מחפשים שובר שוויון: האם הממלכתיות של ריבלין תצליח למנוע בחירות בחורף?

ספירת הקולות מאחורינו, וזירת ההתרחשות הפוליטית עוברת ממשכן הכנסת למשכן נשיאי ישראל. מאז נבחר בשנית לראשות הממשלה ב־2009 דאג בנימין נתניהו להפוך את קביעת נשיא המדינה, תחילה שמעון פרס ולאחר מכן ראובן ריבלין, לחותמת גומי. נתניהו ראה בשני הנשיאים גורמים עוינים המייחלים להפלתו, ודאג להפקיע מהם את שיקול הדעת כבר בשלב ההתייעצויות ולהציג להם קואליציה מן המוכן. אחת ההשלכות הקשות של חוסר ההכרעה בבחירות השבוע מבחינתו היא העובדה שנשיא המדינה יכול הפעם, לראשונה, להטיל את הרכבת הממשלה על מועמד אחר. 

ההערכה היא שריבלין יידע לסחוט את הלימון הזה עד הסוף. בניגוד לעבר, הפעם עיני הכל בהחלט נישאות אליו וממתינות למוצא פיו. אחרי הקריאות לאחדות והפצרה במועמדים לשלב ידיים, צריך הנשיא על פי החוק להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אחד. אלא שבשלב הזה לא ברור מי הוא יהיה.

ריבלין יכול להחליט שבאין הכרעה עליו להטיל את הרכבת הממשלה על זה שניצח בבחירות, היינו בני גנץ, שהוביל את כחול לבן להיות המפלגה הגדולה ביותר. כך נהג הנשיא חיים הרצוג ב־1984 כשהחליט להטיל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס, שמפלגת העבודה בראשותו קיבלה מספר רב יותר של מנדטים על פני הליכוד בראשות יצחק שמיר. 

אבל ריבלין יכול ללכת גם על מי שיביא את מספר הממליצים הגבוה ביותר. במקרה הזה, על פניו יש לנתניהו יתרון על פני גנץ. 56 המנדטים (מספר לא סופי) של מפלגות הימין והחרדיות מונחים בכיסו. לגנץ, לעומתו, יש כרגע רק את כחול לבן ושתי מפלגות השמאל, שמביאות אותו לסביבות 45 ממליצים בלבד. אגב, אם גנץ לא יגדיל את מספר הממליצים שלו, יהיה זה כישלון פוליטי מהדהד. די בקלות יכול יו"ר כחול לבן לגייס את תמיכתו של אביגדור ליברמן, שותפו למסר ממשלת האחדות ללא חרדים, וכן את תמיכתם של המפלגות הערביות (למעט אולי בל"ד), שראשיהן איימן עודה ואחמד טיבי רמזו בכל מקום השבוע שכנראה לא תהיה להם בעיה לעשות זאת על מנת להתגייס למשימה להפיל את נתניהו. 

לא בטוח שטוב לשני המועמדים להיות הראשונים שמקבלים את המנדט. במידה שהראשון נכשל - עובר הניסיון לשני. הפעם לנתניהו, או לגנץ, לא יהיה רוב להעביר את חוק פיזור הכנסת ולכן איבוד המנדט עשוי להוביל להצלחה של השני. כי כשמגיעים לרגע האחרון שבו נגמר הזמן הקבוע בחוק, יש הבדל בין ניסיון נוסף על ידי אחר, לבין הידיעה הברורה שהולכים לבחירות נוספות. ראשי מפלגות וחברי כנסת שמתבצרים בעמדתם יחשבו פעם שנייה ושלישית לפני שיביאו למערכת בחירות נוספת ויציבו את ישראל לצד רשימת המדינות הבלתי יציבות, דוגמת איטליה. 

עצוב, הזוי - וכמעט מצחיק

קבלת המנדט מנשיא המדינה הוא לא הדבר היחיד שעליו חושב נתניהו כשהוא מנתח את תוצאות הבחירות. גם אם יצליח תהיה זו קואליציה שתרסן אותו, תגביל אותו, ואולי אף לא תאריך ימים. שיתוף גורמי שמאל בממשלה, דוגמת עמיר פרץ או בני גנץ, תאלץ להכניס להקפאה עמוקה את כל הרפורמות המתוכננות בבית המשפט, במערכת אכיפת החוק, וכן תפעיל לחץ שלילי של ויתורים בהקשר המדיני נוכח הצגת התוכנית המדינית של טראמפ הצפויה בקרוב. 

למרות הכישלון, נתניהו צפוי להביס כל מועמד בפריימריז. מטה הליכוד, יום שלישי בלילה // צילום: קוקו

רבים מהפרשנים באולפנים וחברי אופוזיציה סבורים שמדובר בהתפתחות חיובית. הם רואים במהלכים אלה שיוזמים בימין כמהלכים שנועדו למלט את נתניהו מאימת הדין ולאפשר לו חסינות או ניהול משפט תוך כדי כהונה, בעודו פועל להחליש את בית המשפט, היועמ"ש והפרקליטות. זוהי ראייה קצרת רואי. העובדה שמניעיו של נתניהו כנראה אישיים וזה שרק לאחרונה הצטרף לקריאות בימין לטפל אחת ולתמיד במערכות אלה, להכניס את כולם לפרופורציה ולמסגרת החוקית שלשמה הוקמו מלכתחילה, אינה משנה את העובדה כי מדובר במהלכים הכרחיים להבראת החברה. 

עוד בנושא

• רגע אחרי הבחירות: מיהם הח"כים החדשים?

• זחיחות בכחול לבן: "גנץ חושב שהוא צריך להיות ראש ממשלה לבד"

• תוצאות האמת של הבחירות

מלחמתם של גורמי האכיפה והמשפט בנתניהו היא גם מלחמתם שלהם. לא את חיזוקם ואת מעמדם הם מבקשים אלא את הגשמת ייעודם, כפי שהם רואים בעיני רוחם, לסלק את נתניהו. מרגע שגורמי האכיפה לא מספקים את הסחורה, ושומרים על נתניהו במקום לדפוק אותו, הרי הם באותו רגע הופכים משומרי סף לאסקופה נדרסת. כמו מבקר המדינה. או נציב שירות המדינה. או היועמ"ש בעיניהם של כמה שממשיכים להפגין נגדו כל שבוע במילות הסתה אלימות.

אבל בעיניים ימניות, הכנסת גורמי שמאל לממשלה, תוך תלות בהם כמי שיחזיקו את המפתחות לקואליציה, זו נסיגה משמעותית ממה שהשיג שלטון הימין, ונראה היה שהוא רק בראשית הדרך. זה היה פשר הקריאות בליכוד "לא רוצים אחדות!" של הפעילים לעבר נתניהו. נראה שאם תתקיים הצבעה בקרב תומכי הליכוד אם עדיף ממשלת אחדות או בחירות חוזרות, בפעם השלישית במספר, הרוב יעדיף את האפשרות השנייה. 

אבל כמה שזה נשמע נורא, או מצחיק, או הזוי - תלוי בעיני המתבונן - האפשרות לבחירות נוספות בפברואר או מארס בשנה הבאה בהחלט נמצאת על השולחן. נכון לעכשיו לאיש מהמועמדים אין אפשרות להרכיב ממשלה. גנץ ביצר את עצמו עם שיחת הטלפון שהרים לאיימן עודה אחרי הבחירות, על מנת לנסות להרחיב את מספר הממליצים עליו. נתניהו התבצר עם ראשי מפלגות הימין והחרדיות וכרת עימם ברית. הוא צריך אותם עכשיו, הם צריכים אותו אחר כך. כמו שהם יכולים לחמוק ברגע האחרון לממשלה עם גנץ, כך הוא יכול ללכת איתו ולייתר אותם. הברית הזאת נועדה לשדר שאין לצד השני אפשרות להפריד ולמשול. 

פעילי ליכוד, השבוע // צילום: קוקו

מבחינת נתניהו, האפשרות היחידה שבה הוא לא ראש הממשלה היא ללכת לבחירות. השאלה הגדולה אם גם בעיני שאר המפלגות בימין זה המצב. לכאורה אין סיבה שברגע האחרון, כשחרב הבחירות כבר תונף, לא יחמקו אחת או שתיים מהן מלפיתתו של נתניהו וילכו להציל את המדינה מבחירות נוספות בממשלתו של גנץ. עם זאת, הקואליציה שגנץ יכול להרכיב היא קואליציה כמעט בלתי אפשרית. ליברמן עם החרדים, או הימין החדש עם מרצ, אלה לא ממש שילובים שיכולים ללכת יחד ולשרוד לאורך זמן. לכן, למרות כל מה שאמרו כל ראשי המפלגות ערב הבחירות על האפשרות לסבב ג', ייתכן שגם הם יגיעו להערכה שבחירות עדיפות להם מאשר כל אופציה אחרת. 

נתניהו וה"זאב, זאב"

ההישג שאליו הגיע בני גנץ הוא אמנם חלקי אולם מדובר בהישג הגדול ביותר שאותו היה יכול לרשום בבחירות אלה. הרי גם בתסריט הכי אופטימי, היה ברור מלכתחילה שקואליציה לא תהיה לו, למעט כזאת עם הערבים. הישגו של גנץ, אם כן, הוא ההצלחה לשבש לנתניהו את התוכניות. האפשרויות שלו כעת נעות בין ניסיון לפרק את ברית הימין החדשה ולצרף אליו מרכיבים ממנה, או לנסות ללבות מרד בליכוד ולהביא להחלפת נתניהו. הצלחה של אחד מאלה תביא אותו ללשכת ראש הממשלה, אולם הסיכויים של כל אחד מהם אפסיים. 

בפני גנץ עומדות, אם כן, שתי אפשרויות גרועות יותר: כניסה לממשלת נתניהו והימין, לבד או יחד עם לפיד - או ללכת לבחירות נוספות. לא ברור איזו אופציה גרועה יותר מבחינתו. אם יידרש שוב לבחירות, תהיה זו הכניסה הקשה והמוטרפת ביותר של מועמד כלשהו למערכת הפוליטית, שמוצא את עצמו בהתמודדות בלתי פוסקת מרגע שכף רגלו דרכה בפוליטיקה ובמשך שנה שלמה. לא בטוח שגנץ בנוי להתמודדות ממושכת. מינוי לשר ביטחון בממשלת נתניהו וקואליציה שמחזיקה כמה שנים, עשויים להישמע לו קצת יותר מפתה. אבל מי יודע.

גנץ היה מאוד רוצה שאיום הבחירות הנוספות יביא למרד בליכוד, שיוביל להדחת נתניהו ולממשלת אחדות בראשותו, עם או בלי רוטציה עם המועמד החדש. בלי שנתניהו יתפטר זה כנראה לא יקרה. שרי הליכוד יעדיפו בחירות ולא להסתבך עם נתניהו. כדי שזה יקרה, צריך אחד מבכירי המפלגה ליזום פריימריז. סביר להניח כי אם יהיה מועמד כזה, יעדיפו מרבית הבכירים לתמוך בנתניהו ולא בטוען לכתר. ראשית כי אותו מועמד מגיע למשבצת שבה הם רואים את עצמם - ראש הליכוד - בעידן שאחרי נתניהו. שנית, כי למרות הכישלון בבחירות, ההערכה היא שנתניהו יביס כל מועמד ויהפוך כל ניסיון להתמודד מולו לחסר סיכוי, בפרט כאשר הדרישה להחליפו באה מצד גורם חיצוני. ברגעים כאלה אפשר לסמוך על הליכודניקים שיתבצרו עם המנהיג וישמרו עליו מכל משמר. 

כישלון הימין בבחירות נבע בעיקר מזעקות הגעוואלד של נתניהו שנשמעו כמו קריאות ה"זאב זאב" הידועות. אי אפשר לנסות לשכנע תומכים ששלטון הימין בסכנה אחרי שאמר זאת פעמיים והתברר שלא דובים ולא יער. הפעם, כששלטון הימין באמת היה בסכנה, כבר לא האמינו. במעוזי הליכוד בפריפריה, בשכונות ואפילו ביהודה ושומרון, נרשמו אחוזי הצבעה נמוכים משמעותית מהפעם הקודמת. בריכוזי השמאל לעומת זה נרשמה התגייסות כללית. ריח של מהפך נישא באוויר וכולם באו לתת כתף למאמץ. גם במגזר הערבי נרשמו חריגות במידת ההשתתפות. נתניהו סבר כי פרויקט המצלמות והלחץ על אנשי המגזר יביאו אותם לתחושת מיאוס וייאוש, בפועל הדבר רק דרבן אותם והניע אותם בכמויות לקלפיות. 

כמו שאופציית הדחת נתניהו בליכוד לא על הפרק, כך גם האפשרות שכחול לבן תתפרק לא נמצאת כרגע על השולחן. אם היה דבר שסייע לגנץ לצלוח את החודשים האינטנסיביים שבהם הותקף והושמץ מכל הכיוונים, זו התמיכה התקשורתית מקיר לקיר שאותה קיבל מרגע שקרא תיגר על נתניהו. פרשות שנקשרו בשמו טואטאו מתחת לשטיח, שאלות קשות כמעט לא הוצבו, וגם כשהחליט להחרים כמה כלי תקשורת שמפניהם חשש, איש לא הקשה עליו או ביקר אותו על כך. לכן, לא נראה שגנץ עדיין בשל לוותר על הנכס הכי גדול שלו, וזאת מתוך ידיעה ברורה שברגע שישתף פעולה עם נתניהו יאבד בן רגע את מעטה ההגנה שעטף אותו ויעמוד מול עמוד הקלון התקשורתי כפי שרבים וטובים לפניו עמדו ושילמו את המחיר. 

הסיבוב העסקי של ברק

כשהצליח עמיר פרץ לכבוש את ראשות העבודה, היה לו ברור מה השלב הבא. לא פנימה, לנגמ"ש השמאל, כיוון פרץ, אלא החוצה, לימין. הוא האמין בכל מאודו כי כפי שהצליח להביא ליכודניקים בבחירות 2006 לשורות העבודה, בתנאים הבלתי אפשריים של הקמת קדימה ונטישת שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון, כך גם יצליח עכשיו, יחד עם אורלי לוי, סוג של ליכודניקית בפני עצמה. 15 מנדטים היה היעד שסימן לעצמו, ולכן התוצאות שהשיג היו צריכות לאכזב אותו. אבל פרץ לא מאוכזב. הוא סבור שהביא תוצאה נאה. הוא גם סבור כי איבד הרבה יותר מנדטים לכחול לבן, שאותם השלים באמצעות קמפיין אגרסיבי במחוזות הליכוד, ובכך הצליח לגרוע ממחנה הימין 2 מנדטים שעברו ישירות למפלגת העבודה. 

פרץ נאמן להבטחתו לא להצטרף אל נתניהו // צילום: אורן בן חקון

פרץ הבהיר כי לא יפר את הבטחתו ולא ייכנס לממשלת נתניהו. יתרונות רבים יש בכניסה לממשלה מצידו של פרץ. חסינות מפני הדחה קרובה למשל. הבטחה למועמדות לנשיאות בעוד שנה וחצי. תיק בכיר דוגמת האוצר ותיקים כלכליים נוספים לחבריו. הבטחה על שמירת בית המשפט באמצעות ראשות ועדת החוקה ועוד. אבל פרץ נאמן להבטחתו. זה לא קשור ליתרונות פוליטיים, הוא אומר, אלא ליכולתו להסתכל על עצמו ולומר שנותר בו יושר פנימי. רבים מקודמיו נותרו עם הרבה יושר פנימי ומעט ימים בתפקיד. 

כשרואים את תוצאת הבחירות של המחנה הדמוקרטי, קשה שלא לתהות מה היה פשר הסיבוב המוזר של אהוד ברק במערכת הפוליטית, שהתחיל כסוג של מועמד לראשות הממשלה, המשיך בבשורה של אחדות גדולה בשמאל, ונגמר בהיטמעות במרצ והיעלמות לתהום הנשייה. מקורביו משוכנעים כי הכניסה לפוליטיקה נועדה להגשים את מטרתו לקרב את קיצו של שלטון נתניהו. שהדבר בוער בו. טורד את מנוחתו. שהוא ראה את בני גנץ נרדם בעמידה והיה חייב להתערב כדי להכניס רוח לחימה ותזזית למערכת הישנונית של השמאל. 

אחרים במערכת הפוליטית רואים בכל הסיבוב הזה הזדמנות עסקית. בשנים הרבות שחלפו מאז מילא את התפקיד הציבורי האחרון, שקע ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר בבור השחור של השכחה הציבורית. איש לא דיבר עליו, בתקשורת לא הזכירו את שמו, סר חינו. מקבלי ההחלטות במסדרונות השלטון, שהתחלפו בינתיים, כבר לא יודעים מיהו. ואין דבר רע לעסקים יותר מאשר כשמתברר כי האדם ששמת בפרונט הניהולי כמי שאמור לפתוח דלתות, מקסימום יודע לפרוץ מנעולים בביתו בשעות הפנאי. הסיבוב האחרון שווה לברק הרבה מאוד. בתוך שלושה חודשים הפך לאחד האנשים הרלוונטיים והמעניינים במערכת הציבורית הישראלית, ואולי על זה היה מדובר בכלל מלכתחילה. 

לא עוצמה ולא מנדטים

לרשימת אלה שסיימו את מערכת הבחירות כשחצי תאוותם בידם אפשר לצרף את איילת שקד. כברת דרך לא קצרה עשתה מנהיגת ימינה בתוך חודשים בודדים, אבל תוצאות הבחירות הכניסו אותה לדרך ללא מוצא. במועד סגירת הרשימות לפני חודש וחצי היה נדמה שאין ליהוק טוב לתפקיד ממנה. הסקרים החמיאו והפעילים צמאי ההצלחות הסכימו, ברובם, לבלוע את ההשפלה של הנטישה ההיא, כשיחד עם נפתלי בנט הקימה את הימין החדש, ולהחזיר אותה לא רק כחלק מהרשימה, אלא כמובילתה. עד כדי כך היה ברור לכולם שהיחידה שיכולה להצליח זו היא, שאת המפתחות להובלה קיבלה מהרב רפי פרץ ללא קרב וללא תנאים. 

החלוקה היתה אמורה להיות ברורה - הרב פרץ והשר בצלאל סמוטריץ' יביאו את הדתיים והחרד"לים, שקד תביא את הדתיים־לייט, המסורתיים ואלה שאינם דתיים, ותגדיל את האלקטורט הרגיל של המפלגה. 

זה לא קרה. מהר מאוד נשאבה שקד לקמפיין מגזרי לחלוטין. קהל היעד היחיד בישורת האחרונה היה רק הדתיים, ובו הושקעו כל המשאבים. שקד ראתה איך נתניהו מנסה לנגוס בבייס שלה, באנשי הכיפות הסרוגות, וכדי להימנע מקריסה ניהלה קרב בלימה על המגזר. לא בטוח כמה דתיים באו לליכוד, אבל אין ספק שמספר הלא דתיים שהגיעו לימינה בסופו של דבר שולי וזניח. 

וכשמדברים על ימינה אי אפשר שלא להזכיר את זו שנגסה בה בימין. עד סמוך לרגע האחרון לא ידע נתניהו מה לעשות עם עוצמה יהודית. אחרי שהחליט למחוק אותם, ראה שהם עולים בסקרים ודאג להבהיר זאת, מתוך מחשבה שחיזוקם יביא לעוד 4 מנדטים יקרים לגוש הימין. 

בסופו של דבר התברר כי העיסוק המופרז באיתמר בן גביר ועוצמה יהודית לא כזה דרמטי כפי שהוצג, בוודאי לא בעוצמות ובאנרגיות כפי שהיו. אחרי הבחירות מיהר השר סמוטריץ' לתקוף את עוצמה וטען כי משיקולי אגו הפסיד הימין מנדטים יקרים. מנדטים אכן הפסיד הימין, אבל לגבי היוקר - כלל לא בטוח. בדיעבד התברר כי עוצמה יהודית שרפה כ־80 אלף קולות. מספר זה מוכיח כי נתניהו צדק בכך שלא ניתן היה לעזור להם. הפער בין זה לאחוז החסימה הוא גדול מדי.

תוצאות הבחירות גם הראו שבניגוד לדברי בן גביר, לגוש הימין לא היה 61 אפילו יחד איתו. בן גביר אמנם בזבז שניים וחצי מנדטים לימין, אולם במקרה הנוכחי לא היה די בהם וגם אם היה פורש והקולות היו מתפזרים בין יתר מפלגות הימין, או אם היה עובר ומכניס לגוש ארבעה מנדטים נוספים, לא היתה משתנה התמונה שלפיה לימין אין רוב בכנסת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו