ניפגש בסיבוב

הסיפור העיקרי בדיווח על האפשרות לפגישה בין טראמפ לרוחאני הוא מי שמצטייר כשושבין, נשיא צרפת עמנואל מקרון. אמנם מקרון בקושי שולט בחצר האחורית של האליזה, אבל הוא עדיין יכול לשחק עם הדימוי הבינלאומי של צרפת כמעצמה בינונית, שנחשבת לבעלת ברית של ארה"ב. הנשיא טראמפ צריך אותו. מהצד מביטים במקרון בוריס ואנגלה, כלומר בריטניה וגרמניה, ובודקים מה הוא עושה. אירופה, ובפרט שלוש המדינות הללו, היא התקווה הגדולה של האיראנים; אליה מכוון התעתוע האיראני.

היחס בישראל למפגש בין טראמפ לרוחאני תלוי באופי המו"מ. בראיון שערכנו כאן לפני שבועות אחדים עם ראש הממשלה נתניהו הוא דיבר על האופציה של הפלת המשטר האיראני, ובמקביל הזכיר את האפשרות לשינוי מדיניות בתוך המשטר הקיים. מבחינת ראש הממשלה נתניהו, וכן מבחינת שותפיו בתנועה לעצירת הגרעין האיראני וההתפשטות האיראנית במזרח התיכון, אין שלילה עקרונית של מו"מ עם איראן; אלא יש דרישה שמו"מ כזה יתבסס על עקרונות מסוימים, שהאמריקנים עצמם גיבשו בהצהרת פומפאו ("12 העקרונות"). טראמפ עצמו הציב בוועידת ה־G7 שלושה תנאים: חיסול הנשק הגרעיני, חיסול הטילים הבליסטיים והסכם ארוך טווח.

סביר שאם יתקיים מפגש בין טראמפ לנשיא איראן רוחאני, הוא יהיה בעל אופי טקסי או פחות מזה. לא יהיה מדובר במפגן ראווה בנוסח קים ג'ונג און, אלא במפגן נכונות להגיע להסכם שיעמוד בדרישות. טראמפ משדר שבכל הנוגע למדיניות להפלת המשטר, הוא השוטר הטוב בממשל - להבדיל מג'ון בולטון, השוטר הרע. למעשה, בגישה הנצית כלפי איראן, אין הבדל מהותי ביניהם. רוחאני עצמו הציב תנאי מוקדם למפגש - שיוסרו הסנקציות באופן מיידי, ושארה"ב תכיר במהפכה האסלאמית. רוחאני, למרות היותו ממסר של המנהיג העליון חמינאי, זוכה ליחס מועדף מצד המעצמות האירופיות; הוא המנהיג האיראני שהן מכירות. עוד בעשור הקודם ניהלו צרפת, גרמניה ובריטניה מו"מ עם רוחאני, כאשר כיהן כיועץ לביטחון לאומי של איראן.

האיראנים רואים מולם יריב אמריקני מפוצל; מצד אחד, ממשל תקיף מאוד, ששינה ב־180 מעלות את המדיניות ביחס לגרעין, לא היסס להוציא את ארה"ב מההסכם והשית על טהרן סנקציות כואבות שלא חוותה קודם לכן. לצד הממשל התקיף והנצי, הם רואים את הפוליטיקה האמריקנית. הם רואים מפלגה דמוקרטית חזקה, שניצחה בבחירות אמצע הקדנציה, ונאמנה ככל הנראה למדיניות הנשיא הקודם אובאמה; הם רואים את חברות הקונגרס אילהן עומאר ורשידה טליב, וגם את מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי, שנפגש עם עמיתו זריף ותדרך אותו כיצד להתמודד עם טראמפ. 

האיראנים בהחלט יכולים להגיד לעצמם שכל מה שדרוש זה להחזיק מעמד - עד נובמבר 2020. קיימת אפשרות שהנשיא טראמפ יפסיד, ויוחלף בידי נשיא דמוקרטי שמעוניין לפתח את הדטאנט עם איראן והמוסלמים, ולהפנות את הלחץ נגד האיש הרע האמיתי במזרח התיכון, כלומר אל מדינת ישראל. בתקשורת הזרם המרכזי של השמאל האמריקני מקבלת איראן האסלאמיסטית עיתונות חיובית יותר מישראל. גם ראש ממשלת ישראל, שניהל כמעט לבדו את המערכת הבינלאומית נגד איראן, תלוי עכשיו על בלימה. אולי בעוד פחות משלושה שבועות יחליטו אזרחי ישראל שהם מעדיפים להקיז דם בעזה, ולהשאיר את ההתפשטות האיראנית ופרויקט הגרעין שלה לטיפול "העולם"; כלומר יחליטו להדיח את נתניהו בבחירות.

תודה על המאמץ

טראמפ ראוי לחיזוק על שהכניס את ידיו לבוץ האיראני, הפלשתיני, הסיני והצפון־קוריאני, אבל נדמה שברוב החזיתות האלו הוא מדשדש. ארה"ב החמירה את הסנקציות כלפי טהרן, אבל את האגרופים נותנת ישראל

בעניין כמו איראן צריך כיוון, צריך מנהיג מוביל, וצריך לראות תוצאות, כלומר שהגורם הנלחם יהיה "ווינר". המזרח התיכון לא אחיד. בסוריה האיראנים כושלים, אם לא מובסים, ושם יש "ווינר": ישראל, צה"ל, המוסד וראש הממשלה נתניהו. 

אבל האיראנים מסתכלים גם על תימן. על ההצלחות של המורדים החות'ים. בירושלים רואים בזירה החות'ית־תימנית שדה ניסויים, ושם מי שכושלים הם הסעודים. בגלל פרשת רצח העיתונאי חאשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, הקונגרס האמריקני הפסיק את הסיוע לסעודים במלחמת תימן. גם איחוד האמירויות נסוג מהזירה. כל זה מעודד מאוד את האיראנים, שמסייעים למורדים החות'ים. 

אחד הדברים ששינו את דעתו של טראמפ היה הסירוב של אבו מאזן להפסיק לשלם למחבלים ולמשפחותיהם // צילום: אי.פי 

נשמעים גם קולות משמעותיים מאוד, החל מהמועמד לנשיאות ברני סנדרס וכלה בחברות הקונגרס עומאר וטליב, שמדברים על הפסקת הסיוע הביטחוני לישראל. במשוואה הדמוקרטית, למרות הצהרות הנאמנות של חברי קונגרס וסנאטורים למדינת ישראל, ישראל מלוהקת כבעיה גדולה אם לא בצד של הרעים ממש; ואילו הפלשתינים הם הטובים, והאיראנים אהודים.

אם צפוי מפנה חיובי שיצביע על שינוי משמעותי במדיניות איראן, כלומר כניסה למו"מ על הסכם משמעותי שיכלול רכיבים חשובים מעבר להסכם הגרעין, זה יקרה רק אחרי שטראמפ ייבחר פעם נוספת לנשיאות בעוד שנה ושלושה חודשים, אם ייבחר.

טראמפ מדשדש בזירות המשמעותיות שבהן בחר להתמודד. הוא אכן ראוי לחיזוק על עצם הנכונות להכניס את ידיו לבוץ שבאותן זירות - צפון קוריאה, סין, איראן והפלשתינים - וייתכן שאלמלא ההיסטריה של הקונספירציה הרוסית, הוא היה מצליח יותר. אבל במו"מ עם צפון קוריאה לא נרשמה התקדמות משמעותית, למעט ההימנעות ממסלול ההתנגשות. גם עסקת המאה מדשדשת, לפי גורמים שמכירים את הנושא מקרוב.

בניגוד לדימוי הרווח, טראמפ לא היה החלטי לגבי יחסו לראש הממשלה נתניהו בתחילת הדרך. שני דברים שינו את דעתו, או ליתר דיוק, חיזקו אצלו נטייה מסוימת. בפגישה הראשונה שלו עם אבו מאזן בבית לחם לפני יותר משנתיים, ביקש מיו"ר הרשות הפלשתינית צעד שנראה לו הגיוני: שיפסיק את התשלומים למחבלים ולמשפחותיהם. אבו מאזן סירב, והגדיל להוסיף קללות בנוסח "ייחרב ביתך". התשובה שלו שכנעה את טראמפ שפני הפלשתינים לא בהכרח לשלום. 

בעניין איראן, המבצע המדהים של הבאת ארכיון הגרעין מלב טהרן חיזק אצל טראמפ את האמונה בצורך להיאבק בה. הוא רואה באירוע כזה הוכחה לכך שישראל, בהנהגת נתניהו, דבקה במשימה, לוחמת, נחושה ומוכנה לקחת סיכונים גדולים; ממש כמו הפעולות שראה העולם כולו השבוע בסוריה ובלבנון, שם ישראל השמידה, לפי ה"טיימס" הלונדוני, מערכת חיונית לפרויקט הטילים של חיזבאללה. 

הבעיה העיקרית היא שארה"ב בהנהגתו של טראמפ אמנם החמירה מאוד את הסנקציות הכלכליות, אבל לא משתמשת באגרופים נגד האייתוללות, וספק אם תשתמש אי פעם בעתיד. מי שכן משתמש באגרופים, או בעצם באיזמלים חדים, כדי להכאיב לאיראנים - זו ישראל.

ביטוח מגן 

אחת הסיבות לכך שטרם פרץ עימות בצפון היא מבצע מגן צפוני לחיסול המנהרות. ברגעים כאלה חשוב לזכור מי היה השר היחיד שהתנגד

האיראנים בוחשים ומנסים לערער את היציבות בכל מקום במזרח התיכון, כולל במגרב. שם הם מתערבים, באמצעות השגרירות שלהם באלג'יריה, לטובת מחתרת הפוליסריו הנאבקת בממשלת מרוקו. החרפת הטרור במערב סהרה תביא לתוצאה הרצויה מבחינת איראן: גל פליטים נוסף שיימלטו ממרוקו לאירופה. בסוריה ובירדן, נוסף על ההתעצמות הצבאית הידועה, הפכו האיראנים קברים של דמויות שיעיות מימי ראשית האסלאם למקומות קדושים. בדרום ירדן הם ניסו לסמן לפחות קבר אחד כזה, של ג'עפר בן עלי. בד בבד, הם הציעו למלך עבדאללה לספק את כל צורכי הגז של ירדן, כדי שלא תממש את הסכם הגז עם ישראל. עבדאללה סירב להצעה הנדיבה, בייחוד כשהבין שמדיניות קברי הקדושים השיעים נועדה לטלטל את ממלכתו.

במצב הזה ישראל יכלה לשבת ולא להתערב בתהליך בניין הכוח של אויביה מעבר לגבול. כך היה נהוג במשך שנים. בסופו של דבר היה מצטבר איום, ואחריו היתה יוצאת לדרך פעולה שנחשבת קזוס בלי, והתוצאה הידועה: מלחמה גדולה של מאות ואלפי הרוגים. היה יוצא אחד מן הכלל, והוא סיכול פיתוח נשק גרעיני. אהוד אולמרט, נוסף על השמדת הכור בדיר א־זור, ביצע גם כמה פעולות נגד העברת נשק לחיזבאללה. נתניהו הפך את זה לתפיסה כוללת של מערכה מתמשכת למניעת היווצרות חזית נוספת בסוריה, ומניעת יכולת לירי טילים מדויק בידי חיזבאללה. שותפים מלאים לאסטרטגיה הזאת היו הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט והרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי, שלצד ראש המוסד יוסי כהן לוקחים את המערכה הזו למקומות דמיוניים; או בעצם, למקומות שהאיראנים לא דמיינו.

אחת הסיבות לכך שלא פרצה מלחמה, למרות הגברת הפעילות של צה"ל, היא מבצע מגן צפוני. ישראל גדעה את שתי היכולות של חיזבאללה, שהיו בגדר שובר־שוויון: יכולת העברת כוחות גרילה אל העורף האזרחי בגליל באמצעות מנהרות; והיכולת לשתק את ישראל, באמצעות מאות טילים. כדאי בכל זאת לרשום כאן, לפחות לתזכורת, שהשר היחיד שהתנגד למבצע חיסול המנהרות בגבול לבנון היה שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן. 

מתקדמים לאחור

סתיו שפיר פרסמה השבוע מאמר שבו טענה כי תנועת ה־BDS אינה פרוגרסיבית. לא בטוח שהיא צודקת

סתיו שפיר פרסמה השבוע מאמר חד־משמעי נגד תנועת ה־BDS באתר "פורוורד", כתב העת השמאלי היהודי, ששורשיו בעיתון היידיש "פורבערטס". בעניין הזה צודקים אנשי השמאל בישראל, שטוענים תמיד כי במאבק על דעת הקהל בחו"ל, נציגי השמאל לרוב יעילים הרבה יותר מנציגי הימין. הבעיה היא שבשנים האחרונות נציגי שמאל קיצוני, דוגמת מנכ"ל בצלם חגי אלעד, מזמן אינם מגינים על ישראל. הם הזיזו את הקווים האדומים למקומות שלא כדאי להזכיר. לא במקרה היה חגי אלעד אחד מאלה שמתחו ביקורת חריפה על סתיו שפיר בטענה שתקיפתה את תנועת החרם היא בגידה במאבק. הכותרת שלה: BDS איננה פרוגרסיבית.

בזה אני לא בטוח שהיא צודקת. אילהן עומאר, שמוגדרת כ"פרוגרסיבית", מצולמת עם הקאודילו הטורקי הפרוגרסיבי ארדואן. וחמאס, שמנהל את המאבק של עזה נגד ישראל הציונית, גם הוא פרוגרסיבי, וזאת מהטעם הפשוט שחלקים בשמאל אימצו את הגישה הקומוניסטית של החלוקה לשני המחנות. אם הציונות היא רוע היסטורי, אז מי שנלחם בה שייך למחנה הטוב. לכן סתיו טועה לגבי "הפרוגרסיבים" וצודקת לגבי ישראל, אף שבמאמרה היא מבקשת להפריד בין ישראל שלה, הפרוגרסיבית, לבין ישראל הלאומנית הריאקציונית של נתניהו.

מקצוען, לא צייצן

העיתונאי ברט סטיבנס הוא זן נדיר על רקע הבורות המושלת כיום בתקשורת האמריקנית. מתברר שיש עוד אנשים שעומדים במילתם

אני מכיר את העיתונאי ברט סטיבנס, בעל טור ועורך ב"ניו יורק טיימס", זוכה פרס פוליצר, כבר כעשרים שנה. זרם הביבים של הטוויטר פנה השבוע נגדו ומאיים לשטוף אותו. איש אקדמיה כינה אותו פרעוש וסטיבנס ענה לו בדוא"ל אישי. באופן בסיסי, הוא הזכיר לו שמדובר בבני אדם. אף אחד לא הזכיר את המילה ההיא, אבל כאשר עיתונאי יהודי בכיר מוכרז במדיה החברתית כחרק, זה יכול להקפיץ את הפיוז לאנשים רגישים.

סטיבנס היה ונשאר אדם חושב וכותב מזהיר, שבולט משכמו ומעלה על רקע זרמי הבורות והטיפשות המושלים היום בתקשורת האמריקנית. ראה פרשת אילהן עומאר ורשידה טליב. סטיבנס היה מאותם ילדי פלא מעטים בעיתונות. מאחר שהוא אינטלקטואל חסר עכבות מנעוריו, הוא לא עבר דרך גיל ההתבגרות הרדיקלי־סוציאליסטי ומאז שהוא כותב הוא ליברל שמרני. 

כששהה בארץ כעורך ה"ג'רוזלם פוסט" בתחילת שנות האלפיים, ראה מקרוב זירות פיגוע רצחניות, עוד לפני הניקיון שאחרי. בראיון שערכתי עם סטיבנס לפני שעזב חזרה לאמריקה, בתחילת שנת 2004, הבטיח שתמיד יגן על ישראל. בנושא הזה הוא לא עשה שום פליק־פלאק, ועמד במילה שלו.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו