ט' באב: יום אבל לאומי, לא רק דתי

1. "בעוד המקדש בוער, בזזו החיילים (הרומים) כל דבר שנפל לידיהם והרגו בהמוניהם את מי שתפסו: לא חמלו על קשישים ולא על עוללים ולא הדרו פני נכבדים, אלא המיתו זקנים וטף, כוהנים והדיוטות כאחד. המלחמה רדפה והקיפה את כל המעמדות והכריעה את כולם – בין שהגנו על עצמם, בין שהתחננו על נפשם. רעש הלהבות המתפשטות למרחק רב ענה כהֵד לאנקות הנופלים, ומשום גובה הגבעה וגודל הבית הבוער, נדמה היה כי העיר כולה עולה בלהבות, ואי אפשר היה להעלות על הדעת שאון גדול ומחריד מן הרעש ההוא". כך מתאר יוסף בן מתתיהו את מה שראו עיניו בקיץ שנת 70 (בתרגומה של ליזה אולמן). 

2. תשעה באב אינו תאריך דתי בלבד; בעיקר מדובר בתאריך לאומי. חורבן המקדש היה שיאו (ושמא: סופו) של חורבן הארץ בכלל וירושלים בפרט. המרד הגדול שפרץ בקיץ 66 לווה בהקמת ממשלה יהודית עצמאית בירושלים, שאף הטביעה מטבעות "לחירות ציון". חורבן ירושלים ושריפת המקדש סימנו אפוא גם את אובדן עצמאותנו.

עם פרוץ המרד שלח נרון קיסר את אספסיינוס לדכא את מרד היהודים. מסעו החל בשנת 66 בצפון, עם החרבת הגליל העליון והתחתון ולאחר מכן כיבוש ערי החוף והשפלה, ורק אז פנה להדק את טבעת המצור על ירושלים. לאחר מינוי שלושה קיסרים כושלים בשנת 68', הוכרז לבסוף אספיינוס ביולי 69' לקיסר האימפריה הרומית, ומינה את בנו טיטוס להשלים את המלאכה. לאחר מות אביו, ירש טיטוס את כסאו כקיסר. 

במסורת של עמנו, לא במקרה מונו מחריביה של ירושלים לקיסרי האימפריה הרומית. כך בישר רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס, על מסורת עתיקה שירושלים תיפול רק בידיו של שליט אדיר. הוא ציטט את נבואת ישעיהו, איש ירושלים מהמאה ה-8 לפנה"ס: "...וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל". הלבנון היה שם צופן לבית המקדש, ולפי פרשנות חכמינו, רק אדם "אדיר" יפיל אותו. בפרספקטיבה היסטורית, הופיע כאן דפוס אנטישמי ידוע, המתקיים עד היום בכל אתר: המכה ביהודים (או משמיץ את מדינת ישראל) זוכה לתהילת עולם. 

3. אכן, תשעה באב אינו מועד דתי בלבד, אבל מוכרחים להודות שהעיקרון הדתי (הצום, מנהגי האבלות, הקינות וקריאת מגילת איכה) שימר את הזיכרון הלאומי. באמצע המאה ה-19 פרסם משה הס את ספרו "רומי וירושלים". הוא חיבר בין תחייתו הלאומית של העם האיטלקי ושחרור רומא, לבין תחייתו הלאומית של העם היהודי ושחרור ירושלים: "עִם שחרורה של עיר הנצח על נהר הטיבר, יתחיל גם שחרורה של עיר הנצח בהר המוריה". 

הס, שהיה רחוק משמירת מצוות, דיבר על הקשר שאי אפשר לנתקו, בין התחיה הלאומית לבין הגרעין הדתי השוכן בתוכה. מסקנתו הייתה שאי אפשר להפריד את זהותו הלאומית "ממורשת אבותיי, מארץ הקודש ומעיר הנצחים". וכך התוודה: "הנה שבתי, מקץ עשרים שנות התנכרות, ואני עומד בתוך עמי, משתף עצמי בחגי שמחתו ובמועדי אבלו, בזיכרונותיו ובתקוותיו, במלחמותיו הרוחניות אשר מבית פנימה ואשר עם עמי תרבות" (בתרגום ישורון קשת). 

שני הצדדים הללו התקיימו מאז ומתמיד בזהותנו כעם: המסורת הדתית (הכוללת מרחב רוחני ואינטלקטואלי אדיר) והמסורת הלאומית. ובמינונים שונים (המשתנים מקבוצה לקבוצה בתוכנו) אפשר לראות שהא בהא תליא. 

4. האבל בתשעה באב, כולל הצום, אינו עניין לדתיים או שומרי מצוות בלבד. הוא ביטוי לסולידריות עִם העם, עם הביוגרפיה שלו, עם כאביו הלאומיים, ובעיקר עם הזיכרון הארוך, שבלעדיו לא היינו צולחים את מוראות ההיסטוריה. חכמינו ביטאו זאת באמירה שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. הסתכלו סביבכם ביום הזה וזיכרו, ללא השמירה על תשעה באב, ספק אם היינו מצליחים לחזור ארצה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו