רופא ללא גבולות

19 באפריל 2019 - ליל הסדר

בעוד רגע אני עולה למטוס. זוגתי מעיין מחבקת אותי חזק. "תיהנה, תשמור על עצמך ותחזור בשלום", היא אומרת. הראש שלי כבר הרחק מכאן, בטוגו. מדינה אפריקנית, שעד לפני כמה חודשים לא ידעתי עליה הרבה.

אני מתחיל להתרגש, וגם החששות מתחילים לחלחל. בגיל 39, זו תהיה הפעם הראשונה שלי באפריקה. הולך אל הלא־נודע, לבד, בלי תמיכה של ארגון או גוף רפואי, במדינה שאין לנו בה נציגות רשמית. הולך לטפל באנשים. זה ערב ליל הסדר, והאווירה בשדה חגיגית ונעימה. משפחות נוסעות יחד ואני נפרד ממעיין, נושם עמוק לרגע ויוצא להרפתקה. 

במזוודות שלי יש הרבה משקל עודף בגלל הציוד הרפואי. כל אחת שוקלת כמעט 30 ק"ג. רק חצי מזוודה מכילה את הציוד האישי שלי. עד הדקה הזאת לא קיבלתי אישור מחברת התעופה לכל הציוד שאני לוקח איתי. השדה עמוס. המוני אנשים, ילדים, תיקים. אני תוהה אם לדיילי הקרקע תהיה בכלל סבלנות לבקשות שלי. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

בדלפק אני פוגש את לוטם, דיילת הקרקע, ואת יונתן, האחראי לדיילים. כשאני מספר להם לאן אני טס ומדוע, הם מוקסמים ומחליטים להטיס את כל הציוד שלי בחינם. אני יוצא לדרך עם חיוך ענק, עם אמונה באנשים. איזו דרך טובה להתחיל את המסע.

הרצון לעזור לאנשים בער בי מאז ומתמיד. כבר כילד השקעתי בלימודים, כדי שאוכל להתקבל בעתיד ללימודי רפואה. מכיוון שתמיד אהבתי ספורט, הבנתי מהר מאוד שאני מתחבר לרפואת ספורט. היכולת להחזיר ספורטאי פצוע למגרש שלו, כל מגרש, נראתה לי מדהימה.

אחרי שסיימתי את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, התחלתי להתמחות בכירורגיה אורתופדית בבית חולים בילינסון בפתח תקווה. ב־2015 יצאתי לשנתיים של תת־התמחות בארה"ב, במקומות שהכי טוב ללמוד בהם על פציעות ספורט. עשיתי שנה בבית החולים לנוקס היל בניו יורק, כחלק מהצוות הרפואי שטיפל בניו יורק ג'טס, קבוצת ליגת העל בפוטבול, ובניו יורק איילנדרס מליגת העל בהוקי. שנה נוספת העברתי באוניברסיטת ייל, שם הייתי חלק מסגל המרצים וניתחתי בבית החולים האוניברסיטאי.

ספגתי שם ידע עצום, אבל בתוך כל העבודה המרתקת הזאת לא הרפתה ממני המחשבה שיש מדינות בעולם עם הרבה פחות מזל. כאלו שבהן אין לרופאים יכולת להתפתח כמוני, ולמטופלים אין אפשרות לקבל את הטיפול הטוב ביותר. ידעתי שאני רוצה להעביר את הידע הזה הלאה. השאלה היתה היכן.

את התשובה קיבלתי במאי 2018, כשהשתתפתי בכנס מקצועי בצרפת. שם נחשפתי לארגון הצרפתי TERRE D'AZUR (אדמה כחולה), ששולח רופאים להתנדב במדינות אפריקניות שהיו בעבר קולוניות צרפתיות. בדרך כלל עובד הארגון הזה רק עם רופאים צרפתים, אבל לא ויתרתי. השגתי את פרטי הקשר של מנהל בית חולים בטוגו שבאפריקה.

לא ידעתי על טוגו כלום. התחלתי לחפש פרטים באינטרנט. גיליתי שהיא נמצאת במערב אפריקה, ושיש בה כ־8 מיליון בני אדם. הנשיא הנוכחי שלה אפילו נחשב ידידותי כלפי ישראל וביקר בארץ כמה פעמים. בטוגו אין שגרירות ישראלית, והבנתי שאת הוויזה אצטרך להוציא במקום, בשדה התעופה.

שלחתי אימייל לפרר איניאס נבדה, מנהל בית החולים Hopital Saint-Jean De Dieu בעיר אפאגנאן שבדרום המדינה והצעתי להתנדב אצלו כמנתח. סיכמנו על שבועיים באפריל. לא הייתי בחסותו של שום ארגון וידעתי שכל הנסיעה תהיה על חשבוני. זה מסע שעולה כ־1,500 דולר והרבה ימי חופש, אבל היה חשוב לי לעשות אותו. תחושת השליחות שווה את המחיר. קיבלתי את ברכתו של הבוס שלי, מנהל מחלקת האורתופדיה בבית חולים השרון, ד"ר מוסטפא יאסין.

כשאין הרבה ציוד חבישה, לא מחליפים תחבושת בתדירות גבוהה. ילדים מאושפזים בבית החולים באפאגנאן

מעיין, בת זוגי, דחפה ועודדה אותי. גם בתוכה בוערת התשוקה לעזור לאנשים במדינות נחשלות, והיא בעלת ניסיון אפריקני עשיר: בשנים האחרונות השתתפה בפרויקטים התנדבותיים באפריקה, ואף גרה שם שישה חודשים. שמעתי ממנה סיפורים מופלאים על היבשת ועל תושביה. 

בינתיים ניסיתי להבין מאיניאס מה מחכה לי שם. האם בית החולים הוא מבנה אבן או אוהל? האם הוא נמצא באמצע העיר או בפרבר?

הבנתי שרוב המכשירים שאני רגיל לעבוד איתם ביומיום, כמו ציוד לניתוח זעיר־פולשני, או מכשיר רנטגן לביצוע פעולות מדויקות בחדר ניתוח, לא יעמדו לרשותי. רק בעיר הבירה לוֹמה, שנמצאת במרחק כשעתיים וחצי נסיעה מבית החולים, יש מכשירים כאלה. 

שאלתי את איניאס אם הם זקוקים לציוד. הוא ביקש שאביא דברים בסיסיים, החל מחוטי תפירה ועד פלטות לקיבוע שברים. פניתי לנציגים של חברות לציוד רפואי ואורתופדי, שאותם אני מכיר מעבודתי, וסיפרתי להם על המסע שאני מתכנן. כולם העריכו את היוזמה וניגשו לחפש במחסנים אחר עודפים שאפשר לתרום.

איניאס, מצידו, הבטיח לדבר עם המכס בטוגו, כדי שלא יחרימו לי את הציוד בבואי. הוא גם הודיע לי שיפרסם ברדיו המקומי שמנתח מומחה מישראל מגיע לבית החולים, כדי שמי שירצה להיבדק יוכל לבוא. רבים מהחולים, מתברר, מטופלים על ידי רופאי אליל ומגיעים למצבים קשים. מי יודע אם רופאי האליל האלה יראו בעזרה שלי דבר מבורך. מה שבטוח - זה נשמע כמו מקום שבאמת זקוק לסיוע.

• • •

הדרך תהיה ארוכה. מחכות לי ארבע שעות טיסה לבריסל, המתנה של שעה וחצי, וטיסה של שמונה שעות לטוגו, כולל עצירת ביניים בגאנה השכנה. ככל שאני מתרחק מישראל, כך אני שומע פחות ופחות עברית. בבלגיה, בעלייה למטוס לאפריקה, התור מתמלא באנשים כהי עור. בליל של שפות, בגדים צבעוניים, ניבים של צרפתית שאני לא מכיר. 

בטיסה יושבת לידי ויידה, גנאית שעובדת כאחות בגרמניה. היא משתוקקת לחזור לצמיתות הביתה, למשפחתה, אבל אין שם עבודה. עכשיו היא נוסעת לבקר את ההורים.

ככל שאני שומע פחות ופחות עברית, כך ההתרגשות עולה, ואיתה גם החשש. אני נוסע לבדי, בלי שום תמיכה, למדינה רחוקה באפריקה. מה אם אזדקק לעזרה? מה אם יקרה לי משהו? כל מה שאני רגיל אליו בארץ לא קיים: אין מערכות ממשלתיות ברמה טובה, אין משטרה חזקה להגנה במקרה הצורך, אין מערכת בריאות מערבית, אין בתי מרקחת, אין סופרמרקטים. אין את האוכל המוכר לי. אני לא מכיר שם איש, וגם מנהל בית החולים לא יוכל לעזור אם יקרה לי משהו.

הרגשתי בודד. חשבתי לעצמי, למה השארתי את כל אוהביי ואהוביי בישראל, בחג, ובמקום לבלות איתם בכיף, טסתי לבדי למקום זר וקשוח כמו טוגו.

בלילה אני נוחת עייף בנמל התעופה הבינלאומי בעיר הבירה לומה. נציג מבית החולים מחכה לי עם שלט. הוא לוקח אותי לנסיעה ארוכה, כ־100 ק"מ, רובה לאורך החוף של האוקיינוס האטלנטי. הים נגלה במלוא הדרו בזכות אור הירח המלא.

אני רואה אנשים הולכים בצידי הדרכים. יש שיושבים ליד דוכני מכירה שפזורים על שפת הכביש. הכבישים מבולגנים: אין שלטים, אין נתיבים, והמון אופנועים. נציג בית החולים מספר לי שבאפאגנאן, מי שעובר תאונת דרכים נאלץ להגיע לטיפול בעזרת חברים או משפחה, על אופנוע או ברגל, כי אין אמבולנסים, אלא רק בלומה. נהגים שנתקלים בפצוע מתנדבים להסיע אותו לבית החולים.

שעה וחצי נסיעה, ומגיעים. הנהג שלי לוקח אותי אל אחד ממבני האבן הקטנים שבתוך בית החולים, זה יהיה הבית שלי לשבועיים הקרובים. חדר נעים ופשוט. שולחן עבודה קטן מעץ, כיסא, מיטה נמוכה מאוד עם מזרן בסיסי, ושידה. השירותים והמקלחת צמודים למבנה. במקלחת יש גם דלי, שמשמש כדי להביא מים חמים ממתחם אחר בבית החולים, כי בברזים אין מים חמים.

עם הזמן אגלה שלאורחים דואגים כאן ל"חיי מותרות": שתי ארוחות חמות ביום, שכוללות בשר או דגים, פסטה ואורז. אפילו מצרך פשוט כמו אורז לא נפוץ במטבח המקומי עקב מחירו, שלא לדבר על בשר, דגים ופסטה.

אני סחוט, מתרגש ומחכה מאוד למחר. הגעתי לאפריקה.

20 באפריל 2019 - חוסכים במה שאפשר

אני מתעורר בלי שעון מעורר ב־5 בבוקר (8 שעון ישראל...). ממתין למי שאמור לאסוף אותי ממתחם המגורים כדי להתחיל את היום. אני לבוש בבגדים של חדר ניתוח, בכיס יש לי מסכה נגד שחפת - מוכן למשימה, מתרגש וחושש. בחוץ חם ולח. מעניין אם יש מזגן בחדר הניתוח...

איניאס, מנהל בית החולים, מגיע. הוא מברך אותי בחיוך ענק ובחיבוק ולוקח אותי לסיור. המקום נראה שונה ממה שדמיינתי, ולא לטובה. כל המחלקות נמצאות במבני אבן חד־קומתיים, סביב כיכר דשא מרכזית. יש כאן כמה מחלקות: פנימית, כירורגית, טראומה, גינקולוגיה, פיזיותרפיה ומבנה שבו חמישה חדרי ניתוח, שרק שניים מהם יכולים להיות פעילים בו בזמן. 

אני פוגש את ד"ר לודוביק קומבטה, האורתופד היחיד של בית החולים, ואת ד"ר אוליבייה אדם קוואשיווי דזיסה, הכירורג הראשי. הם לוקחים אותי למחלקת הטראומה, לפגוש את המטופלים.

אני בהלם. במחלקת הטראומה שמונה חדרים בסיסיים ביותר. אין דלתות כניסה, אין סדינים או שמיכות, אין וילונות בין המיטות. החדרים חמים ולחים, ללא אוורור.

בכל חדר שלושה חולים, שבעצמם לא נראים נקיים: חבישות שאמורות להיות סטריליות נראות ספוגות בדם ומלאות אבק. כשאין הרבה ציוד חבישה, לא מחליפים תחבושת בתדירות גבוהה.

את החולים בבית החולים לא רוחצים בכל יום, כי מים מהצנרת הם מצרך יקר. המקומיים שגרים בעיר שואבים מים מבארות מרכזיות, שם אין כלל צנרת. אי אפשר לקרוא לאחות שתעזור, ולכן מבקשים עזרה מהמבקרים.

לעיתים נדירות מנתחים חולים בחינם. ד"ר יערי ומטופלים

בגלל מחסור במקום, חולים שוכבים במיטות גם מחוץ לחדרים, אבל לא במסדרון, כי אין מסדרון: הם שוכבים באוויר הפתוח, בשמש. חוסכים במה שאפשר, גם במחיר של זיהומים. החוויה קשה מאוד לתפיסה, אף שהכנתי את עצמי. ממש ריחמתי עליהם.

מערכת הבריאות בטוגו ציבורית בעיקרה, ולמי שעובד יש גם ביטוח לאומי. אבל המטופלים משלמים בעצמם על כל טיפול אורתופדי, חבישה או קיבוע, ויש אנשים שמרותקים למיטה כשהרגל שלהם במתיחה במשך שבועות - עד שיהיה להם כסף לשלם, או עד שיגיע מישהו עם תרומה של תרופות, ציוד חבישה וכו'. 

בית החולים שבו אני מתנדב שייך למדינה, אבל מסדר קתולי הוא שמנהל את המקום. מי שנזקק לטיפול דחוף מתאשפז ומקבל טיפול ראשוני ללא עלות. ניתוחים וטיפולים אחרים כרוכים בתשלום. חולים שיכולים לשלם, ינותחו מייד. אם לא, הם יוכלו לנסות להשיג את המימון בעודם מאושפזים. לעיתים נדירות מנתחים חולים בחינם.

לא פעם אין לחולים כסף לשלם עבור יותר מטיפול אחד. למשל, החלפת מפרק בבית חולים ציבורי עולה 4,500 יורו - סכום אסטרונומי לאזרח ממוצע.

לכן, אם במקרה של שבר פתוח אני נוהג להניח קיבוע חיצוני, לחכות כמה ימים או שבועות עד שהפצע יתאחה, ואז לנתח את השבר - כאן אני נאלץ לדלג על שלב הקיבוע ולנתח מייד, בניסיון למקסם את העזרה בניתוח אחד. קשה לתפוס.

כל מה שבא לי לעשות זה להכניס את כולם לחדר הניתוח ולנתח אותם, כדי שיוכלו לחזור לתפקד. אבל אין באמת ציוד או תנאים כדי לעשות זאת, ואני לא באמת יכול להציל את כולם. אז אעשה מה שאוכל. אסביר למנתחים המקומיים על הציוד שהבאתי איתי ואשאיר להם את הציוד שבו לא אשתמש, כדי שיסתייעו בו גם אחרי לכתי. 

• • •

סיפורי הפציעות שונים ומשונים. ילד בן 14 שטיפס על עץ כדי לקטוף פפאיה, ניסר את הענף שעליו ישב, נפל ושבר את המרפק. ילד אחר נכנס לשטח פרטי כדי לקטוף פירות, ובעל השדה הניף מצ'טה אל ראשו, וממש חתך לו את הראש עד שפגע בגולגולת. רק במזל הוא לא גרם לפגיעה מוחית. 

הפצועים סובלים משברים פתוחים, משברים בעצמות, לחלקם יש אפילו שברים בין קיבועים שכבר בוצעו, כי בוצעו בצורה לא נכונה. הכל בגלל מחסור בציוד ובכסף. אני לא יודע אם הציוד שהבאתי יספיק לכולם, ולכמה זמן, אבל הוא לפחות קיים.

בגלל המחסור בירקות ובגבינות, התזונה של התושבים לקויה ולא מגוונת. מעבר להשמנה ולמחלות כגון סוכרת, תזונה כזו אינה בריאה, משום שהיא לא מאפשרת ריפוי של שברים בדרך שאנחנו מורגלים אליה בעולם המערבי. רבים מהחולים פונים קודם לאופציה הזולה של רופאי אליל, וכך מחמיר הנזק: השברים מתאחים לפי הצורה שבה נשברו ולא לפי הצורה האנטומית של העצמות, מה שיוצר כאבים ובעיות בתפקוד.

המטופל הראשון שלי הוא בחור בן 20, שפרק את המרפק אחרי ניתוח. המרפק שלו היה כנראה פרוק כבר שבוע, אבל לא היה לו כסף לצילום. אני בודק אותו ומבקש לעשות לו צילום לפני שהוא משתחרר. למרבה המזל, מנהל בית החולים מבין ומאשר.

אכן, צריך להחזיר את המרפק למקום. המרדים היחיד בבית החולים לא פנוי, אז אנחנו מנסים לעשות שחזור מרפק (החזרה של המרפק למקום) בלי משכך כאבים. מעולם לא ראיתי בחור בן 20 עם כוח סבל כזה. קשה לי לראות אותו מתפתל מכאבים, אבל אני יודע שרק כך הוא יוכל לחזור לתפקד.

אני מגבס מחדש את המרפק. המנח נכון, הצילומים החדשים תקינים. אני מבין שהטיפול הצליח ומתמלא בתחושת סיפוק. 

מאוחר יותר אני נכנס לחדר הניתוח, שם אני אמור לבצע שטיפה של שבר פתוח בברך ובכתף של מטופל. אני מקבל חלוק פלסטיק רב־פעמי ושוטף ידיים מעל כיור, בסביבה שנראית מלוכלכת מאוד. אני מקבל גם כפפות לניתוח. לפחות הן סטריליות. כבר בניתוח הראשון אני מבין שצריך לחסוך בכל פיסת ציוד קטנה. פדי גזה, חוטי תפירה, הכל מדוד. מדהים כמה אפשר לחסוך, אם שמים על זה דגש. 

גם הנהלים אחרי ניתוח שונים. חולים שמתעוררים בחדר הניתוח עוברים מייד למחלקה, אין חדר התאוששות. חולים שלא מתעוררים בחדר הניתוח עוברים למעין חדר טיפול נמרץ, שנראה כמו חדר רגיל בבית החולים, עם כמה מכונות הנשמה בסיסיות ומזגן נייד, ומשם מועברים למחלקה. הטיפול במחלקה דומה לזה שניתן לחולים שמאושפזים כבר כמה ימים: פעם ביום לוקחים דם ומודדים לחץ דם ודופק.

באמצע הניתוח הראשון שלי מוזעקים ד"ר אוליבייה והרופא המרדים לניתוח קיסרי דחוף בחדר סמוך. אני נשאר בחדר הניתוח עם אח ועם המטופל המורדם. זה לא דבר של מה בכך, להשאיר מנתח אחד ואח אחד, במיוחד ללא מרדים. אבל אין ברירה.

• • •

אני מסיים את הניתוח וניגש לשאול את ד"ר אוליבייה אם הוא צריך עזרה. אמנם הפעם האחרונה שבה השתתפתי בניתוח קיסרי היתה לפני 11 שנים, אבל אין מישהו אחר שיעזור לו. הוא משיב בחיוב. 

לידה היא דבר מדהים, ולראות את התינוק מגיח לאוויר העולם זו תחושה מיוחדת במינה. שיתוף הפעולה עם ד"ר אוליבייה היה מוצלח. יש לו המון ניסיון, ואף שלא הכרנו קודם, אנחנו עובדים טוב יחד. ככה זה כשאתה אחד הרופאים היחידים שמנתחים בבית החולים. הוא יודע לבצע ניתוח קיסרי, ניתוחים כלליים, ואפילו ניתוחים אורתופדיים. 

אדם שנפגע מאופנוע ואיבד את ההכרה מגיע לבית החולים עם פציעות בפנים. הוא מתאשפז במחלקת הטראומה בלי שאוכל לעשות לו סי.טי ראש כדי להבין את חומרת הפציעה. אם מצבו יידרדר, הוא יועבר לבית חולים בעיר הבירה כדי לעבור בדיקות ולראות נוירוכירורג. כן, יכול להיות שעד שיגיע לשם כבר יהיה מאוחר מדי. אבל אין ברירה אחרת.

אחריו מגיעים שני פצועים עם שברים פתוחים בברך ובכף היד, אחרי שהאופנועים שלהם התנגשו חזיתית זה בזה. אחד מהם מוכנס לחדר הניתוח, לעבור שטיפה וניקוי של הברך בהרדמה. הכל מזוהם, מהברך יוצאים חתיכות דשא וחול. אני יודע שבארץ הוא היה צריך לעבור עוד כמה שטיפות כאלו, למנוע זיהום. כאן הוא ישוחרר קרוב לוודאי בעוד כמה ימים.

הפצוע השני סובל משברים מרובים. העורק שלו קרוע ומדמם, ואני צריך לתפור אותו. בארץ הייתי תופר אותו בעזרת מיקרוסקופ, כדי להיות מדויק. אבל כאן אין אמצעים, אז עובדים עם מה שרואים בעין. הוא סובל גם ממפרק פתוח, שצריך לקבע בעזרת מוט קיבוע שמוכנס בעזרת מברגה, כמו שמקובל גם בארץ. המברגה לא עובדת, ואני מנסה להכניס את מוט הקיבוע באופן ידני. מכיוון שאין רנטגן, אני לא יכול לדעת אם הכנסתי אותו בצורה נכונה. אני מקווה מאוד שכן. 

התקשורת שלי עם החולים בינונית. אף שאני דובר צרפתית מהבית, הם מדברים "מינה", ניב מקומי שרוֹוח בכפרים ובעיירות באזור בית החולים. רק אנשים מלומדים מדברים צרפתית, כך שהצוות הרפואי יכול לתקשר איתי בקלות.

הם אדיבים מאוד, מחייכים ועוזרים גם לי וגם לחולים. אבל כרופא הייתי רוצה לתקשר עם המטופלים בעצמי, וזה מתסכל שאני לא תמיד מבין אותם, והם לא מבינים אותי.

21 באפריל 2019 - רופאים שהם נזירים

ערב חג הפסחא. כולם מתלבשים במיטב מחלצותיהם ויוצאים לכנסייה שנמצאת בתוך שטח בית החולים. הם מזמינים גם אותי. מחוץ לכנסייה נגלה לפניי מראה מדהים: מדורה, אנשים בבגדים צבעוניים, מתפללים בצרפתית ובשפה המקומית. כמה מהם מנגנים בתופים אפריקניים, ובסוף התפילה מתחילים כולם לרקוד.

אף שאני לא מכיר את הריקוד, אני מצליח להצטרף. אני אוהב את זה. חלק מאנשי הצוות הרפואי שעובדים איתי בבית החולים לבושים בבגדי נזירים. מתברר שהם גם רופאים וגם נזירים. זה מדהים בעיניי. 

משיחות עם הרופאים סביבי אני מתחיל להבין יותר את הלך הרוח במקום. טוגו נחשבת דמוקרטיה, אבל נשלטת כבר יותר מ־50 שנה על ידי אותה משפחה. האב, גנאסינגבה אייאדמה, שלט במדינה 38 שנה. אחרי מותו עבר השלטון לידי בנו, הנשיא פאורה. התושבים אומרים שלא עושים בשבילם הרבה. רובם עניים מאוד ולא מאמינים בשינוי כלשהו אחרי הבחירות, שמתרחשות בכל ארבע שנים.

ביקשו שאביא דברים בסיסיים, החל מחוטי תפירה ועד פלטות לקיבוע שברים. בחדר ניתוח

השכר הממוצע בטוגו הוא 150-100 יורו לחודש. שכר של רופא עומד על כ־300 יורו לחודש (כמעט 1,200 שקלים), ואחות משתכרת כ־200 יורו. רק 80 סטודנטים לרפואה מסיימים מדי שנה את הלימודים. לשם השוואה, בישראל, שבה 9 מיליון תושבים, 400 סטודנטים מסיימים בכל שנה לימודי רפואה, ועוד כ־400 מגיעים אחרי שסיימו לימודים בחו"ל. רבים מהרופאים בטוגו מעדיפים לפתוח קליניקה פרטית כדי להרוויח יותר כסף, וכך נוצר ברפואה הציבורית מחסור ברופאים טובים.

23 באפריל 2019 - הלבן היחיד על החוף

אני הולך להחליף את היורו שהבאתי למטבע המקומי, פרנק מערב־אפריקני, בקופה של בית החולים. אני פוגש שם את ז'אק, שאחראי לגבייה. הוא בן 34, נשוי ואב לשניים, וגדל באפאגנאן. השעה היא שעת בין־ערביים, הוא בדיוק מסיים את המשמרת ומזמין אותי לטיול על האופנוע שלו. 

מתברר שזו עיר גדולה למדי. יש בה שוק ססגוני שבו מוכרים הכל, החל בצמיגים ועד צעצועים. בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים האנשים מסביב צועקים "יובו, יובו". ז'אק מסביר לי שמשמעות המילה היא "לבן" בשפה המקומית. כשאני חושב על זה, כמעט לא רואים פה לבני עור. מאז שהגעתי ראיתי אולי שניים, כולל בעיר הבירה. 

ז'אק מכניס אותי לביתו. בית אבן קטן, עם גג אזבסט וחצר. בתו הקטנה בת 4. בטוגו אין גני ילדים, והילדים נשארים בבית עד גיל בית ספר. הילדה לא מדברת צרפתית, אלא רק מינה. ז'אק עוזר לנו לתקשר, וכשאני מראה לה תמונות בטלפון, של הים בתל אביב או של חופשת סקי שבה הייתי, היא מתחילה לחייך. 

ז'אק מביא לי כוס מים מהבאר שבחצר, זה חלק ממנהג של הכנסת אורחים. אחרי שאני לוגם מהמים, שטעמם ממש טוב, הוא שותה מאותה כוס. מנהג מוזר.

ז'אק לוקח אותי לעוד סיבוב על האופנוע. הוא מזמין אותי לבר מקומי, ואנחנו מדברים על החיים. אני מספר לו על החיים בארץ ועל התקופה שבה התגוררתי בארה"ב, כשהייתי עדיין רווק, שבסיומה ביקשו ממני להישאר ולעבוד שם כמנתח. למרות הפיתוי המקצועי והכספי, עזבתי את אמריקה כדי לחזור למולדת, למשפחה ולחברים.

הוא לא מבין איך ויתרתי על משכורת גבוהה כל כך. כל מה שהוא מחפש זה איך להרוויח קצת יותר כסף. הוא צריך לפרנס את אשתו וילדיו, ומאז שאביו נפטר - גם את אחיו הקטנים, שעדיין לומדים בבית הספר. 

24 באפריל 2019 - כמו בחנות ממתקים

בבוקר היום החמישי שלי בבית החולים אני עומד לנתח ילדה בת 4. היא בקושי יכולה ללכת בגלל מחלה שגרמה לציר הגפה התחתונה שלה להתעוות לגמרי. במקומות מערביים מזהים את המחלה בשלביה המוקדמים, ואפשר לטפל בה, למשל על ידי הורדת העומס מהאזור הפגוע ותיקון ציר הגפה. אבל כאן יש לא מעט ילדים שהמחלה שלהם במצב מתקדם, כי הם לא תמיד מגיעים בזמן לזיהוי מוקדם. 

אני מנתח אותה עם ד"ר אוליבייה וד"ר ג'יל ג'יבום, מתמחה באורתופדיה שהגיע מעיר הבירה לרוטציה בבית החולים. כחלק מההתמחות, הרופאים עוברים בין בתי חולים בכמה אזורים במדינה, והפעם תורו. גם בארץ המתמחים עוברים בין מחלקות ובתי חולים.

אנחנו מבצעים את הניתוח ללא מסור לניסור העצם וללא רנטגן, אבל הוא עובר בהצלחה. תוך כדי עבודה אני נותן הנחיות לצוות וחולק את הידע שלי לגבי עיוותים כאלה. אני מקווה שהם ישתמשו בזה בעתיד. 

אחרי הניתוח מתפנה לנו זמן לסדר את הציוד הרב שהבאתי מהארץ. אני מביא אותו מהחדר. הרופאים, האחים והאחיות מגיבים בהתלהבות, ואנחנו מתחילים למיין את הציוד ולסדר אותו בחדר הניתוח. כל בורג, כל פלטה, כל חוט תפירה, מתקבלים בצהלות שמחה. 

אחרי העבודה לוקח אותי ז'אק לראות את הים, מרחק של שעה נסיעה בתנועה של אפריקה. אנחנו מגיעים לרצועת חוף מדהימה, עם חול רך, עצי דקל ובתים חצי גמורים. אני מדמיין את עצמי כאן עושה קייטסרפינג (גלישה עם עפיפון), ושם לב שלמרות הגלים היפים, אין במים אפילו גלשן אחד. הספורט הימי ממש לא מפותח כאן, ובטח שלא גלשני רוח או קייט.

אני קופץ למים בבגד ים שהבאתי איתי, מתמסר לגלים החזקים של האוקיינוס ומנסה לגלוש ללא גלשן. רק בהוואי חוויתי תחושה כזו של כוח מהגלים. יש כמה דברים בחיים שגורמים לך להצטנע, וחלק מהם זה איתני הטבע. וגם ניתוחים שלא תמיד הולכים כמו שרצית.

כשאני יוצא מהמים, כמה מהמקומיים מבקשים להצטלם איתי. כנראה לא ראו כאן מזמן מישהו שעושה Bodysurfing. אני שמח על ההזדמנות להצטלם איתם.

ז'אק מזמין אותי לארוחה בביתו עם אשתו ושני ילדיו. אנחנו יושבים בחצר, כי בתוך הבית חם. האוכל מסורתי: מעין לחם תירס, גוש בצק שטובלים אותו ברוטב דגים. הם אוכלים בידיים, אבל מנומסים מספיק לשאול אותי אם אני רוצה מזלג.

בתם בת ה־4 רואה אותי אוכל במזלג ומנסה גם היא, ללא הצלחה מרובה. היא חוזרת לטבול את הידיים בבצק ולהעביר אותו לרוטב, וצוחקת צחוק גדול. אני צוחק איתה.

הארוחה משביעה מאוד, ואני מתחיל להבין איך היא יכולה להספיק לאנשים לימים ארוכים. וכשזה קל להכנה, זמין וזול, זה מנצח בגדול.

אני מרגיש צורך עז לשתף את מעיין, את משפחתי ואת חבריי במה שעובר עלי בכל יום, ומנסה לעשות זאת, אבל לא תמיד מצליח. הייתי כל כך רוצה שהם יהיו איתי כאן, ירגישו את עוצמת החוויות, ההתרגשות, הסיפוק. אולי בנסיעות הבאות. 

26 באפריל 2019 - "חדר מיון" לעניים

בסוף השבוע הראשון שלי בטוגו אני נוסע עם ד"ר קומבטה לתת ייעוץ רפואי לחולים בכפר. נוסעים בג'יפ שלו בדרכי חול, בין כפרים עניים, ומגיעים לבית מרקחת שמופעל על ידי נזירות. התרופות ניתנות שם בחינם, כתרומה של הכנסייה למקומיים העניים שמרוחקים מכל סביבה רפואית. 

הנזירות מעניקות גם סיוע רפואי בסיסי. קלמנט, פיזיותרפיסט מקומי בן 60 שעובד איתן, מסייע לחולים. רופא מגיע לכפר פעם בחודש ומקבל חולים רבים מהכפרים בסביבה. ההתמחות שלו לא באמת משנה. 

החולים מגוּונים, וגם המחלות. ד"ר קומבטה מדבר את הניב המקומי בכפר, ואני נעזר בו לתרגום. יש כאן עשרות שפות, בהתאם לשבט ששולט באזור.

אמא מגיעה עם בנה בן ה־3, ותוהה למה הוא לא הולך או מדבר. אני מבין מייד שמדובר בתסמונת דאון, ויודע גם שהיא בכלל לא מודעת לקיומה של תסמונת כזאת. אנחנו שולחים אותה לבצע בדיקות נוספות לילד ויודעים בכאב שהיא לא באמת יכולה לממן אותן. אין לה כסף להגיע לבית החולים, וגם אם כן, אין לה איך להגיע לשם.

היא כנראה תמשיך לקחת את הילד לבית המרקחת כדי לעבור פיזיותרפיה, כתמול שלשום. קשה לתפוס שגם לי, "המומחה הגדול מישראל", אין שום יכולת לעזור לה. מסתכל מאוד. 

חולה אחרת, בת 55, מובלת על ידי בנה בן ה־18 בכיסא גלגלים שקיבלו מהנזירות. הבן מספר שלפני כמה ימים היא התעוררה ולא הצליחה לדבר או להזיז את צידה הימני. אני יודע שמדובר באירוע מוחי, ושבארץ היא כבר מזמן היתה מאושפזת אחרי הדמיה מתקדמת, והיו יכולים לנסות להוציא לה את קריש הדם מהמוח אם היתה מגיעה בזמן. 

אבל החולה שמולנו ישבה בבית כמה ימים. לא זזה. לאחר בדיקה גופנית של החולה, אין ספק שמדובר באירוע מוחי. אנחנו מסבירים לבן את המצב. נראה שהוא מבין. "צריך לקחת את אמא לבית החולים, לעשות בדיקות סי.טי, לטפל בה כמו שצריך", אני אומר לו.

הוא מייד שואל כמה עולה בדיקת סי.טי. כשד"ר קומבטה אומר לו שמדובר ב־40 אלף פרנק (כ־60 יורו), הבן משפיל את פניו לרצפה, מיואש. הוא מבין שאין סיכוי שיוכל לקחת את אמו לבית החולים. אנחנו מסבירים לו כמה חשוב להזיז לה את המפרקים כשהיא בבית. אני מעריך שגם היא תעבור לטיפולו המסור של קלמנט הפיזיותרפיסט.

27 באפריל - העיר הגדולה

אני נוסע ללוֹמה כדי להאריך את הוויזה הראשונית שקיבלתי, שמספיקה לשבוע. נדהם מההבדל הגדול שבין הכפר לעיר הגדולה. כאן יש לחלק מהמבוגרים טלפונים סלולריים, אינטרנט וטלוויזיה בבית. אשתו וילדיו של ד"ר קומבטה גרים כאן, אחרי שמאסו בחיי הכפר. הוא מתגורר במשך השבוע בבית ליד בית החולים, ובסוף השבוע חוזר לעיר, למשפחה.

הוא מזמין אותי לארוחת ערב בביתו. אשתו במקור מבורקינה פאסו, השכנה מצפון. היא מכינה ארוחת ערב עם הרבה כורכום וג'ינג'ר, טעמים מעורבים שאני לא מכיר, אבל נהנה מהם מאוד.

למחרת אני נעזר באיש הביטחון בכניסה למלון שבו אני מתאכסן כדי שיבקש מחבר שלו להסיע אותי למרכז העיר. החבר, שמבין שאני מתעניין מאוד בחיי המקומיים, מזמין אותי לביתו. נדמה לי שעבור המקומיים זה כבוד לארח, בעיקר אנשים לבנים. הוא גר בפרברי לומה, אזור שנראה כמו הכפר של בית החולים. רחובות עם דרכי חול, בתי בוץ ובתי אבן פשוטים, גגות אלומיניום. הרבה עוני. 

אנחנו עוצרים מחוץ לגדר אלומיניום ונכנסים לחצר משותפת לכמה בתים, עם באר מרכזית. חמשת המבוגרים שיושבים מסביב לבאר מסדרים לי כיסא לידם ומביאים לי מים קרים כמיטב המסורת. הילדים שלהם משחקים בחצר ונועצים בי מבטים סקרניים. המבוגרים מסבירים לי בצרפתית שהילדים מעולם לא ראו אדם לבן. לא שיערתי בנפשי שאני האדם הלבן הראשון שהם פוגשים. 

שתי תאומות בנות 3 נבהלות ממני ורצות להתחבא בתוך הבית. השאר בוחנים אותי מרחוק. למבוגרים קצת לא נעים, והם מתנצלים. אומרים שהאשמה היא כנראה בהם, שלא חשפו את הילדים לאדם לבן. 

אני מנסה לדבר עם הילדים בצרפתית, אבל הם לא מבינים. מזל שיש לי ידיים ארוכות, ואני מצליח לשים את הכובע שלי על ראשו של אחד הילדים, כבן 5. הוא צוחק, ואחותו הגדולה מתקרבת אלי. אני מושיט לה יד, והיא מתחילה לבחון אותה. סופרת את האצבעות, לראות שיש לנו אותו מספר אצבעות.

היא נוגעת בשערות רגליי, בשערות ראשי. רוב האפריקנים חלקים מאוד, כמעט ללא שיער גוף, ושיער הראש שלהם שונה מאוד מהשיער הבהיר שלי. בסוף היא מתיישבת עלי, ואנחנו משחקים. אחיה הקטן מצטרף אלינו. 

לאט־לאט כולם מתלהבים מה"פלא" החדש. החשש וההתרגשות הראשוניים שלהם ניכרים, לאחר מכן מגיעים המבטים החוקרים, ולבסוף - ההתקרבות. לפני שאני הולך, אני מצליח לקבל "כיף" מאחת התאומות. אני יוצא מהמפגש הזה נפעם.

30 באפריל - כמעט הסוף

כבר עכשיו אני מבין שהמסע בטוגו לימד אותי המון. על עצמי, על היכולות שלי. למדתי מהרופאים כאן איך להסתפק במועט, איך לפתור בעיות עם מה שיש. אני מקווה שהם למדו טכניקות חדשות לטיפול, ואולי גם שיטות נוספות לאבחון מחלות.

אני מדבר עם חברי הצוות על האפשרות שאבוא שוב. הם מודיעים לי שמבחינתם, אני בא בשנה הבאה, וכדאי שאודיע להם כמה חודשים מראש, כדי שיוכלו "לאסוף" לי חולים, לוודא שלכולם יש את כל הבדיקות הנדרשות ולעדכן אותי בציוד החסר להם. כך נוכל להיות יעילים יותר בפעם הבאה.  

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו