"כשצפיתי בסדרה על אלי נהייתי חולה. כל קטע היה כמו סטירת לחי"

"מה הייתי עושה אחרת אם הייתי יכולה? הייתי שוברת לאלי את הרגל ביום האחרון שלו בבית. שיהיה בלי רגל, אבל שיישאר. שיהיה על כיסא גלגלים, אבל חי. שיראה את הבנים שלו, את הנכדים. שיישאר איתי. אני בוכה על זה". 

נדיה כהן, אלמנתו של המרגל הישראלי המפורסם ביותר בתולדות מדינת ישראל, זועמת. אנחנו יושבים בגינת הבית המטופח שלה בהרצליה פיתוח. מרחוק נשמעת סירנה של אמבולנס, זמזום של דבורה חותך את האוויר, אבל נדיה בעולם משלה. כבר 54 שנים שהיא בעולם משלה. היא, ואלי. 

סדרת הטלוויזיה "אלי" ("The Spy"), שעלתה לאוויר לפני כמה שבועות בנטפליקס ומספרת לכאורה את סיפורו של המרגל הישראלי, גרמה לשדים הישנים לצוץ מחדש. היא לא שמחה על העיבוד הדרמטי לדמותו של האיש שלה. להפך, היא היתה מעדיפה שהסדרה לעולם לא תעלה לאוויר, שלא תספר "חצאי אמיתות שגדולות משקר", שלא תזכיר לה את המוסד, שלא קיבל בעיניה אחריות למותו של כהן, את ראש הארגון דאז מאיר עמית, שאותו היא מאשימה במילים חריפות ביותר בנוגע לנסיבות שהובילו למותו, ואת העובדה הכואבת ביותר - גופתו של אלי עדיין קבורה אי שם בסוריה. בגיל 84 קשה לה לשמור על אופטימיות. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

חמש שנים בלבד עברו מהרגע שבו יצא אלי לסוריה בפעם הראשונה, ועד הפעם האחרונה שבה ראתה אותו נדיה, ונדמה שהיא לא שכחה שבריר שנייה מהזמן הקצר שלהם יחד. ב־54 השנים שחלפו מאז מותו הקדישה את חייה להנצחתו.

ציוני אדוק

אלי כהן נולד בדצמבר 1924 באלכסנדריה שבמצרים. הוא למד בבית הספר היהודי בעיר, ולאחר מכן התקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטת אלכסנדריה. ב־1944 הצטרף לתנועה הציונית והחל לפעול למען יהדות מצרים. 

שנתיים לפני כן היו היהודים בעירו נתונים בסכנה עצומה. במרחק של קצת יותר ממאה קילומטרים משם התנהל אחד הקרבות המכריעים במלחמת העולם השנייה, קרב אל־עלמיין השני, שבמהלכו בלמו הבריטים את הנאצים. אילו תוצאות הקרב היו אחרות, ייתכן שיהודי אלכסנדריה היו מובלים בתוך זמן קצר להשמדה.

"אלי ידע את זה", מספרת נדיה. "היהודים חששו מאוד מפני הנאצים, שהיו קרובים מאוד, והוא לקח חלק גדול בפעילות במצרים, מטעם ארגונים ציוניים שונים".

"התבקשתי לא לשאול". נדיה ואלי כהן

הוא המשיך בפעילות הציונית גם אחרי קום המדינה. מגעיו עם המודיעין הישראלי החלו ב־1954, כששכר בשמו דירה במצרים, ששימשה את חברי חוליית "עסק הביש". שני ראשי החוליה, משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג בתלייה, ושישה חברים אחרים נידונו לתקופות מאסר ארוכות. 

כהן נחקר גם הוא על ידי המצרים, אך נוקה מחשד של ריגול. ב־1957, שלוש שנים אחרי שהפרשה הרעידה את מדינת ישראל ואת המזרח התיכון כולו, עלה לישראל. ב־1959 נשא לאשה את נדיה, עולה מעיראק ואחותו של הסופר סמי מיכאל.

במאי 1960 גויס כהן ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. הוא למד להעביר מידע, לעקוב אחר חשודים ולהתנער ממעקב. שנה לאחר מכן נשלח לארגנטינה, שם נבנתה עבורו דמות של סוחר ערבי, גולה סורי בשם כאמל אמין ת'אבת. הוא יצר קשר עם אנשי מפתח בקהילת יוצאי סוריה במקום, ובינואר 1962 יצא לראשונה לדמשק.

יוצרי הסדרה של נטפליקס הדגישו כבר בתחילת הדרך כי אינם מסתמכים במאת האחוזים על ההיסטוריה, וכי סצנות מסוימות הומצאו כדי להגביר את מרכיב הדרמה. אבל נדיה טוענת שהסדרה "רדודה ומלאת שקרים". 

בפרק הראשון בסדרה מוצג כהן כאזרח מתוסכל, שעובד במשביר לצרכן כמנהל חשבונות. באחת הסצנות הראשונות נראים נדיה (הדר רצון־רותם) ואלי (סשה ברון כהן) כשהם משוחחים ביניהם לפני השינה, והוא שוטח בפניה את תסכולו הרב: "הם מתנשאים עלינו, כולם. עם המסיבות המטופשות שלהם והמוזיקה הילדותית שלהם. אין להם מושג מה עשיתי במצרים. הם חושבים שאני סתם עוד מהגר".

בסדרה עונה לו נדיה: "אם לא תספר, איך הם יידעו? אתה יושב בשקט בפינה ומצפה שכולם ינחשו", ואלי מוסיף: "את יודעת מה הם רואים כשהם מסתכלים עלי? הם רואים ערבי. זה הכל. יהודי, כן, אבל רק ערבי".

"זו הדמות שמייצגת את אלי?!" סשה ברון כהן בתפקיד אלי כהן

נדיה מספרת סיפור שונה בתכלית. "אלי היה עובד מתוסכל במשביר לצרכן?" היא מגחכת. "זה היה מתוכנן! המוסד הכניס אותו לעבודה במשביר, כדי להכין אותו ליציאה. מכיוון שדמותו בסוריה היתה של סוחר עשיר, ידע בהנהלת חשבונות עזר לו להיטמע. הוא לא היה במשביר במקרה. 

"הוא עבר אימונים בבית. איש מוסד היה בא לבית שלנו בבת ים ויושב איתו שעות על גבי שעות, עושה איתו שיחות ארוכות. לא מזכירים את זה. אלי היה מביא הביתה עבודה של פענוח. לא ידעתי מה הוא הולך לבצע, לא ידעתי מה תפקידו, אבל לא היה ספק שהוא לא עובד במשביר לצרכן".

לא שאלת אותו מה הוא עושה?

"התבקשתי לא לשאול. אלי ביקש ממני לא להקשיב ולא לראות. הוא אמר שהוא עושה את מה שהוא עושה למעני, למען הילדים. 'תראי ותתעלמי', הוא אמר. 'תשמעי ותוציאי מהאוזן השנייה'. ואני שמעתי בקולו". 

בסצנות אחרות בסדרה מוצג כהן כמי שלהוט מדי לבצע את המשימות שהוטלו עליו. באחת מהן הוא נראה גונב מצלמה מאדם בשגרירות סוריה בארגנטינה כדי להעביר חומר למוסד, וכמעט נתפס. הסצנה מסתיימת במותו של אדם שעקב אחריו. בסצנה אחרת הוא מסכן את חייו כשהוא מגיע לגבול ברמת הגולן וחושף בפני חקלאי ישראלי אקראי כי סוריה מתכננת פעולה נגד ישראל. על פי המתואר, נראה שהיה זה נס שכהן לא נתפס עוד לפני כן.

מבחינתה של נדיה, מדובר בשקרים בוטים, שמטרתם אחת: להכפיש את שמה ולחזק את הגרסה שבנו, לדבריה, גורמים שונים במוסד במשך שנים ארוכות. 

"כשצפיתי בסדרה נהייתי חולה. כל קטע שראיתי היה כמו סטירת לחי. אקשן? זה לא אקשן, זו זריקת בוץ על הדמות. פעם הוא מוצג כגיבור, ופעם כאדם חסר אחריות. אלה שעשו את הסדרה ימותו ולא ישמעו עליהם, וגם אלה מהמוסד ימותו ולא ישמעו עליהם, אבל את אלי תמיד יזכרו. הוא היה גיבור". 

רדידות מכעיסה

מה הכי הכעיס אותך?

"הכל. הרדידות, השחקן הראשי, שלא מייצג את הדמות של אלי, וגם שאר השחקנים. זו סדרה זולה, של ילדים. בושה וחרפה.

"כששמעתי לראשונה שהולכים לעשות את הסדרה פחדתי. פחדתי מהשחקן, שבסרטים שלו הלך ברחובות ובכבישים בבגד ים ('בוראט'; ח"ג). ליצן. זו הדמות שמייצגת את אלי?!

"אותי הציגו כצעירה חיוורת, מזרחית אומללה שעובדת כתופרת. אני עבדתי? מי היתה יכולה לעבוד? שלושה תינוקות, בלי מימון. לא היה לנו אוכל למכולת.

"רמזו שהיה מישהו במוסד שרצה קשר מיני איתי. זה מעליב. כאילו אני הייתי מישהי שמחכה שמישהו ישכב איתה. מה זה צריך להיות? בחיים האמיתיים הראיתי לאנשי המוסד שניסו משהו מי זאת נדיה. היה נציג של הארגון, שהיה מביא לנו הביתה את המשכורת העלובה של אלי. ראיתי שהוא מתיישב ולא קם מהספה. הראיתי לו את הבטן ההריונית שלי, החזקתי את סופי על הידיים ואמרתי לו: 'אני צריכה להשכיב את הבנות. ביי ביי'".

"חצאי אמיתות שגדולות משקר". סשה ברון כהן והדר רצון־רותם ב"אלי" 

בסדרה מוצג הסוכן דן פלג (שמגולם על ידי נואה אמריך) כשהוא נשאר איתך בלילה ומטפל בילדות שלך בזמן שאת ישנה.

"מה פתאום?! אני? אין דבר כזה. אני לא הייתי סמרטוט. הייתי אישה עם גאווה. שמישהו ייגע בי או יפנטז עלי? הייתי עורפת לו את הראש". 

מה חשבת על הסצנות האינטימיות שמראות אותך ואת אלי?

"זה מאוד מכוער. מה אני, האישה באדום? אלי היה אדם צנוע, נישק מזוזה. חוץ מאלי לא ידעתי מישהו אחר, ולא רציתי לפגוש או לראות גבר אחר. הסדרה הזו לא חינוכית, לא מוסרית ולא ישרה". 

היוצרים אמרו שהם שוחחו עם בני המשפחה. האם את פגשת מישהו מהם?

"מה פתאום? מה אגיד להם? הם אמרו לנו מהתחלה שהם לא משתפים איתנו פעולה, כי הם לקחו מידע מהמוסד. זו סדרה מגמתית, כישלון לבמאים, לשחקנים, ולאלה ששיתפו פעולה במוסד". 

על דבר אחד שמוצג בסדרה היא מסכימה: היחס שזכו לו היא ובעלה בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, היה מחפיר, לדבריה בשל מוצאם המזרחי. "בשנות ה־50 וה־60 היו אשכנזים והיו ספרדים. רמסו אותנו, את ההילה של אלי בזמן שהיה בסוריה. בזמן שהוא פער בור של 50 טונות בתוך סוריה, הם טענו שהוא 'ספרדי'. הוא לא היה מספיק טוב לבכירים במוסד. 

"אבל אף אחד לא יכול לקחת מאלי את התהילה, את הציונות, את אהבת המדינה והעם. הוא השאיר חותם: לאחר מותי אני עוד חי".

המשימה האחרונה

בשנים שבהן שהה בסוריה, תחילה תחת אגף המודיעין ובהמשך תחת המוסד, העביר כהן לישראל מידע שלא יסולא בפז. "כאמל אמין ת'אבת" התיידד עם אנשי צבא בכירים ומדינאים בצמרת הממשלה הסורית. הוא אסף מידע, בין השאר, על כוונת סוריה לחבל במוביל הארצי ולהטות את מי מקורות הירדן, וסיפק מודיעין שאפשר לצה"ל לתקוף בסוריה בלי להיכנס לעימות עם האויב.

המידע שהעביר בזמן אמת הציל חיים של רבים וסייע לצה"ל להטות את הכף לטובתו גם שנים לאחר שנתפס. גם במלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר שהוצא להורג, השתמש צה"ל במידע שהעביר בנוגע לצבא הסורי על מנת לכבוש את רמת הגולן במהירות וללא הרבה נפגעים.

בספטמבר 1964 הגיע כהן לביקור בארץ בפעם האחרונה. בתו סופי היתה אז בת 4, עירית בת שנתיים, ונדיה היתה בהריונה השלישי, עם הבן שי. 

"אני זוכרת איך הוא הריח את הילדים כשהוא היה מגיע לביקורים. ליטף אותם, רץ איתם. כשסופי היתה תינוקת בת שנה, ב־1961, הוא הביא לה שתי שמלות בצבעים דומים ועשה לה הוקוס פוקוס, בלבל אותה. היא התפקעה מצחוק. היא משכה אותו בחולצה, והוא חשב שהוא מתעלף. הוא התגעגע כל כך". 

בדצמבר של אותה שנה יצא כהן למשימה האחרונה שלו, שממנה לא שב. על פי אחת הגרסאות, הסורים, שאמצעי החבלה שלהם במוביל הארצי נהרסו, הבינו שיש בקרבם מרגל והחלו להפעיל אמצעים אלקטרוניים כדי למצוא אותו.

על פי גרסה אחרת, שיש המתנגדים לה, בינואר 1965 הגיע לנמל לטקיה מטען של מכשירי קשר סובייטיים חדישים, שנועדו להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה. לשם ביצוע ההחלפה, הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי, אולם כהן, שלא ידע על כך, המשיך לשדר למפעיליו כרגיל, ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו. זו גם הגרסה הרשמית שמופיעה בעמוד "יזכור" באתר משרד הביטחון.

לוחם מס' 88, כפי שכונה במוסד, עונה קשות על ידי הסורים, ובמאי 1965 נתלה בכיכר מרג'ה (כיכר השאהידים) בדמשק. גופתו נקברה במקום לא ידוע, ולטענת הסורים, אף הועברה כמה פעמים, כדי שלא תימצא על ידי ישראל. חרף בקשות חוזרות ונשנות, עד היום מסרבת סוריה להחזיר את שרידיו לישראל.

כאן מתחילים חילוקי הדעות החריפים ביותר בין גורמים בכירים במוסד לבין משפחת כהן בדבר נסיבות מותו של כהן, ויותר מכך - לגבי השאלה מי אשם בכך ששליחתו לסוריה בפעם האחרונה נעשתה למרות הסיכון הברור לחייו.

בתחקירים שבוצעו לאחר תפיסתו העידו מפעיליו כי הוא היה במצב רוח מרומם לפני שיצא למשימה האחרונה, אולם נדיה מאמינה שההפך הוא הנכון. "אלי היה מת מהלך בפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא הלך בוקר אחד למוסד, וחזר אדם אחר, בלי רוח חיים.

"אדם בכיר מאוד במוסד הודה שאלי נסחט כמו לימון, הוא אמר לי שלא היה גוף מודיעין בארץ - צבאי, אזרחי, מוסד, שב"כ, חיל האוויר, חיל הים - שלא רצה ממנו מידע. חשפו אותו יותר מדי. 

"מאיר עמית, ראש המוסד, החזיר אותו לסוריה למרות שאלי קיבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו. אני אומרת את זה בביטחון מלא. כל ראשי המוסד, למעט המפעיל שלו, גדליה חלף, דחפו לשלוח את אלי בחזרה לסוריה בניגוד לתחושתו של אלי. רק גדליה כעס ואמר שלא צריך לשלוח אותו. הענישו אותו על כך, הוא שילם מחיר כבד ואכזרי על ההחלטה הזו מבחינת קידום".

גם היום, שנים ארוכות אחרי פטירתו של עמית, היא מאשימה אותו שלא קיבל את האחריות למותו של כהן. "מהרגע הראשון, מאיר עמית האשים את אלי בתפיסה שלו, ניער את האחריות מהכתפיים. טען שמשום שהוא שידר יותר מדי, הוא נתפס. לעולם לא אשכח שהוא גרם לאלי להראות את הייאוש שלו בתוך הבית, את הפחד שלו מפני המוות.

"עד עכשיו הוא מתנקם בנו, באמצעות מצחצחי הנעליים שלו, אנשים שהוא הכניס למוסד. בנים וחברים של העובדים, שמתנהלים כמו בנמל אשדוד. עד היום הם ממשיכים להוביל את הקו שלפיו אלי עצמו אשם בכך שנתפס, ולא העובדה שנעשו טעויות חמורות בהבנה של המוסד את המציאות בשטח. בוגדים בנו ומשקרים לנו שקר גס.

"אלי היה אדיר. הוא הוכיח שהיכולות שלו עצומות. אף אחד לא שיער שהוא יגיע לעמדה שאליה הוא הגיע. לא היה אדם כזה לפניו או אחריו. הוא קנה את ליבם של הסורים, קנה את נשמתם. הם פתחו את פיהם, פתחו את שערי המדינה שלהם ונתנו לו הכל. 

"בתוך תקופה קצרה הוא הצליח להביא מידע, להפשיט את סוריה ולהשאיר אותה עירומה בכל התחומים - צבאית, כלכלית ומודיעינית. וזה מה שהפחיד את האנשים במוסד. הם פחדו שיום אחד הוא יהפוך לראש המוסד. זה ניקר להם בראש. 

"כשהוא יצא מהבית בפעם האחרונה, זו היתה הפעם הראשונה שבה בכיתי". אלי כהן

"אני זוכרת את חוסר ההערכה של הממונים עליו, את האכזריות שלהם, ואת העובדה שלא כיבדו את ההתחייבות שלהם לשמור עליו. אמרו שהוא לא בסכנה, שהם מאחוריו, ובגדו בו. הסורים עשו את העבודה שלהם, על מה שהוא לקח מהם הוא שילם, אבל כאן, בישראל, דנו אותו למוות. 

"כשהוא יצא מהבית בפעם האחרונה, זו היתה הפעם הראשונה שבה בכיתי. החזקתי אותו, חיבקתי אותו והצמדתי אותו לליבי. הוא הסתכל עלי ואמר: 'אף פעם לא בכית'. הוא נפרד ממני, נפרד מהבנות. במשך חודש וחצי אחרי שהוא יצא לסוריה העיניים שלי היו אדומות".

"כאילו זה לא נגמר"

ב־2015 התחוללה רעידת אדמה בתוך המוסד. בטקס שנערך בבית הנשיא לציון 50 שנים להוצאתו להורג של כהן, הודה ראש המוסד דאז, תמיר פרדו, כי החזרתו לסוריה היתה טעות קשה. 

"שלוש שנים תמימות חי אלי בצל הסכנה", אמר פרדו. "שלוש שנים שבהן הוא היה חשוף, בודד בצריח, חוזר לביתו בדמשק ומשדר ארצה את הידיעות שאסף. עד היום נותרו נסיבות חשיפתו ונפילתו בגדר תעלומה. בדיעבד, נדיה, ברור שחזרתו האחרונה לסוריה היתה שגיאה, היתה טעות.

"במקצוע הלוחמה החשאית, אנו יודעים כי מהרגע שבו החל המבצע, אנו מצויים בספירה לאחור לקראת סיומו. חוכמת המפקדים היא להבחין מתי נדרש לומר 'די, עצור, חזור הביתה'. זו הבחנה לא פשוטה כלל ועיקר - וכאשר אתה שוגה, המחיר יקר מאוד. לא עמדנו במחויבות שלנו להחזיר את אלי הביתה בשלום למשפחתו ולארצו".

נדיה משבחת במילים חמות את ראשי המוסד האחרונים - מאיר דגן, תמיר פרדו ויוסי כהן, שלדבריה, שינו את הקו של קודמיהם בתפקיד. "מאיר דגן חיבק אותנו, ידע איך אלי נתפס ומת. אבל יש פקידים שממשיכים לספר שקרים, להפיץ את המסר שאלי היה חסר אחריות.

"אני מכירה את האנשים האלו, שנתנו את האינפורמציה לנטפליקס. שטענו שהסורים החזיקו לו את הידיים כי הוא רצה להתאבד כשנתפס, וששידר כשלא היה אמור לשדר.

"במשך 25 שנים אחרי שהוא נתפס השאירו אותנו על פרוטות, רעבים ללחם, והיום כאילו זה לא נגמר. שקרים. שיקרו לאלי, שיקרו לי, שיקרו לנכדים. תודו. תבקשו סליחה".

איך את מסבירה את העובדה שגם היום מנסים לטשטש את הסיפור האמיתי?

"הם לא היו רגילים לאישה שקמה ומדברת. כשמישהו נתפס והוצא להורג בארצות ערב, כשירו בו או דרסו אותו, סיפרו להורים שלו שהוא מת בתאונת דרכים. אני לא שיתפתי פעולה.

"איך אפשר להסתיר דבר כזה? איפה המצפון, איפה הרגישות? הגברים האלו הולכים הביתה לילדים שלהם אחרי העבודה. הם מחבקים את הילדים שלהם, עושים איתם קידוש ביום שבת, עושים להם יום הולדת, בר מצווה, חתונה. תתביישו לכם, מול יתומים ואישה אלמנה. ואיך אלי מת? בידיים של מי? עד עכשיו הם נותנים לנו סטירות לחי.

"אנחנו מעריכים את העם שעשה מאלי גיבור, אבל אנחנו לא זכינו ליהנות מזה. אני בוכה עליו, על הילדים שלי ועל עצמי. הוא כל כך התגעגע אלינו, ולא נתנו לו להישאר. עכשיו משמיצים אותו? תתביישו.

"אם אני אמות, יקומו הילדים שלי ויאמרו את זה. וכשהם ילכו לעולמם, הנכדים ימשיכו את המורשת. אנחנו מעבירים אחד לשני את הסיפור העגום, האכזרי והלא ייאמן שקרה לנו".

"אנחנו מחכים לגופה"

מפעם לפעם קולה נשבר. ברור שגם אחרי עשרות שנים, הכאב לא דעך. ביולי 2018 חשף המוסד כי הצליח להשיג את שעון היד של כהן, שהוצע למכירה באינטרנט, כנראה על ידי אדם בסוריה. "עם השבת השעון לישראל, בוצעו פעולות מחקריות ומודיעיניות, שבסיומן נקבע חד־משמעית כי אכן מדובר בשעונו של אלי כהן", נמסר אז.

בני המשפחה מיעטו לדבר על הדרך שבה התגלה השעון, וגם עכשיו, נדיה מקמצת במילים. "זה סיפור שאני לא רוצה לספר. זה היה מרגש מאוד, כאילו השעון הזה נשם את העור של אלי. אני יודעת שהיה מאמץ להשיג אותו, אני יודעת שזה עלה כסף, אבל יש דברים שאסור לומר". 

השעון של אלי כהן, שהוחזר למשפחתו לפני שנה // צילום: אפרת אשל

אני מניח שלא האמנת שאחרי כל כך הרבה שנים תקבלי ממנו משהו, תזכורת מהעבר. 

"אנחנו מחכים לגופה".

את מאמינה שיחזירו אותה?

"אני רוצה להאמין", היא אומרת אחרי שתיקה ארוכה. "אני חושבת שהמדינה לא עושה מספיק כדי להחזיר אותו. לא עוזרים לנו מספיק".

שכחו אתכם?

"אין לנו עיניים כחולות. אין לנו אליטה מאחורינו. ביקשנו עשרות פעמים משרי הביטחון, מראשי הממשלות ומהנשיאים, שיזכירו את אלי כשהם מדברים על השבויים והנעדרים. אבל אף פעם לא שמענו את זה". 

לפני שנה, בצעד כמעט נואש, פנתה נדיה באופן פומבי לנשיא סוריה, באשר אל־אסד. בנאום שנשאה במרכז הרפואי לגליל בנהריה, לסיכום הטיפול בפצועים הסורים על ידי ישראל, אמרה: "היה לי קשר מכתבים עם בשאר לפני 18 שנה. כתבנו לו, צילמנו עבורו את הילדים ואת הנכדים. ביקשנו ממנו שיחוס עלינו ויביא את הגופה. הוא השיב 'בבוא הזמן'. גם שתי מילים היו לנחמה.

"אני פונה אליך מפה באהבה, שיהיה שלום במולדת שלך. ויחד עם זה, אני מבקשת רחמים. שחרר את אלי, שחרר את העצמות. אני לא צעירה. אמא שלו נפטרה בגיל מבוגר, בלי שזכתה לראות את הקבר של בנה. 

"תסתכל עלינו אחרת. תסלח. תושיט לנו את היד ותיתן לנו קבר. שתהיה לנו נחת, ושגם אלי יחוש שהוא באדמה שלו".

את מאמינה שהוא ייעתר לבקשתך? 

"לא. אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אין דבר שלא שווה לנסות".

הסורים טוענים שהם לא יודעים איפה הוא. 

"הם יודעים. זו הנקמה שלהם. הם יודעים איפה אלי, והגיע הזמן שיחזירו אותו. כל הסיכויים הם שזה יקרה כשאני כבר לא אהיה פה. אני בכיתי על אמא שלו, שהלכה ולא זכתה. אז עוד הייתי צעירה והאמנתי שבטוח אזכה לראות אותו. והנה, היום אני בת 84, והוא לא איתנו". 

כאב לך כששמעת שהחזירו את גופתו של באומל, שאותרה בסוריה?

"בכיתי, צעקתי וצלצלתי למוסד. שאלתי למה לא החזירו גם את אלי. לזכריה באומל יש משפחה, הורים שאיבדו את היקר להם מכל. בכיתי יחד איתם. אדם מבחוץ לא מסוגל להרגיש את הכאב הזה. זה כמו שאצבע של אדם נחתכת ממנו". 

"חלם להיות ראש המוסד"

"אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו, בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים", כתב כהן לנדיה במכתבו האחרון, רגע לפני שהוצא להורג. "אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו. יום יבוא וילדיי יהיו גאים בי. 

"ולך נדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו. בנושא זה את חופשייה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה, אלא להסתכל על העתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי". 

אני מבקש מנדיה לראות את המכתב, אבל היא מסרבת, "תמצא אותו במקומות אחרים". המכתב הוא שלה בלבד.

"הוא רצה לדאוג לי, כי הרגיש שאכזב אותי. הרגיש שעשיתי את המסע המפרך איתו. במהלך השנים לא יכולתי לפנות לאף אחד, לבכות. בכיתי על הכר. לא יכולתי לומר שרע לי. והוא ידע את זה".

היא מעולם לא נישאה מחדש. סירבה להמשיך הלאה והפכה את הנצחת בעלה למשימת חייה. בבת ים, שבה התגוררו, נקרא רחוב גדול על שמו של אלי כהן, וכך גם רחובות אחרים בארץ ובתי ספר. אפילו תחנת הרכבת הקלה בבת ים תישא את שמו.

בימים אלה היא מסייעת להקים מוזיאון לזכרו בבניין העירייה החדש בהרצליה, שבו יוצגו פרטים על חייו ועל מותו. "יבואו חיילים, תלמידים והקהל הרחב ללמוד על דמותו, על ציונות". 

וגם על הקרבה.

"קשה לי לומר הקרבה, כי הוא רצה לחיות. הוא לא האמין שהוא ימות".

מה את רוצה שיזכרו ממנו?

"את אהבת המדינה והעם שלו. את יפי התואר שבו. את הצניעות שלו. היה לו כל כך הרבה רצון לעזור, היה בנפשו לשמור על המדינה, לתת לה, לחבק אותה. 

"היום הוא היה שואל 'בשביל מה עשיתי את מה שעשיתי?' איך המדינה השתנתה. אבל אני עוזבת את הדברים האלה ומסתכלת על הטוב. אני יודעת שיש אנשים טובים, שעושים הכל למען המדינה שלנו ושומרים עליה. את האנשים האלה אני מעריצה". 

"אני מסתכלת לשמיים - אולי הוא שט מעלי, מעל הבתים של הילדים שלי". נדיה כהן צילום: אפרת אשל

את חושבת שהנוער היום יודע מי זה אלי כהן?

"אנחנו משתדלים להעביר את המורשת שלו הלאה. בציונות הדתית לומדים עליו, אבל במערכת החינוך הכללית לא מספיק. יש כל כך הרבה דמויות במדינה שאפשר להעריץ אותן ולגדול עליהן, ואלי ביניהן. 

"הדרוזים, למשל, מעריצים את אלי. בשבילם הוא מנהיג, דמות נערצת, אדם ששילם את היקר ביותר למען המדינה שאהב. כך גם בציונות הדתית. הם מתפללים לזכרו ביום השנה למותו, לומדים עליו, מעריצים אותו בצורה בלתי רגילה".

מה אלי היה עושה אילו היה חי היום?

"הוא בטח היה תופס עמדה כראש המוסד, מהניסיון שרכש ומהדמות שיצר לעצמו. זה היה הייעוד שלו. הוא רצה את זה, הוא חלם על זה".

איך ממשיכים הלאה אחרי כל כך הרבה זמן?

"הוא איתי כל הזמן. אני יושבת כאן לבד, ואין לי על מה להסתכל, אז אני מסתכלת לשמיים - אולי הוא שט מעלי, מעל הבתים של הילדים שלי. אני רואה ענן בשמיים, והוא בתוכו. אומרת שהוא בא לבקר.

"הוא היה אדם שכל הזמן חייך, ששום קושי לא היה בשבילו יותר מדי. עוד לא ראיתי אדם עם כל כך הרבה חן. בכל בוקר קם ליום חדש. היתה לו כל כך הרבה שמחת חיים. הוא כל כך רצה לחיות, להחזיק את הילדים, לגדל אותם. אי אפשר לשכוח אותו או לסלוח לאנשים שלקחו אותו.

"אני מתאבלת בכל יום, כאילו היה לי בן שנלקח ממני בצורה אכזרית. זה פצע שלא מגליד או מתאחה. האבל לא נמחק ממני ונשאר בתוכי כל הזמן. רק כשהילדים והנכדים באים אני מחייכת, כי אלי היה רוצה שאחייך איתם. 

"אני יכולה לצאת החוצה, לאכול עם מישהו במסעדה, ופתאום אלי יהיה מולי, בתוך הנשמה שלי. אני רואה אדם שמחבק את אשתו ושואלת איפה אלי. יושבת בקידוש ומרגישה את אלי חסר לי. אין רגע שבו אני לא חולמת מה היה אם הוא היה איתנו.

"השבועיים האחרונים החזירו אותי עשרות שנים אחורה, לתפיסה של אלי, לתלייה שלו. החזירו אותי אל החושך". 

hanangreenwood@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו