הפרלמנט: ערבי, אתיופי, רוסי - וצביקה הדר

ערבי, אתיופי ורוסי נכנסים למשרד של צביקה הדר. זאת לא התחלה של בדיחה. או אולי כן, תכף נברר. בכל מקרה, בזמן שכולם מתכוננים לפתיחת הראיון ומתיישבים בכיסאותיהם, מתברר שהאתיופי דופק איחור.

"עוד פעם שלמה מאחר?" שואל הדר, נשען על כיסאו ושולף סיגר שמן. "כשהזמנתי אותו לשידור באולפן ברדיו, הוא הגיע לעשר הדקות האחרונות של התוכנית שלי. ומה הוא אמר להגנתו? 'הייתי בפקק, סגרנו את הכבישים. באתי ברגל'".

על רקע הבחירות הקרובות, החליט צביקה הדר (53) לבחון את המצב בארץ בדרך מצחיקה. הוא אסף שלושה סטנדאפיסטים מבטיחים משלושה מגזרים שלא זוכים לייצוג שווה בתחום, ויחד הרימו את "צביקה הדר והקולות הצפים" - מופע בידור, שמשלב קטעי סטנדאפ של כולם בזה אחר זה. 

המופע מסתובב לאחרונה ברחבי הארץ, וימשיך, כמובן, גם אחרי הבחירות (המופע הבא: ב־13 בנובמבר במגידו). במקביל, צילמו גם ספיישל בחירות עם קמיל פוקס, שישודר ביום שני אחרי החדשות ברשת 13.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

את שלמה שמואל (32) פגש הדר כשהנחה את אירועי הסיגדיאדה לקהילה האתיופית לפני שלוש שנים. את מוחמד נעמה (30), סטנדאפיסט ערבי־מוסלמי, גילה כשחיפש במועדונים "ז'אנר חדש של סטנדאפ". ועל גיורא זינגר (35), נציג העולים דוברי הרוסית, הוא שמע עוד כשזינגר היה כוכב רשת בשלישיית ההומור "בערך".

"בחצי השנה האחרונה הרגשתי את השטח, ויש שם חבר'ה צעירים ובועטים", מספר הדר, שהתחיל את הקריירה במועדוני סטנדאפ לפני 30 שנה. "הסצנה רותחת. השטח גועש. אבל במופע המשותף שלנו אנחנו לא פונים לקהל של מועדונים, אלא למיינסטרים. קהלים מבוגרים שבאים למופע הזה כדי לראות אותי, וצוחקים. ולדעתי, בדרך הביתה נופל להם גם אסימון קטן.

"בכל הדברים שאני עושה - אתה צוחק, נקרע, ובסוף תעלה לך מחשבה קטנה. זה התחיל מז'וז'ו, שאמר 'ותחשבו על זה'; לא יודע אם התכוונתי לזה בזמנו, אבל הרעיון הוא שהבדיחה גם תגרום לך לחשוב עליה. זה הכוח של ההומור".

גיורא: "לעיתים אני מקבל תגובות מרוסים שאומרים לי, 'אתה גזען, אתה עושה לנו נזק'. הגאווה הזאת מובילה לתחושת אי־שייכות. כשאתה מחליט שאסור לצחוק עליך, אתה מכריז: אני לא שייך. אתם יכולים לצחוק על כל מי שבחברה, אבל אני עדיין אאוטסיידר, המסכן והחלש, עלי אל תצחקו".

צביקה: "כלי בסיסי של סטנדאפיסט זה קודם כל לצחוק על עצמך".

גיורא: "וזה נכון לכל מגזר שיבחר להיעלב מסטנדאפ - בין אם זה נשים, ערבים או גייז. נגיד, הבדיחה הכי טובה על גיי שנעלב שאתה יכול לספר לו היא: 'מה אתה נעלב, מה, אתה הומו?'

"כשהתחלתי לדבר על זה שאני רוסי, הייתי אומר: 'נמאס לי שאומרים שיש לי סבתא בסלון. אין לי סבתא בסלון. היא גרה אצל דודה שלי בסלון. מספיק עם זה'. זה קיים. הסטיגמה לא באה משום מקום".

צביקה: "קח את הסטיגמה ותעוף משם קדימה, אבל תבין שזה הדיבור".

בלהט השיחה, נכנס לחדר שלמה שמואל, ומבט של מבוכה על פניו.

מוחמד: "הנה האתיופי".

צביקה: "יש עליו סטיגמה שהוא כל הזמן בפקקים. סטיגמה. שלמה, למה איחרת היום?"

שלמה: "באתי ברגל".

שלמה שמואל. "הגזענות קיימת" // צילום: כפיר זיו

צביקה: "בבקשה. עובד או לא עובד הפאנץ'?"

שלמה: "וואלה היו פקקים, אחי. הפעם לא בגלל האתיופים".

מוחמד: "שלמה הוא האתיופי היחיד שאני מכיר, שיש לו מבטא אתיופי ולא יודע אמהרית".

שלמה: "זה נקרא דיאלקט".

גיורא: "'דיאלקט'. תראה אותו, בריטי מלידס".

מוחמד: "בוא, תביא לו תה עם נענע לבחור. יושב לי פה אלטון ג'ון".

גזענות, מחאה וסוואג

שלמה "בייבי בייבי" שמואל מאשדוד, נשוי ואב לילדה בת 9 חודשים, עושה סטנדאפ כבר שש שנים. הוא גדל על וויל סמית' ונשאב לתחום בהשראת אדי מרפי וכריס רוק. מצעירותו חלם להיות שחקן, אבל הביישנות עצרה אותו.

"אחרי שהשתחררתי מהצבא הייתי מתקשר לבתי ספר למשחק, ומנתק כשעונים לי. עד כדי כך הייתי ביישן. אבל תמיד הייתי מצחיק את החבר'ה בשכונה".

תחילה הופיע במועדון של הקהילה האתיופית, וכשזה נסגר, יצא להופיע מחוץ לקהילה. השינוי הצריך אותו לכתוב קטעים חדשים, שיתאימו לקהל הלא־אתיופי.

"כואב לי להגיד את זה, אבל 'סיינפלד' לא מצחיק אותי. ניסיתי. גם ל'חברים' לא התחברתי. כילד הייתי נותן הרבה יותר קרדיט למה שיותר שחור. עד היום אני כזה. אהבתי את 'הנסיך המדליק מבל אייר'. היתה שם הפשטות, אהבתי את הסוואג. יש שם קצב מסוים שאני מתחבר אליו".

צביקה: "סוואג זאת מילה שלא הייתי משתמש בה. אבל כששלמה אומר 'סוואג', זה נשמע מגניב".

שלמה: "וויל סמית' הוא אבטיפוס לכל מה שמגניב בעולם הזה. הוא שם את הקוליות על המפה. כילד רציתי להיות הוא. אני עדיין חולם להיות שחקן, לקבל תפקידי הנחיה. אני מגיש היום תוכנית רדיו בכאן".

צביקה: "לחשוב שבאתיופיה הייתם שואבי בארות, ותראה לאן הגעת".

שלמה: "אין בישראל גזענות של 'אין כניסה לשחורים', אבל הגזענות קיימת באווירה ברחוב. אנשים מחכים שאתיופי יעשה טעות, ואז הם כבר בוערים על המקלדת. המקרה האחרון (הריגתו של סלמון טקה; נ"ו) ריסק אותי נפשית. והטוקבקים הכלילו - 'כל האתיופים' כאלה וכאלה. 

"אני גדלתי בשכונה באשדוד שלא היו בה הרבה אתיופים. תמיד אמרו לי: 'אתה לא אתיופי רגיל, אתה אתיופי בסדר'. וזה דפוק לגמרי. הייתי האתיופי היחיד בכיתה. בצבא כבר התחלתי לבחור מעגל יותר נוח, ואז הגעתי למצב ש־99 אחוז מהזמן הסתובבתי עם אתיופים.

"בזכות הסטנדאפ יצאתי החוצה, אבל עכשיו אני עוד פעם נמצא בסביבה שבה רוב מוחלט של הזמן אני האתיופי היחיד. שוב זה אני לבד מול כל השאר".

צביקה: "ואתה מרגיש שזה סוג של שליחות, כנציג העדה?"

שלמה: "יצאתי מהבית כדי להצחיק. עשיתי קטע על גזענות שהשתחרר לרשת, והשתמשו בקטע כדי לדבר על אלימות משטרתית. זה הלחיץ אותי, כי לא באתי להטיף ולהיות מורה דרך.

"ואז חשבתי, אם זה כבר קרה, למה לא למנף את זה למקום חיובי? אבל במהות, השליחות האמיתית שלי היא להצחיק. בסטנדאפ בן אדם מציג איך הוא מתמודד עם דברים. הוא מציף את זה על הבמה".

צביקה: "אני לא חי את הבעיה האתיופית ביומיום. כשילדיי יושבים על ספסל, לא עוצרים אותם. אבל אז שלמה מספר בדיחה שכולה בנויה על זה ששוטר ניגש לספסל שיושבים בו נערים אתיופים ועוצר אותם.

"ההסתכלות שלי ושלו על ספסל היא שונה לגמרי. ואולי אנחנו צוחקים עליו שהוא לא עובר סלקציה, אבל אשכרה לא הכניסו אותו למועדונים. דרך הבדיחה אתה יכול לראות את האמת שמעבר לקלישאות".

שלמה: "עד שהגיעו סטנדאפיסטים כמוני, הבדיחה הכי טובה על אתיופים היתה מסתכמת במבטא - 'מה קורה אח שלי, בוקר טוב' (עושה מבטא כבד), וכל הקהל נקרע. אין שום דבר מעבר.

"ואתה יודע מה, לפעמים זה בכלל נאמר במבטא הודי, וכולם צוחקים כאילו זה חיקוי של אתיופי. זה מחרפן אותי. לכן יש שיראו בזה לעג".

צביקה: "אמא שלי לא אהבה כשצחקו על רומנים, היא היתה נורא נעלבת. הרומנים מתעסקים בזה כל הזמן. כל החיים אני שומע, 'כל הכבוד שאתה גאה ברומניוּת שלך ולא מסתיר אותה'. אנשים אומרים לי את אותו הדבר על הבאר־שבעיות שלי.

"אז אם שלמה מייצג את האתיופים, זה קודם כל סימן שהוא הצליח בחיים. זאת הצלחה אישית. אבל היא בנויה מחינוך של המשפחה, איפה הוא גדל וכו'. הוא נציג של עדה שלמה, גם אם הוא לא רוצה. ואם מחר תהיה לו פליטת פה נוראית בהופעה, יש לי חדשות בשבילו, לא יגידו 'שלמה שמואל אמר', אלא 'הסטנדאפיסט האתיופי אמר'. אין מה לעשות".

גיורא: "אני אמנם משתמש ברוסיוּת שלי בהופעה, אבל אני לא באמת מרגיש רוסי ביומיום. אצל ההורים שלי אי אפשר להתכחש - הם מאוד־מאוד רוסים, בכל פרמטר. וזה מחבר אותי לשורשים. אני חוקר את החולשות שלנו ומגלה שהדחקתי אותן מהר. אני לא מתבייש במוצא שלי, אבל מישהו צריך להגיד: האוכל שלנו מוזר".

שלמה: "מזרחים צחקו לאורך כל השנים על אשכנזים שיש להם אוכל גרוע, אבל תכלס זה אותו אוכל. מה ההבדל?"

צביקה: "זה עניין קלאסי של אשכנזים מנומסים. נגיד, אם אני בא לבית של כל עדה בעולם, אני אוכל את מה שמגישים לי. אם אבא שלי התארח איפשהו והיה לו חריף למות, הוא היה אומר, 'תודה רבה, מים אם אפשר', ומשתעל.

"אצל מזרחי הארדקור, אין מצב שהוא ייכנס לבית אשכנזי ויגישו לו חלדייץ, רגל קרושה, והוא לא יגיד בפנים, מול כולם סביב השולחן: 'אנ'לא נוגע בזה. בעעע, גועל נפש'.

"בעיניי, רגל קרושה זה מעדן. יש תבשיל גידים מזרחי, בול אותו דבר, רק חם. אצל הערבים, למשל, הרבה פעמים תאכל כל מה שהם ייתנו לך לאכול רק בשביל הדו־קיום, ותגיד שוקראן, למרות שזה מבושל מדי ושרוף מדי".

שלמה: "כשמישהו שהוא לא הלבן האשכנזי יעשה טעות קטנה, ישר ייצאו כל הדברים הרעים שאפשר להגיד על המגזר שהוא שייך אליו. כמו שקרה עם טיסת השוקולד. לכן, כשהיתה האישה שחרטה על הקיר בקולוסיאום, והתברר שהיא רוסייה, אנשים התבאסו שהיא לא מזרחית".

גיורא: "ואני הייתי צריך להגן על עצמי בגללה".

שלמה: "אנשים כבר דמיינו את המזרחית שאומרת 'מה כבר קרה' - ופתאום בום, רוסייה. אז זה נרגע בשנייה. אנשים מחכים לטעויות כדי להציף את כל הרוע".

גיורא: "לפעמים אנשים יוצאים גזענים רק מזה שהם מנסים לבקר אחרים על גזענות. למשל, אם אעשה סרטון עם דמות של ערס, בלי להגיד מה מוצאו, יהיו שיגידו: 'זה גזעני, למה אתם יורדים על מזרחים?' אבל אף אחד לא אמר שהוא מזרחי, אתה עשית בראש את ההבחנה שערסים הם מזרחים".

צביקה: "ז'וז'ו חלסטרה היה אלטר־אגו שלי. בגלל האופי הסגור והלפלפי שלי, ובגלל שבמציאות נראיתי כמו סוכן ביטוח מתחיל, ז'וז'ו היה המקום שלי לעוף ולהגיד מה באמת אני חושב על הישראלים. לא ידעתם אם ז'וז'ו מרוקאי, לא ידעו מאיזו עדה הוא, או איפה הוא גר. הוא היה גנרי. הוא היה קומיקס שנבנה על סמך אלף ואחד דברים שראיתי בחיים.

"ברור שז'וז'ו היה ערס. אבל בעיניי הוא רומנטיקן. דמות סאטירית. זו זווית הראייה שלי. ייתכן שהיו אנשים שראו את ז'וז'ו ואמרו, 'הוא לועג לנו', אבל הרוב צחקו וזרמו עם זה".

שמן זית, חומוס ופוליטיקה

"אני רק סיגרים", מודה הדר כשהוא מספר על אורח חייו הבריא. "תראה מה אני אוכל לצהריים - דקדפים עם גבינת סימפוניה 5%. עפתי היום. מלא שמחת חיים. בדרך כלל אני מביא מהירקן כל מיני ירקות".

מוחמד: "אם אתה רוצה, אפשר לסדר אותך עם ירקות משכם בחצי מחיר. הם ממילא משכם, אני אחסוך לך את כל ההובלה".

צביקה: "אתה מכיר את הבחור הערבי שעובד אצל הירקן פה? הוא כמו אח שלי. הביא לי שמן זית, מכר לי בקבוק ב־50 שקל".

מוחמד: "הכי לא אמין בעולם".

צביקה: "למה? כשהיינו אצלך בכפר, המסעדן חבר שלך גם מכר לי ב־50 שקל".

מוחמד: "אז עבד עליך".

צביקה: "זה חברים שלך, אליהם אתה שולח אותי".

מוחמד: "ככה זה הערבי".

מוחמד נעמה. "ממסלול סיעוד לסטנדאפ" // צילום: כפיר זיו

צביקה: "50 שקל זה יותר זול ממה שאנחנו משלמים לפח. וזה מגיע בבקבוק קולה, שברור לך שלא נועד לשמן זית במקור. אתה יודע שמישהו ניקה את זה איכשהו קודם, ואתה אומר, אוקיי".

מוחמד נעמה גדל בכפר דיר אל־אסד שבגליל. הוא נולד עם מום בלב, וכבר בגיל עשרה ימים אושפז בתל השומר. מצבו הבריאותי חייב אותו להגיע בכל שנה לטיפולים של שבועיים בבית החולים.

"לאורך השנים שהייתי מאושפז בבית החולים ראיתי 'סיינפלד' ו'חברים' והומור יהודי, שבכפר לא הייתי חשוף אליו. נגיד, בילדות שלי באשפוזים גדלתי על 'פרפר נחמד', והאחים שלי אפילו לא יודעים מה זה".

במהלך חייו עבר ארבעה ניתוחים ושני צנתורים. ב־2014 עבר התקף לב.

כשסיים כיתה י"ב ויתר על הצבא והשלים שנתיים שירות לאומי באיכילוב, כמתורגמן לערבים ישראלים ופלשתינים שאושפזו בבית החולים. אחר כך התגלגל להיות טבח בקאמל קומדי קלאב, ומשם המעבר לבמה היה עניין של זמן. "ממסלול סיעוד למסלול סטנדאפ", כהגדרתו.

עד היום משווים אותו לעבד מואסי, שבשנות ה־90 היה הסטנדאפיסט הערבי הראשון שפרץ למיינסטרים, ומאז נטש את הביזנס והפך לשייח'. "אני מתכוון לייצר תחרות, להכשיר דור שיבוא אחריי", הוא מצהיר.

צביקה: "סיפרת לי פעם שיש סטנדאפ ערבי בועט שדובר ערבית, אז למה בעצם אנשים אצלכם לא הולכים להיות סטנדאפיסטים אצל הישראלים? מפחדים שיראו אותם כמשת"פים?"

מוחמד: "המון אנשים אומרים שאני משת"פ וזה, אבל אני לא מתייחס. להורים שלי יש חברים יהודים בכרמיאל, שהיו באים אלינו ואנחנו היינו הולכים אליהם. יהודי הוא לא זר, הוא היה אצלי בבית מילדות. לפחות בבית שאני גדלתי בו. אני גם דובר את השפה מגיל קטן".

צביקה: "זה שאנחנו לא יודעים את השפה, זאת הצרה. פעם אלטע־זאכן היה כיף, היית שומע מבטא ערבי". 

גיורא: "גדלת בבאר שבע, הכל בדואים מסביב".

צביקה: "אבא שלי עבד במשרד השיכון, אתה יודע איזה כיף היה לנסוע איתו לראשי הפזורה הבדואית? הייתי נוסע עם בני דודים שלי, שגרו באשקלון, לאכול פלאפל בעזה. לא היה פחד. היו חיים. בסוף זו שכנות. כשהייתי סטודנט, בתחילת דרכי, עבדתי בבניין והיו לי חברים ערבים".

מוחמד: "אני לא עבדתי בבניין".

צביקה: "כי אתה מפונק. אתה גר בווילות של העשירים בכפר, בוורלי הילס. אנחנו גדלנו בשכונה, אחי. אבל זאת באמת היתה תקופה שונה. חשדות ופחדים זה דבר שמתגבש עם המציאות".

מוחמד: "בכניסה לכפר שלי יש בית קפה, ומדי ערב יושבים שם חצי יהודים, חצי ערבים. ככה כבר שנים. אם אגיד עכשיו לחבר תל־אביבי 'בוא אלי', הוא יחשוב, 'כפר ערבי!'. אני מרגיש סוג א', כי אני שם זין על כולם, אז לא אכפת לי. אני צוחק על כולם באותה מידה, במיוחד על ערבים. כי זה מצחיק, שערבים גונבים מכוניות. האמת, גנבו לי מכונית".

צביקה: "אנחנו חברים של מוחמד, אבל תמיד יש את הרגע שהוא שוכח את התיק הגדול שלו בחדר, ומייד המחשבה שלנו היא 'רגע, מה?', וזאת מחשבה שלא תעלה אם מישהו אחר ישכח תיק.

"חלק יגידו - גזענות, אבל זאת המציאות שאנחנו חיים בה. לכן, הקטע שמוחמד יורד בסוף מהבמה ומשאיר שם את התיק, זאת אחת הבדיחות החזקות בהופעה שלו. והוא רץ עם הקטע הזה כבר המון שנים, וזה ימשיך להיות רלוונטי".

הדר ושלישיית הסטנדאפיסטים. "ההומור הוא נשק. הוא החזיק את היהדות, על מהגריה. הומור שבא מתוך כאב אמיתי ומתוך מציאות אמיתית הוא הומור שמעיף", אומר הדר // צילום: כפיר זיו

צביקה ומוחמד הצפינו לדיר אל־אסד כחלק מצילומי הספיישל הטלוויזיוני, ושוחחו עם התושבים המקומיים. את הממצאים מגדיר הדר מפתיעים.

"גיליתי ש־60 אחוז מצביעים לרשימה המשותפת, אבל יש שם יותר מצביעי ש"ס מאשר מצביעי מרצ. חלק מהאנשים אומרים: 'שמע, אנחנו לא צריכים להוכיח שאנחנו חלק מהמדינה', ולכן, לשיטתם, דרעי דואג להם הרבה יותר מכל האחרים, שרק מדברים.

"אנשים חושבים קונקרטי. מישהו עושה טלפון ואומר, 'אם תעביר לי תקציבים, אדאג שהרבה יצביעו לך'. תחשוב על זה: כשאמרו 'הערבים נוהרים לקלפיות', דרעי היה מבסוט.

"התושבים אומרים, 'הרשימה המשותפת דואגים לפלשתינים? את מי מעניינים הפלשתינים. אנחנו רוצים לדאוג לעצמנו'. וזה שינוי בחברה הערבית ביומיום, שינוי שחלק גדול מהיהודים לא חשופים אליו. גם הם רק רוצים לשלם ארנונה ומים, ושיעשו להם סדר, ושתהיה שם משטרה. הם לא רוצים יריות באוויר".

מוחמד: "היריות באוויר זאת שמחה. בוא, אל תתערב לנו בשמחות".

צביקה: "תשמע, על כל החנויות שם כתוב בערבית ובעברית. בתפיסה שלנו, כשאתה עובר ליד כפר ערבי, אנשים אומרים, 'בוא ניסע מפה מהר' או קלישאות של 'נעצור לחומוס'. אנחנו ישבנו בכפר, והיה וולקאם גדול. אולי אני מיתמם כי אני סלב, אבל כמו שאני צוחק על ערבים שעובדים בבית מרקחת, אז הם מסתלבטים עלינו, שבאים אליהם בחגים לחומוס ואומרים 'אהלן וסהלן'".

מוחמד: "אנחנו רואים את זה בכפר. בפסח זה יהודים מפה ועד הודעה חדשה. ביום כיפור כל מי שלא צם נמצא אצלנו בכפר".

צביקה: "ובהפוך על הפוך, תנסה להשיג בתל אביב חתיכת ים בחג הקורבן. ואז יש משפטים כמו 'אלה (הערבים) הגיעו גם לפה. תראה אותם, חוגגים אצלנו בלי הפרעה, בואו נראה איך הם יגיבו כשיבואו אליהם'".

מוחמד: "כשאומרים 'קבלו את מוחמד נעמה לבמה', אני מסתכל ולא הרבה מוחאים כפיים. 12 שנים אני מופיע, וזה עדיין קיים. אחרי ההופעה כבר משתחררים, וזה כיף.

"ביבי עושה עבודה טובה. כל הכבוד לו, אני עושה מזה אחלה כסף. אני מצביע ביבי, שימשיך לפלג.

"כשהאתיופים עושים הפגנות זה עדיין מנומס, ויחבקו אותם. כשערבים עושים הפגנות, יהיו שאהידים".

שלמה: "יחבקו? לא ראיתם את הפוסטים בפייסבוק נגד האתיופים?"

מוחמד: "ועדיין, זה לא 13 הרוגים, כמו באוקטובר 2000. זה אחד. ובטעות. הרגו אחד. אצלנו הפגנה זה 13 הרוגים".

שלמה: "שבוע שלם דיברו על 'מחאת האתיופים' כאילו אין לה כותרת ובסיס. זאת לא 'מחאת האתיופים', אלא מחאה נגד אלימות משטרתית".

צביקה: "בעיניי השערורייה היא לא רק המשטרה, אלא בכלל מה שהוביל לכך שאתיופים מקוטלגים כאלימים. זה הסיפור הנורא. ההפגנה צריכה להיות נגד טמטום ממשלתי, שהביא אותנו למצב הזה".

מוחמד: "הערבים, יותר מכל עם או עדה אחרת, הולכים בעיקר עם הרגש. כשהם רואים את טיבי מקלל בכנסת בערבית, זה סוג של גאווה. גאווה מטומטמת בעיניי. אוקיי, הוא קילל בערבית, אבל איך זה עזר לי? כלום". 

צביקה: "המון אנשים מבואסים מהפוליטיקה, כי אנשים טובים לא הולכים לכנסת. בסוף מי שמצליח בפוליטיקה זה מי שהתמקצע בקומבינה. אין באמת ימין ושמאל. כחול לבן וליכוד זה אותו מצע.

"נורא נוח להתנגח ביאיר לפיד, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהוא קיים עשר שנים. יש לו מפלגה שעובדת. אני מחבב את יאיר מאוד, ואני חבר שלו, נפעמתי מכך שהסכים ללכת לפעילות פוליטית. הרבה אנשים כאלה נופלים, כי בסוף הקומבינה מנצחת את הכל".

אדישות, פופוליזם ויוטיוב

צביקה: "אדישות זה הכי נורא. יש לי תחושת בטן שבצד האתיופי לא תהיה הפעם אדישות. הקול הערבי הוא חידה, ואצל הרוסים בטוח לא תהיה אדישות הפעם.

"המפלגה היחידה שמצליחה לעורר זהות רגשית היא הליכוד. דור שני ושלישי של אנשים מצביעים ליכוד. קצת כמו תנועת נוער, וזה אין לאף מפלגה אחרת, חוץ מלדתיות. לעומת זאת, אצל הרוסים, אם הדור הראשון הצביע ליברמן או שרנסקי, אז הדור החדש, כמו גיורא, לא בהכרח מצביע כמו ההורים".

גיורא: "כשנפגשנו עם ההורים שלי, צביקה אמר להם: 'אתם מצביעים לבן אדם שבאופן מסורתי כבר שנים לא מקדם את האג'נדה שלכם'".

צביקה: "ליברמן הולך כבר שנים עם דתיים בממשלה. הכי לא קיים את האג'נדה של בוחריו והכי לא דאג לחילונים. מצד שני, זה מה שהוא טוען שיעשה הפעם.

גיורא זינגר. "לא לוקח ללב" // צילום: כפיר זיו

"אותו דבר האתיופים, שני מנדטים וחצי, ששנים הצביעו ימין מובהק, כשהימין הכי לא דאג להם. שמו אותם בגטאות, וגם שם התנשאו עליהם. הסיפור של הילדות האתיופיות בפתח תקווה, שהפרידו אותן משאר הבנות, היה אחד הדברים הכי מזעזעים שיש".

שלמה: "באשדוד היו הפסקות נפרדות לתלמידים לבנים ושחורים".

צביקה: "יש לי חברי נפש חרדים, וכשאני הולך לשמחות שלהם, יש הפרדה בין גברים לנשים, ואני נהנה מהמסורת. אני יכול לקבל אותה או לא, אבל העליהום המטורף סביב ההפרדה בעפולה קרה כי יש מלחמה איך ייראה המרחב הציבורי של המדינה.

"הרי אם היתה הפרדה בין דת למדינה, והיו חוקים ברורים, אז לא היתה בעיה. כל אחד נלחם את המלחמה הזאת עד זוב דם, ואין פה אפילו פצע.

"המנהיגות מושכת לשם למען הפופוליזם. בציבור החרדי יש אנשים מדהימים, חכמים, שחושבים שצריך להשתלב בלי ויכוח. אבל כולם קנו את המקום החשדני הזה ביושר. כל מיעוט נהיה כוח, ורוב האנשים משתייכים למרכז השקט. להם בסוף אין ייצוג, כי הם לא קובעים לאן ילך התקציב. בנינו מדינה לתפארת, עם כל בית המשוגעים הזה, ואין אף מנהיג שאומר: 'בואו נראה איך מתקדמים מפה לעשורים הבאים שלנו'. בתור אזרח והורה אני מתבאס מזה מאוד".

מוחמד: "בגלל שהוא אשכנזי, אני אומר: 'יאללה, צביקה צודק'. תמיד צריך לשמור על חבר אשכנזי. אז תגיד, איך אני מביא ילד אשכנזי? אני כבר נדפקתי, לא בא לי שהילד שיהיה לי גם יידפק".

צביקה: "זה כבר לא קשור לעדות ולגזעים. אם בחברה היהודית שאפת שיהיה לך בן רופא או עורך דין, בחברה הערבית זה ספרנית ורוקח. בחברה הרוסית - אקדמאים. והיום כולם מבינים שבכל המקצועות האלה אין עתיד, והדבר הבא זה יוטיובר. זה חוצה מגזרים. מאיפה יבוא השלום? מהיוטיוב".

הגירה, הומור והלוויות

גיורא: "אני לא מצביע כמו ההורים שלי, אין לזה קשר. אבל עדיין יש הרבה רוסים בני 50 פלוס, ואליהם מכוונים כשאומרים 'הקול הרוסי'".

צביקה: "תקשיב, כל הבחירות האלה היו על ליברמן. הוא לשון מאזניים בדיוק כמו שדרעי היה לפני יותר מעשור. אז מבחינה פוליטית, הוא יותר גאון מביבי. הוא הדרעי החדש".

גיורא: "מסקרן לראות אם הוא יעמוד במילה שלו".

צביקה: "הוא כל כך הולך על הטיקט הזה, שקשה להאמין שלא. אבל מצד שני, כולם אמרו הרבה דברים".

גיורא זינגר עלה ארצה בגיל 6, גדל בכפר סבא, וצעד בהתחלה במה שהוא מגדיר כ"המסלול הרוסי" - שירות צבאי בממר"ם, תואר ראשון במחשבים, לימודי משחק, ובמקביל, קריירת סטנדאפ שהחלה בסוף הצבא והתפרצה בשנים האחרונות דרך הרשת.

"עברו עשר שנים עד שסיפרתי בסטנדאפ סיפור אמיתי על הילדות שלי. מקטלגים אותי כ'סטנדאפיסט לרוסים', אבל אני לא מסכים. אני מדבר עברית רהוטה ונכונה בלי מבטא, יש לי סלנג ישראלי. אמא רוסייה הארדקור תבין אותי פחות מישראלי מרוקאי בגילי.

"לאמא שלי היה מאוד חשוב שאתחתן ברבנות, 'כדי שלילדים שלך לא יהיו בעיות'. איזה בעיות? היא שולפת סיסמאות ששמעה. זה נבע ממקום של 'פה מתייחסים אלינו כאל רוסים, ברוסיה היינו יהודים'. באמת, שם לא נתנו להם לרגע לשכוח שהם יהודים. ואם הם כבר עלו לפה, אז קדימה, בואו נהיה יהודים.

"אני לא זוכר את הקושי כמהגר. כשאני נזכר היום איך אמא היתה מלבישה אותי כשעליתי לארץ, זאת נוסטלגיה מצחיקה, למרות שבזמנו היא גרמה לי לבידול חברתי. ואם הייתי בא לבית הספר עם סנדוויץ' עם איקרה ונקניק, לא הייתי אומר 'צחוקים', אלא מסנן 'עוד פעם?', והולך לאכול בסתר".

צביקה: "יש הרבה כמוך שהיו דחויים חברתית, בוכים עם האיקרה. והם נגמרו מזה. אבל אתה, בזכות האופי שלך, מצאת דרך להוציא את זה בהומור ולשים את עצמך במקום אחר.

"אותם סיפורים שיש לארבעתנו - תן אותם לאנשים אחרים, והם יגידו: 'בחיים לא אחזור לבאר שבע. החיים שלי בשכונה ד' גמרו אותי'. חסרים כאלה? רוב האנשים כאלה. והם יגידו, היינו אומללים".

גיורא: "וכנראה אלה האנשים שאומרים לי 'איך אתה לא מתבייש לצחוק על החולשות שלנו'".

צביקה: "בסוף, כל אחד מביא את המטען שלו ולוקח אותו למקום מסוים. ההומור הוא נשק. הוא החזיק את היהדות, על מהגריה. הומור שבא מתוך כאב אמיתי ומתוך מציאות אמיתית הוא הומור שמעיף.

ז'וז'ו חלסטרה, ערס גנרי

"אתמול הייתי בשבעה של רואה החשבון שלי, תימני במקור, ומצאנו את עצמנו יושבים וצוחקים בפה מלא. אתה בא לסעודה, סירים של אוכל, קייטרינג המוני. לעומת זאת, באירוע של אשכנזים זה עוגה יבשה ותה, ומתאבלים על הרצפה. יש שם חומרים לסטנדאפ פצצה - מנהגי אבלות, המקוננות שצועקות. אבל בתוך השבעה, נדיר שתמצא את עצמך צוחק על הדברים האלה. אי אפשר לצחוק על הכל".

גיורא: "החוק הוא שזה צריך להיות יותר מצחיק מאשר מרושע. אבל מי קובע מה יותר מצחיק מרע?"

צביקה: "אני לא יכול לעשות בדיחות שואה. אולי זה קשור בעבר המשפחתי שלי. זה נוגע בי במקום לא נוח. אם, למשל, יהיה מחר פיגוע עם הרבה הרוגים, אז המקום של מוחמד יהיה קשה יותר, בטח בהתמודדות עם הומור. את הבדיחה עם התיק אני לא בטוח שיהיה אפשר לעשות במשך שבוע־שבועיים אחרי הפיגוע".

שלמה: "בשבועיים שאחרי הריגת סלמון טקה לא אהבתי להופיע. אפילו ביטלתי אודישן. היתה אווירה קשה של 'אנחנו והם', שנאה ומתח. אז במצב כזה מספרים בדיחה על המסביב. אמרתי שאנחנו לא מתרגשים כששחורים מנצחים כל הזמן בריצות, כי מי שמזניק זה בן אדם לבן עם אקדח".

גיורא: "יש דברים שאפשר להגיד רק על במה ספציפית, כי במקום אחר קל להוציא מההקשר. תחשוב, יש לי שעה וחצי הופעה. יכולים לקחת בטלוויזיה בדיחה אחת משם, להוציא אותה מהקשרה ולהפוך אותי לגזען. הם לא רואים את ההקשר השלם של ההופעה".

שלמה: "זה פחד אלוהים. אנחנו כל הזמן מתעסקים בעדות. אתה אומר לפעמים דברים קשים, ומישהו יכול לחתוך משם משפטים בודדים".

צביקה: "חבר'ה, קוראים לזה תקשורת. זה קרה גם לרב פרץ. לכולם זה קורה. אם אתה כלום ושום דבר, אף אחד לא יגיד לך כלום. אבל אם אתה מתחיל להיות משהו, ושלמה היקר, ככל שתצליח יותר..."

גיורא: "קשה לי להבין למה בנאדם שאני לא מכיר, שנתקל בפייסבוק במערכון אקראי שלא הצחיק אותו, דואג לשלוח לי הודעה בכל פלטפורמה אפשרית רק כדי לספר לי למה זה לא הצחיק אותו. אני נגנב מזה. אבל אתה לומד לא לקחת ללב".

שלמה: "אפשר להעביר ביקורת בקטנה".

גיורא: "זו לא ביקורת, אחי. זה סתם להגיד 'לא מצחיק', 'אתה גרוע'. לא מבין מאיפה זה בא".

שלמה: "לא יודע, עוד לא כתבו עלי דברים כאלה".

גיורא: "זה לא טוב, סימן שאתה לא מספיק מצליח".

צביקה: "יאללה, עכשיו כולם תרימו רגע רגליים, מוחמד ישטוף פה את המשרד לפני שנפרדים".

מוחמד לשלמה: "כן, בוא ננקה. רגע, בעצם היום זאת בכלל משמרת שלך. סליחה, כפרה". 

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו