימוד הוא תדר שכלי. אני חושבת שאי אפשר להבין דבר רק מתוך רעיונו או עיונו, אלא אתה חייב לחוות אותו. ב'ספר יצירה', למשל, כתוב שהאות ש' שייכת לראש ולשמיים. אפשר לדבר על זה, אפשר להתפלפל על זה; אבל אני מבקשת, כמו ילדה, להתבונן על הש' כמו חידה. אני עוצמת עיניים ורק מבטאה את האות ש'. זו המתנה שקיבלתי מהגמגום שהקב"ה נתן לי. לעצור ולראות איפה כל עיצור ואיפה כל תנועה, לא לקחת את האות כמובן מאליו".

"ספר יצירה" שוויקטוריה מרבה להזכירו הוא חיבור עברי מיסטי עתיק, שמועד היווצרותו וזהות מחברו חידה הם. זהו הספר הראשון שעוסק בשפה העברית עצמה ובמשמעויותיה ככלי ליצירת עולמות. האותיות העבריות שולטות במציאות הקוסמית ומתוות את מהלכיה. 

את רואה ביצירה שלך חוויה של בריאה? 

"אני לא מתעסקת בזה, כי זו התעסקות באגו. אני יכולה לומר לך שכאשר אני פותחת את 'ספר יצירה' או הספרים של אבולעפיה (ר' אברהם אבולעפיה, 1291-1240; ר"ט) אני לא מבינה, אני רואה את הזרם, את התנועה, זרם תודעה מטורף - ולזה אני מתחברת". 

את מתחברת לממד הנבואי בקבלה של אבולעפיה או לנביא משה כבד הפה?

"אני מרגישה שאני פחות יודעת מאשר אני יודעת, אני רק משוטטת כמו סומא באפלה".

"כשאני מופיעה אני פשוט מדברת עם עצמי מול אנשים". ויקטוריה חנה על הבמה // צילום: Detlef Kinsler

את זוכרת רגע מיוחד שבגללו התחלת לגמגם?

"לא. אני לא יודעת אם נולדתי עם הגמגום, אבל אני יודעת שיש נטייה לכך. אבא שלי גם גמגם, אבל הוא ריפא את עצמו. הוא היה איש מיוחד מאוד, קרא הרבה ספרים שקשורים לעבודה פנימית, גם לגמגום. למשל, הספר של ד"ר שמחה לב, 'תורת המנא'. ד"ר לב סבל מגמגום, ריפא את עצמו ופיתח שיטת ריפוי. גם אני עבדתי עם הספר הזה כילדה". 

מתוך לקות הדיבור, מתוך החריגוּת, נוצר הריפוי גם של עצמך וגם היכולת להביא מזור לאחר. 

"אני מאוד מזדהה עם זה. המגמגם, בניגוד למדבר השוטף, מרגיש יותר את המילה, את הצליל, את הקול. חוויתי על בשרי את המתח שנוצר בפה, בגוף. דווקא מתוך המגבלות נפרצת התודעה".

האור שבזוהר

זמרים רבים גמגמו בדיבורם, אך שירתם היתה נטולת מעצורים - יהודה פוליקר, קארלי סימון, החזן מאיר שושן, אומרים שגם אלביס פרסלי - איך זה שכשאת שרה, אינך מגמגמת כלל? 

"כי זה תדר אחר, גם במוח זה מקום אחר. השירה היא תדר של אחדות. אבל ברגע שהייתי מדברת - אבנים בפה".

הגמגום הוקל עם השנים?

"בהחלט. באופן יחסי היום אני בקושי מגמגמת. בילדותי לא יכולתי להוציא מילה מפי. וכילדה הייתי סקרנית מאוד, רציתי לשאול, רציתי לומר דברים, היו לי מלא רעיונות. ושתקתי".

היית מוותרת על המתנה של הגמגום?

"בדיעבד לא, כי זה המסע שקיבלתי, הרבה ממה שמעסיק אותי כיום קשור קשר הדוק לגמגום".

הגמגום - שורש גם וגם. את גם ויקטוריה וגם חנה, נפש מפוצלת, את נעה על התפר בין "התדר" של מועדוני תל אביב לבין התדר של בית הכנסת. את חיה את איזון הניגודים.

"נכון מאוד. אני מרגישה שכל פרספקטיבה תורמת לידיעה הנעלה. התנועה המטלטלת הזו בין עולמות, בין סוגי קהלים, בין סוגים של תודעות - משייפת את הקשר שלי עם החומרים. אני מעבירה סדנה לנשים דתיות, שמכירות בעל פה את הטקסטים. ולמחרת מופיעה בחו"ל בפני קהל יפני שלא יודע מילה בעברית. התנועה הזו פותחת בי את הידיעה, מרחיבה אותי. כל קהל שאתה מדבר אליו, אתה זוכה לראות דרכו את העולם. והעברית, מתברר, היא כלי עבודה וכלי ריפוי. לא בכדי נקרא ספר הזוהר בשמו. הזוהר הוא אור, ואור הוא דבר שעובר, שלא יכול להיתקע. בחוכמה שלנו יש הרבה אור. וצריך להעניק את האור הזה".

ואת רואה עצמך כלי להפצת האור?

"אני לא רואה עצמי ככה, אבל זה מה שקורה בפועל. אני מוצאת עצמי בסיטואציות שבהן אני מבינה כי זה מה שהקב"ה רוצה שאעשה. אני מרגישה שהידע עובר דרכי. בלי שבחרתי בכך, הגורל הביא אותי לשם". 

"חידה גם בפני עצמי"

ב"חיי העולם הבא" מתאר אבולעפיה את התהליך המוביל להתרוממות רוח: "בחר לך מקום מיוחד שלא יישמע קולך לשום אדם בעולם. והיה יחיד ומיוחד ומתבודד בלי אחר". מהו המקום שאליו את הולכת שבו לא יישמע קולך?

"זה מעניין מאוד. אני מסתובבת הרבה בטבע, לבד. הכי טוב לי להיות לבד. אני זוכרת עצמי כילדה, עם גמגום כבד, נמצאת הרבה לבד. הייתי בודדה מאוד, הייתי שונה. הילדים לעגו לשפתי. נהגתי לשלוח את הקול שלי לשמיים ולזעוק: 'ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי' (תהילים ל, ג). זו היתה דרכי להתמודד עם הכאב".

ואיזו מוזיקה עיצבה את נעורייך, הקלה אותם?

"אני יכולה לומר שכיוון שהייתי הרבה עם עצמי, הקשבתי לעצמי. הייתי מקליטה את עצמי. נהגתי ללכת למנהרות בירושלים, למקומות עם הד, ושם שרתי לעצמי. טיילתי הרבה בכנסיות בעין כרם, התמכרתי לזה, הייתי שרה לעצמי ומהדהדת קול, וכשהכומר היה מגיע לכנסייה מייד הייתי מפסיקה". 

"ספר יצירה" הוא ארס־פואטי, הספר הראשון שעוסק בעברית עצמה ובניתוח היצירה. ספרי על תהליך היצירה שלך. כיצד את בוחרת את הטקסט?

"אני מתאהבת בו. איך את בוחרת גבר? את מתאהבת בו! ואז אני מתחילה לדבר אותו, ללעוס אותו בפה, והטקסט מתחיל להיות מוּשר, פתאום קורה הנס הזה שמשהו נוצר".

אלבום הבכורה שלך, שיצא ב־2017, זכה להצלחה רבה ואף לפרס המבקרים הגרמני. מה המהלך היצירתי הבא שלך? 

"בקרוב אוציא אלבום חדש. אלו חומרים שעבדתי עליהם עם המפיק רן שם טוב מלהקת איזבו. יש בינינו חיבור חזק. טקסט אחד, למשל, הוא לחן לקמעות של הגנה, עם שמות האבות והאימהות".

נולדת למשפחה מעדות המזרח. המורשת שלך, כמו גם לשון המיסטיקה היהודית שיצירתך מהדהדת אותה, נטועה במרחב הערבי. את מרגישה את התוואי של הערביוּת בזהותך?

"כן, בהחלט. אבא שלי בא ממצרים, ואני מרגישה מחוברת לשפה הערבית. שפה היא לא רק כלי להעברת אינפורמציה, שפה היא מהות. אם נלמד את השפה של שכנינו, אולי נוכל להתחבר אליהם יותר והם אלינו".

במיסטיקה הסוד הוא יסוד העולם. בך בולט מאוד הפרדוקס בין הדמות האזוטרית, שמשוכה אחר המסתורין, ובין הפרסונה הציבורית שכרוכה בעולם של פרסום וחשיפה.

"אני חידה גם בפני עצמי. אני מרגישה שאני מתהלכת בתוך חידה. נקודת המוצא שלי היא שאני לא יודעת כלום, אנו חיים בסתימות. עם זאת, הכוח המדהים שלנו כבני אדם הוא לפעול בעולמו. אנו פועלים בעולם. הזיווג הכי גדול מתרחש כשהפעולה מחוברת למהות". 

חנה רובינא. בהשראתה // צילום: משה מילנר / לע"מ

איך את חיה בעולם עם הגוף, למשל? 

"אני לא מחוברת לגוף בכלל. נולדתי מנותקת מאוד מהגוף, והחינוך הדתי שקיבלתי ניתק אותי עוד יותר. אני זוכרת את עצמי ממש מסתובבת ברחובות ומרגישה כמו ראש שאיזשהו גוף זז תחתיו, ואני לא מבינה מה זה הגוף הזה. ייתכן שהדבר קשור ליכולת שלי להיות מחוץ לגוף, איני יודעת. באופן טבעי אני לא מרגישה בתוך הגוף. אבל הפעילות עם הקול, ובעיקר ההריונות והאימהוּת, חיברו אותי לגוף בצורה מיסטית".

מה את חשה לגבי הנשיות שלך?

"אני עובדת הרבה עם נשים. העבודה הקולית שאני עושה, בין שארצה בכך ובין שלא, היא עבודה נשית מאוד. הפתח העליון בפה מחובר לפתח התחתון בגוף האישה, גם מבחינה קולית. אני מלמדת להביא את הקול עד למטה, לפתח הנקבי, ללדת את הקול. ככה הקול נפתח. הקול הוא סוג של התגלות".

אם לא היית שרה, מה היית?

"וואו. לא יודעת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי לא שרה. הסבתות שלי לא יכלו לשיר. זה היה דור אחר. אבל הן שרו לילדיהן, שרו שירי ערש. החוכמה שלהן מצאה לה אפיקי ביטוי. אני בת מזל שאני שרה".

דליה רביקוביץ אומרת: "אחרי שכולם הולכים אני נשארת לבד עם השירים". זמרים רבים מתארים את חוויית הנפילה אחרי ההופעה מול קהל.

"אני אוהבת להיות לבד, ככה הכי טבעי לי, כשאני מופיעה אני פשוט מדברת עם עצמי מול אנשים. זה לא לבד עצוב, זה לבד מרתק. אני כל הזמן לבד, גם כשאני על הבמה אני לבד". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו