עושה חיל: מרד בישיבה - והתגייס לגולני

"שלושה שבועות אחרי שהגעתי לישראל החלטתי שנמאס לי, שאני לא מסוגל יותר. הייתי בודד, לא היה לי יותר כוח. ישבתי בחדר, לא אכלתי כלום, שתיתי המון אלכוהול וקיוויתי למות".

כשזישה ליבה, או בשמו המקוצר "זי", מספר על הפעם האחרונה שבה קיווה למות, לפני כשלוש שנים, קולו רועד. המילים יוצאות מפיו בקושי רב.

אנחנו נפגשים בכניסה למגורי החיילים בבסיס האימונים של חטיבת גולני, רגע לפני סוף האימון המתקדם בגדוד 12. השיחה מתחילה בעברית אבל עוברת מהר מאוד לאנגלית, כי "העברית שלי הרבה יותר טובה משהיתה, אבל יש עוד דרך לעבור". ברקע נשמע שיר של אמינם ולצליליו רצים טירונים, מטפסים על חבלים ויורדים לשכיבות סמיכה.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

מדי פעם נשמעות יריות מהמטווח הסמוך, אבל זישה בעולם משלו. בן 19 בסך הכל, עם סיפור חיים שאין גם לבני 60. מעשן סיגריה אחרי סיגריה, מתאמץ לדבר, כאילו המילים שייצאו ממנו יצליחו להרגיע את השדים. החיילים מסביב מביטים בנו. אחד מהם צועק אליו באנגלית, "עכשיו תהיה סלב, זי?" והוא מחייך. 

• • •

אם הייתם אומרים לזישה בן ה־13, נער בר מצווה הלבוש בחליפה ובמגבעת, שמראשו מסתלסלות פאות ארוכות, שבתוך שש שנים הוא יהיה לוחם בגולני, ושהוא יאהב את ישראל - הוא היה צוחק עליכם.

הוא נולד בניו יורק כבן בכור למשפחה מחסידות באבוב, חסידות אולטרה־חרדית קטנטנה בת 4,500 משפחות, שחיות בעיקר בניו יורק ובלונדון. בגיל שנתיים עברה המשפחה לשכונת סטמפורד היל בלונדון, שם נולדו אחיו וארבע אחיותיו.

"מבחינת אנשי החסידות, יש אותם, ויש את כל יתר החרדים. הם היו אומרים לנו שאנחנו אנשי הקדושה, ששאר החרדים הם 'רק' דתיים, ושמי שחובש כיפה סרוגה לא יהודי. ומי שלא יהודי, לא ראוי לחיות בכלל. 

"בבית הספר של הקהילה למדנו בעיקר לימודי קודש, חוּמש, גמרא והלכה. בשעות האחרונות של היום למדנו טיפה מתמטיקה. אפילו לא למדנו לדבר באנגלית, אלא רק קצת קרוא וכתוב. דיברנו ביידיש, ולא ידעתי אנגלית עד שעזבתי את הבית.

"אף פעם לא היתה לנו אפשרות לדבר עם אדם שאינו מהחסידות. כשהייתי עובר ברחוב, היו יורקים עלינו, צועקים לנו 'יהודים ארורים' ו'יהודים מלוכלכים'. האנשים היחידים שהכרתי מחוץ לחסידות היו השכנים הגויים, שלהם אמרתי שלום בבוקר, או ניצלתי כדי להדליק אור בשבת.

"בגיל 10 ראיתי ברחוב פרסומות לסמארטפונים. הכל שם היה נוצץ. זה היה הטריגר הראשון, שבעקבותיו התחלתי להבין שיש בחיים יותר ממה שמספרים לנו, שיש עולם מחוץ לחסידות. הבנתי שאני לא רוצה להיות כמו כולם.

"התחלתי לסדר את הפאות, בניגוד לחסידים האחרים, שנהגו ללכת בפאות מפוזרות ומבולגנות. התחלתי להכניס את הציצית למכנסיים. זו היתה הפעם הראשונה שבה עברתי את הקו האדום, כי מבחינת החסידות, כל דבר זה קו אדום".

אתה זוכר את הפעם הראשונה שלא שמרת שבת?

"בטח. זה היה בגיל 12. עישנתי סיגריה בשבת, והייתי בטוח שסלע ענק ייפול מהשמיים וירסק אותי. הייתי באמת משוכנע שאמות באותו רגע. והייתי לבד. לא היו לי חברים שיעשו איתי דברים כאלו".

"אני רוצה להפוך את העלייה שלי לרשמית, כדי להשלים לפחות שלוש שנות שירות". בטקס קבלת הכומתה, בחודש שעבר // צילום: אפרת אשל

תוצאות המרד הקטן שלו היו קשות. הוא הוחרם על ידי חברי הקהילה, וספג אלימות ומכות מילדים בבית הספר. אבל זה לא הרתיע אותו. 

"בגיל 13 לקחתי את הכסף שקיבלתי לבר המצווה שלי, ובלי ידיעת הוריי, הלכתי לקנות אייפוד. לא היה לנו אינטרנט או מחשב בבית, ורציתי לדעת מה הטכנולוגיה הזאת. בהתחלה הקשבתי למוזיקה לועזית. כשאבא שלי לקח לי את האייפוד, קניתי אייפוד טאץ'. הייתי משלם 50 ליש"ט בשבוע לאינטרנט נייד, שזה סכום כסף אדיר, בלי שהוריי ידעו על זה דבר".

"הסתובבתי עם מודם סלולרי נייד בכיס, וכל היום הייתי יושב בשירותים של הישיבה וגולש באינטרנט. קורא על תרבויות אחרות ועל נושאים שונים בעולם, שאף אחד לא סיפר לנו עליהם בבית או בישיבה. לאט־לאט זה הפך למרד של ממש. כשאבא לקח לי את הטלפון, קניתי חדש. עד גיל 14 כבר היו לי שישה טלפונים".

• • •

בגיל 14 גורש זישה מהישיבה אחרי שנתפס מחזיק טלפון סלולרי, איסור חמור במיוחד בחסידות. כשנסע עם בני משפחתו לארה"ב לרגל חתונה משפחתית, החליטו הוריו לשלוח אותו לפנימייה במונסי, פרבר חרדי של ניו יורק. שם התברר לו מחיר המרד שלו. 

"המקום הזה היה עינוי, פשוטו כמשמעו. היו שם כל מיני חוקים משוגעים, מטורפים, כמו בכלא. היינו מתעוררים בחמש בבוקר ונוסעים מהפנימייה לישיבה. בפנימייה לא היו לנו מקלחות ובמקום זה הלכנו למקווה.

"במקלחות של המקווה נאסר עלינו להשתמש בסבון משלנו, כי זה נחשב כמו כניעה לשטן ולתרבות המערב. במקום זה השתמשנו בשמפו משותף. אחרי המקלחת היינו נכנסים למקווה, שהיה בור מים מגעיל שטבלו בו מדי יום 60 נערים, ושהמים בו אף פעם לא הוחלפו. המשגיח היה מוודא שאנחנו לא מתגנבים בחזרה למקלחת. 

"בזמן שהיינו בלימודים, היו בודקים את התאים שלנו בפנימייה, לוודא שאין בהם דברים אסורים, למשל ממתקים בלי ההכשר המתאים".

גם בפנימייה הוא סומן כטראבל מייקר. "לי ולשלושת החברים היחידים שלי שם היו טלפונים סלולריים, גם הם השיגו אותם ללא ידיעת הוריהם. היינו ישנים כשהטלפונים עלינו, וביום החבאנו אותם בתוך ספר גמרא חתוך, כדי שאם אנשי הישיבה יערכו עלינו חיפוש, לא ימצאו אותם. 

"היה אסור בתכלית האיסור להחזיק נגן מוזיקה. אבל היה אפשר לקחת מהמורים בהשאלה נגן, שעליו מוקלטים שיעורים של רבנים. על הנגנים היו מדבקות 'מאושר'. אז אני והחברים שלי מצאנו שיטה: אני דאגתי להיכנס לצרות, וכשקראו לי לשיחה אצל המשגיח או ראש הישיבה, הייתי גונב מדבקה כזאת ומדביק אותה על הנגן שלי. 

"זה היה סיכון לא קטן. אם מצאו אצל מישהו נגן מוזיקה, היו קונסים אותו באלף דולר, וזה היה קורה לפעמים. שילמתי גם מחיר חברתי, כשאמרו לכל התלמידים בישיבה לא לדבר איתי, כי אני יכול לקלקל אותם". 

"לא רציתי להיות כמו כולם". זישה כנער בישיבה

זישה וחבריו נתפסו לבסוף, והעונש שלו היה כבד במיוחד: הוא סולק מהפנימייה. "את החברים שלי לא סילקו, כי להורים שלהם היה כסף, והם תרמו לישיבה". 

הוא חזר ללונדון, שם חיכה לו עימות עם אביו. "רציתי ללמוד בישיבה שבה מותר להחזיק טלפונים, ושהתלמידים בה יוצאים לעבוד חצי מהיום, אבל אבא שלי לא הסכים. אמרתי לו שהאפשרות השנייה היא שאשאר בבית, אבל הוא חשב שיצליח לשכנע אותי.

"אחרי חמישה חודשים בבית, שבהם שיחקתי בטלפון ולא עשיתי כלום, הוא נכנע וארגן לי עבודה". האירוניה, אותה עבודה ראשונה, בגיל 15, היתה בחברת טלפונים, תוצאה של קשר של אביו לבעלי המקום.

אמו חלתה במהלך השנים פעמיים בסרטן. "תמיד היו לה תורים אצל רופאים, ולפעמים היינו קמים בבוקר, והיא היתה בבית חולים. אבל אף פעם לא דיברו על זה בבית, ואם הייתי שואל אותה או את אבא שלי, הם היו כועסים.

"בפעם הראשונה שהיא חלתה, חבר של אבא שלי ניגש אלי בבית כנסת והאשים אותי שאני זה שגרם למחלה שלה, בגלל שמרדתי. כאב לי מאוד. זו היתה הפעם הראשונה שבה שקלתי להתאבד".

היה שלב שבו חשבת "לחזור למוטב"?

"היו פעמים שחשבתי שאולי יש בי משהו מקולקל, ואולי כדאי שאשתנה. שזה לא שווה להילחם בהורים שלי ובדת שלי. מדי פעם הייתי שומר שבת או מתפלל שלוש פעמים ביום. בחלק מהפעמים הייתי משוכנע שהדת חייבת להיות הדבר הנכון, כי לא יכול להיות שלימדו אותי שקרים במשך שנים. בזמנים אחרים עשיתי את זה רק כדי לשמח את ההורים שלי. אבל זה לא הרגיש לי נכון, לא הרגשתי מחובר לכלום".

• • •

מבעד למדי ה־ב' שלו, על החזה, מציץ קעקוע גדול: ברקוד ענק עם הכיתובים באנגלית "לא חלק מהמערכת שלכם" ו"חופשי, 10 בדצמבר 2016".

"זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי - היום שבו חתכתי את הפאות שלי", הוא שולף צילום של בחור עטור פאות ארוכות, תיעוד מעולם אחר. "הייתי בן 16. כבר לפני כן, כשהתחלתי לעבוד, הפסקתי ללבוש את החליפה ולחבוש את המגבעת, ובכל פעם שהסתפרתי, קיצרתי קצת את הפאות. אבל לא הייתי מסוגל לחתוך אותן לגמרי, כי ידעתי שזה יכאב מאוד להורים שלי. אני אוהב אותם מאוד. חייתי אז חיים כפולים. בבית הייתי חרדי, ובחוץ - חילוני לגמרי".

ההורים שלך לא הרגישו כלום?

"הם חשדו, אבל לא ידעו שכבר החלטתי לצאת בשאלה. היו להם עדיין ציפיות ממני, למרות שהם כבר הבינו שלא אעשה כל מה שהם רוצים. כבר לא הייתי חלק מהארוחות המשפחתיות, כי היינו רבים על דברים מטופשים. הפריד בינינו קיר של קרח. ידעתי שהדרך היחידה שבה אוכל לחיות את החיים שלי כמו שרציתי זה להמשיך ולמרוד. 

"באותו זמן גם לא שמרתי כבר כשרות. הייתי הולך למקדונלד'ס וקונה צ'יזבורגר. זה היה מראה ביזארי, חרדי בפאות וצ'יזבורגר. הרגשתי שאני משקר להם ולעצמי.

"סולל לי דרך משלי". זישה בבסיס האימונים בגולני // צילום: אפרת אשל

"ערב שישי אחד, כשביליתי עם חברים חילונים שהכרתי בלונדון, סיפרתי להם שאני רוצה לחתוך את הפאות, כי לא הרגשתי חלק מהקהילה, ולא רציתי להיות דומה להם בשום דרך. ידידה שלי אמרה שאני צריך ללכת אחרי הלב. 

"למחרת, בשבת, קמתי לקראת הצהריים. כל המשפחה שלי ישבה לארוחת שבת. הלכתי לשירותים, חתכתי את הפאות, שמתי קפוצ'ון על הראש וברחתי מהבית. הסתובבתי בחוץ שעות. אחרי צאת השבת אבא שלי ניסה להתקשר אלי בלי הפסקה, אבל התעלמתי.

"חזרתי הביתה בשעה מאוחרת. קיוויתי שאבא שלי כבר יהיה במיטה, אבל הוא היה במטבח, אכל עם אמא שלי ואחת מאחיותיי הקטנות, שהיתה אז בת 13. 

"כשהם ראו אותי, אחותי התחילה לבכות, ואמא שלי התחילה לצרוח. אבא שלי ישב בשקט מוחלט והסתכל עלי בשוק. הוא אף פעם לא חשב שאעשה דבר כזה, כי מעולם לא אמרתי לו שאני רוצה לעזוב את החסידות. הוא חשב שיום אחד הכל יסתדר, שהחיים שלי יתיישרו, ואחזור להיות נער חסידי. 

"אמרתי לאמא שלי לשתוק, לא עניין אותי אז מנימוסים או מכיבוד הורים, והלכתי לישון. בבוקר התקשר אלי גיס של דוד שלי, שגר במאה שערים. הוא סיפר לי שהוא בביקור בלונדון וביקש שניפגש.

"נפגשנו בפארק ליד הבית, ואז הוא אמר: 'ההורים שלך לא רוצים אותך יותר בבית'. אמר שיהיה מוכן לארח אותי אצלו בירושלים. חזרתי הביתה, אספתי את הדברים שלי, והוריי קנו לי כרטיס טיסה לארץ. אחרי חמישה ימים כבר הייתי בישראל".

זו היתה הפעם הלפני־אחרונה שבה ראה זישה את בית ילדותו ואת אחיו וארבע אחיותיו. מאז ועד היום הוא ביקר שם בחטף עוד פעם אחת, רגע לפני שהתגייס.

הוא נסע לקרוב משפחתו במאה שערים. משם נדד לביתר עילית, לגור בביתו של חרדי, שהסכים להלין אותו תמורת כסף שקיבל מאביו ו"להחזיר אותו למוטב".

"היה לי קשה מאוד בישראל. דיברתי כל הזמן בטלפון עם החבר שלי הרשל, חסיד שגר בלונדון. הוא ידע שאני עובר תקופה קשה וביקש שאתקשר אליו אם אני צריך משהו או קשה לי.

"שלושה שבועות אחרי שהגעתי לארץ נכנסתי לדיכאון. הסתובבתי בעיר בלי לעשות כלום, הרגשתי לבד לגמרי. שוב שקלתי להתאבד. בשיא הדיכאון שלי, הרשל התקשר. שאל מה קורה, ואמרתי לו שאני בדיכאון כבד ושנמאס לי מהחיים. 

"הוא קנה לי כרטיס טיסה ללונדון, ועברתי לגור עם המשפחה שלו במשך חודשיים. הוא סידר לי חדר אצל ההורים שלו בעיר ועזר לי למצוא עבודה בנגרות. בגיל 17 כבר עברתי לדירה משלי". 

זישה השיל מעליו באופן סופי כל סימן לדת, כולל שמו, והחל לכנות את עצמו "זי". במשך שנה וחצי עבד בבניית מטבחים, ובערב היה בעיקר שותה את עצמו לדעת.

"עבדתי בשביל שכירות, אוכל ואלכוהול. הסתובבתי עם האנשים הלא נכונים. היינו שותים המון אלכוהול ומשתמשים בסמים. היינו מגיעים למצב שאף אחד מאיתנו לא היה יכול ללכת. ברחנו מהחיים. 

"באותה תקופה גם התחלתי לשנוא את היהדות. כשהייתי ילד, אבא שלי היה מקבל הביתה עיתון ביידיש בשם 'דער בלאט', שהוציאה חסידות סאטמר. העיתון היה אנטי־ישראלי ואנטי־ציוני, וכל החדשות בו היו נגד ישראל. לכן, כשחזרתי ללונדון, הכנסתי לעצמי לראש שיהודים זה דבר גרוע ומגעיל. הייתי ממש אנטישמי.

"שנאתי גם את ישראל. המקומות היחידים שביקרתי בהם בישראל היו הכותל המערבי, מאה שערים וביתר עילית. חשבתי שכולם בישראל הם כמו החסידים.

"אז הלכתי לקיצון השני. זה בלתי אפשרי לחיות בעולם כל כך מסוגר, ואז לצאת ולהיות אדם נורמלי. לצערי, הרבה אנשים שעוזבים את הקהילה הזו מוצאים את עצמם בכלא או בבית חולים לחולי נפש, או מתאבדים. יש לי חבר שמאושפז עכשיו בבית חולים לחולי נפש, ועוד כמה שהתאבדו".

• • •

אחרי שהעביר כמה חודשים בהרס עצמי, הגיע היום ששינה את חייו של זי בפעם השנייה.

"אבא שלי, שהתגעגע אלי למרות הכל, בא לבקר אותי בלונדון עם אחותי הצעירה ביותר, שהיתה אז בערך בת שנתיים וחצי. היא דיברה איתי וכל הזמן אמרה 'אמא שלי', וכשניסיתי להסביר לה שהיא גם אמא שלי, היא התנגדה. ואיך היא תדע? לא ראיתי אותה מאז שהיתה תינוקת קטנטנה. זה היה כל כך כואב.

"הגעתי הביתה והתחלתי לערבב דברים. שתיתי המון אלכוהול ולקחתי כמה כדורים, שאני לא יודע בדיוק מה הם היו. יצאתי עם חברים, ובהתחלה היה בסדר, אבל אז התחלתי להזות. ראיתי דברים והייתי בטוח שאנשים הולכים לרצוח אותי. התחלתי להקיא. הדבר האחרון שאני זוכר זה שהתעוררתי בבית חולים עטוף בצינורות. 

"רצו לאשפז אותי במוסד גמילה, אבל סירבתי. אמרתי שאני רוצה לעשות את זה בעצמי, ידעתי שאני לא יכול להמשיך להשתמש בסמים, כי הבנתי כמה זה רע לי. הבנתי שאני צריך לשנות את החיים שלי". 

הרשל עזר לזי להצטרף למועדון יהודי מקומי, שמסייע לצעירים יהודים עם בעיות במשפחה והיסטוריה של שימוש בסמים. במועדון הוא פגש מדריך בשם חיים מרבס, ששירת בצה"ל וניסה לשכנע את הצעירים לשקם את חייהם, בין השאר באמצעות שירות בצה"ל. 

"בהתחלה אמרתי שאין שום סיכוי בעולם שאני מתגייס, כי הייתי מאוד אנטי־ישראל. אבל ככל שדיברנו על ציונות ועל ישראל, על כך שלא כל יהודי הוא כמו אלה שהכרתי, נפתח בי משהו. התחלתי להבין שאולי יש עולם אחר. למדתי עוד ועוד על ישראל, וככל שלמדתי יותר, כך התאהבתי יותר במדינה הזו". 

זי החליט להתאמן לקראת שירות צבאי. "בכל יום רצתי והתאמנתי בקרב מגע פעמיים בשבוע, עם מדריך ששירת בסיירת גולני. במקביל נרשמתי למח"ל - ארגון של מתנדבי חו"ל בצה"ל.

"כשהגעתי בפעם השנייה לישראל, רגע לפני הגיוס לצה"ל, ראיתי פתאום צד אחר. במשך שישה שבועות הייתי במכינה קדם־צבאית, למדנו שם על אהבת המולדת ועשינו אולפן. עד אז לא דיברתי עברית בכלל, ואחר כך כבר הייתי מסוגל לנהל שיחה". 

• • •

הוא התגייס בנובמבר, לגולני. "נתנו לי אפשרות לבחור לאיזו יחידה ללכת, ובחרתי בלי להסס. כמתנדב אני מחויב לשרת שנה וחצי, אבל אני רוצה להפוך את העלייה שלי לרשמית ולהיות עולה חדש מן המניין, כדי להשלים לפחות שלוש שנות שירות".

הוא מתגורר ביישוב שערי תקווה, בדירה שכורה עם שישה חיילים בודדים נוספים. מצהיר שהוא "מורעל" על גולני ומגדיר את המחלקה שלו כמשפחה. עכשיו, לאחר שסיים את האימון המתקדם בחטיבה והפך ללוחם מן המניין, הוא כבר מרשה לעצמו לחלום על קורס קצינים. במקביל, מפתח זישה קריירה חובבנית בהיפ הופ, בשם הבמה "Z-Force". בשנה האחרונה כבר הוציא ארבעה סינגלים.

"אני לא בטוח שאצליח בעולם המוזיקה, אבל זו דרך להוציא את המצוקה ואת האגרסיות. בכל פעם שאני בדיכאון, אני יושב לכתוב, וכשאני רוצה להוריד משהו מהלב, אני נכנס לאולפן ושר. זה עוזר לי להתמודד". 

בד בבד עם החיים החדשים שיצר לעצמו, הוא התחיל גם לשקם את הקשר עם הוריו. "חודש לפני שהגעתי לישראל, אבא שלי הזמין אותי לבר מצווה של אחי בלונדון. ישבתי שם, כחילוני גמור עם כיפה על הראש, והייתי במרכז תשומת הלב. זה היה מאוד מוזר ומביך.

"לפני כמה שבועות אבא שלי ביקר אותי בישראל, והוא בא שוב אחרי ההשבעה. בילינו ביחד, ניסינו לגשר על הפער הגדול שנוצר בשנים האחרונות. אמא שלי והאחיות בחרו לא לבוא".

בחודש שעבר קיבל זי את הכומתה החומה בטקס ההשבעה בצומת גולני. יחד עם עשרות חבריו הוא צעק את השבועה לצה"ל ולמדינה, ובחזה נפוח מגאווה, הצטרף רשמית ללוחמי גולני.

לצידו עמד יהונתן, לוחם בגדוד 12, שהפך עבורו למעין אח מאמץ. "פגשתי את זי ברכבת וזיהיתי שהוא טירון צעיר בגדוד", אומר יהונתן. "שוחחנו כל הנסיעה. התרגשתי מסיפור החיים שלו ומהשאיפות שיש לו.

"בסוף הנסיעה שאלתי איך קוראים לו, והוא סיפר שקוראים לו זי, קיצור של זישה. אמרתי לו שזאת סגירת מעגל בשבילי - סבתא שלי, בת 95, ניצלה מהשואה על ידי דוד שלה, זישה, שמת באושוויץ. בזכות אותו דוד, שאמר לסבתא שלי רגע לפני מותו שלא תשכח מי היא, אני הלכתי לגולני.

"נתתי לזישה במתנה את תג החטיבה שלי, והפכנו לחברים. עכשיו באתי להשתתף בטקס קבלת הכומתה שלו, וזה היה מרגש מאוד". 

אני שואל את זישה אם הוא סולח לאביו, והוא מהסס. "כעסתי עליו, לא אשקר. אבל האמת היא שגם הבנתי מאיפה זה בא. את השקרים שאמרו לו, אמרו גם לי. קשה להורים כשהילד שלהם עוזב את כל מה שהם מאמינים בו. כל מה שהם רצו זה שאהיה חסיד טוב, ובמקום הילד זישה, הם קיבלו את החייל זי. אני מבין גם למה קשה להם שאגיע אליהם הביתה. הם חוששים שהאחים שלי ילמדו ממני. אני מקווה שהאחים שלי ימצאו את דרכם, כי קשה לחיות בחסידות הזאת".

יש לך קשר עם אמא שלך?

"בשלוש השנים האחרונות ראיתי אותה שלוש פעמים, הפעם האחרונה היתה לפני שנה, כשביקרתי אצלם לפני שבאתי לישראל להתגייס. כשאקבל חופשה מיוחדת אטוס ללונדון ואבקר אותם. אף אחד לא יוכל לעצור אותי, אני מתגעגע אליהם יותר מדי". 

יש משהו שאתה מתחרט עליו?

"עשיתי המון טעויות בחיים, ולמדתי מהן. ברור שאם הייתי חושב לעומק, לא הייתי מתחיל לעשן או להשתמש בסמים. אבל הדברים האלה הביאו אותי למקום שבו אני נמצא עכשיו. האם אני שמח שעשיתי אותם? ודאי שלא. זה נורא. אבל אם לא הייתי משתמש בסמים, אם לא הייתי שותה - אולי עד היום הייתי אנטישמי שונא יהודים.

"שנאתי את אלוהים, שנאתי את כולם, והיום אני סולל לי דרך משלי. התחלתי ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי. אני מאמין באלוהים, ומאמין שהכל קרה לי מסיבה מסוימת.

"אני מקווה שבאמצעות הסיפור שלי יטפלו בחסידות הזאת, והאנטישמיות תיפסק. ברור לי שהם לא התנכלו לי על רקע אישי, אלא כי זאת מערכת מתוסבכת ומקולקלת, והיא צריכה להיסגר. גם אם בתיאוריה יש להם כוונות טובות, בדרך אנשים טובים נפגעים.

"חשוב לי שאנשים בחסידות יכירו יהדות אחרת. לכן גם הוצאתי את המוזיקה שלי. אני רוצה להוכיח שאי אפשר להפיל אותנו, שאי אפשר להפיל אותי". 

hanangreenwood@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו