כשצפיתי בתחילת השבוע בגמר של "מאסטר שף", חשבתי על זה שערב ראש השנה בעצם מזכיר קצת את התוכנית הזאת: הרבה חיוכים מזויפים, הרבה מילים גבוהות שבאות לכסות על ריקנות גדולה, ודברי שבח מוגזמים לאותו אוכל שראינו כבר בשנה שעברה.
פעם זה פחות הטריד אותי. בימיי כרווק הייתי צריך בערבי חג בעיקר למצוא טי־שירט שהיא לא מרוטה מדי, לשנע את עצמי לאחד הדודים, לנשום עמוק ולשרוד שעתיים את כל הקלחת הזאת. זהו. כשהמצב הפוליטי בתוך העץ המשפחתי היה מאפשר לי, אפילו על זה הייתי מוותר.
אבל עכשיו הכל כביכול משמעותי יותר, וההפקה הרבה יותר מורכבת. אחרי ימים של תכנונים והכנות אתה יוצא לארוחת החג, מקווה שאולי זו תהיה הארוחה הראשונה שבה לא כל אחד מבני המשפחה מאבד את זה בתורו, אבל הנוהל כבר מוכר - כיבוד קל וחיוכים, התמודדות מול מתקפות פאסיב־אגרסיב של אנשים שמכירים אותך מספיק טוב כדי ללחוץ על כל הכפתורים הכואבים, הרבה יותר מדי אוכל כבד, ולסיום - איבוד עשתונות מוחלט של הילדים, שמסתיים בהירדמות או בפתיחתו הרשמית של דיכאון החגים.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
כן, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, ועוד איזה 15-10 איש שלא בא לו עליהם בשיט, במשך שלושה או ארבעה חגים בשנה לפחות, עד שמישהו מת.
זו כנראה היתה הגרסה המלאה של הפסוק מההגדה, לפני שהוא שוכתב על ידי עורך רווק שאין לו מושג מהחיים.
• • •
ארוחת החג האחרונה שהיינו בה היתה מסויטת, לפי כל הכללים שפירטתי כאן, ואחרי כמה שעות לחוצות גם יצא שרבתי עם בן דוד יקר, שאיתו אני לא מדבר עד היום.
בנסיעה חזרה הביתה הבטתי בילדיי דרך המראה וחוויתי סוג של פלאשבק לילדות המוקדמת שלי - אולי הייתי אז בן 6 או 7 - כשחזרתי עם הוריי הביתה אחרי ארוחת חג סוערת, שבה אמי רבה עם אחיה הגדול.
פתאום צפו בי כל התחושות של אז, של הילד הקטן שחווה לראשונה סערת רגשות עצומה של הוריו. הבנתי שאני בעצם משחזר עבור ילדיי את אותה מציאות פגומה, שפצעה אותי כילד.
מה שאני בעצם אומר זה שערבי החג האלה תמיד קשורים בעבותות לעבר, ודווקא בימים מסוג זה אנחנו חייבים להתעלות ולחיות בהווה. נסו את זה, ואם אתם מצליחים, גלו לי איך עשיתם את זה לעזאזל. גם אני רוצה.
אה, ותנסו גם באמת לחגוג, ולא רק לשרוד את הערב הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו