חלקה הראשון של פרשת מסעי עוסק במסעותיהם של בני ישראל במדבר בדרכם הארוכה ממצרים לארץ ישראל. אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן.
הם החלו את דרכם על פי המתואר בספר במדבר למחרת חג הפסח ברעמסס, וסיימו את המסע הארוך לפני הכניסה אל ארץ ישראל, כאשר חנו על שפת נהר הירדן ומולם נפרסה ארץ ישראל. לאחר ארבעים שנים של נדודים במדבר, מגיעים בני ישראל אל הארץ המובטחת וזאת בסיומה של דרך ארוכה ותלאות רבות שעברו בדרכם.
אין כל סיבה אמתית לנדוד במדבר סיני שמפריד בין מצרים לארץ ישראל זמן רב כל כך. ניתן לחצות את חבל הארץ הקיצוני הזה מהר הרבה יותר. הליכה רצופה ומאומצת הייתה מביאה את בני ישראל בתוך מספר שבועות לפתחה של ארץ ישראל. אך המסע ארך ארבעים שנים – שנים שבדיעבד התברר כי היו משמעותיות ביותר בעיצוב הזהות של בני ישראל. בתקופה זו הם "נסעו" ו"חנו", התקרבו והתרחקו שוב ושוב מארץ כנען. הם עברו משברים שונים בעוד "יהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה." הם קיבלו את התורה במעמד הר סיני; הקימו את המשכן שבו הציבו את ארון הברית ובו לוחות הברית; מינו נשיאים ובעיקר התגבשו כעם בעל זהות דתית וחברתית מובהקת. הם הגיעו לארץ ישראל מוכנים הרבה יותר מכפי שיצאו אליה ארבעים שנים קודם לכן.
מתברר כי המסע הארוך הזה היה מכונן ומשמעותי ביותר. המעבר מאתר לאתר, העצירה וההליכה– שוב ושוב בין יותר מארבעים תחנות חניה והשתהות – היו בעלי משמעות גדולה ביותר עבור בני ישראל והם שאפשרו להם להתגבש כעם.
חוקרי מדע הדתות מדגישים את חשיבות הדרך הארוכה, המסוכנת, הקשה והמפרכת בחוויית המסע והעלייה לרגל. במחקריהם הם נותנים דגש רב לתלאות, למשברים, לקושי הפיסי ומנטלי, לרעב והצמא שעוברים הנוסעים בדרכם הארוכה אל סוף המסע. כל אלו הן חוויות שמעצימות במידה רבה את החוויה של ההגעה אל היעד הנכסף.
משה רבנו האריך במכוון את הדרך // צילום: EPA
נראה כי זו הייתה מטרתם של אהרון ושל משה רבנו כאשר הנהיגו את בני ישראל בדרכם במדבר. הם האריכו במכוון בדרך ולא הובילו את עמם ישירות לפתחה של ארץ ישראל, משום שהבינו את חשיבות המסע ואת עוצמת הנדודים במדבר כחוויה מעצבת עבור בני ישראל. היוצאים ממצריים שעוזבים את סיר הבשר ויוצאים אל דרך לא ידועה ואל ארץ לא מוכרת – ארץ כנען – חייבים לעבור תהליך של חיברות והתגבשות. תהליך זה הופך אותם מפרטים, ממשפחות ומקבוצות שונות – לעם אחד. המסע הקשה שנמשך לאורך ארבעים שנים של צעידה במדבר, מגבש אותם סביב זהות חברתית ודתית מאוחדת והופך אותם לעם – עם ישראל.
כיום כבר איננו יוצאים למסעות גדולים כמו בעבר. המודרניזציה מאפשרת לנו להגיע ממקום למקום במהירות ובבטחה הרבה יותר מן העבר. היכולת שלנו לעלות על המטוס ולהגיע אל הקצה השני של העולם, חיסלה במידה רבה את עוצמת המסע ואת התהליך האישי והפנימי המשמעותי שעוברים הנוסעים. בעבר הנוסעים יצאו לדרכם שלעיתים הייתה צרופה בסכנות גדולות, ובעיקר מבלי לדעת מה צפון להם בהמשך הדרך, האם כלל יגיעו ליעדם הרחוק והנכסף והאם יחזרו בשלום לביתם.
אך יש כאלה מביננו שעדיין מחפשים את החוויה הזו והופכים את ה"טיול הגדול" לטקס מעבר משמעותי בחייהם ולחוויה רוחנית משמעותית. רבים נוסעים לדרום אמריקה, לדרום מזרח אסיה ולפינות נידחות של כדור הארץ ופוסעים ב'טרקים' מסוכנים. ברור כי המטרה בטיולים אלו היא לא רק לראות נופים עוצרי נשימה ולפגוש בתרבויות אחרות, אלא גם ובעיקר להשתתף במסע של חיפוש וגילוי עצמי. זהו מסע שמסמל עבור רבים מן הצעירים במדינת ישראל מעבר מחיי הנעורים והשירות הצבאי אל החיים הבוגרים ואל המחויבויות המצפות להם בעתיד.
האם התנסות זו דומה במשהו למה שעברו בני ישראל במדבר? בספק רב. החוויה של הנדודים במדבר והמסע הרוחני שעשו בני ישראל במדבר, מעמד מתן תורה והכניסה לארץ ישראל היו חד פעמיים ובעלי משמעות רבה. זו הסיבה שהטקס הבולט ביותר של העם היהודי הוא קריאת ההגדה של פסח, חיבור המספר את סיפור היציאה ממצרים, ההגעה לארץ ישראל וכינונו של עם ישראל.
פרופ' דורון בר הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות וגיאוגרף היסטורי העוסק בחקר התפתחות המקומות הקדושים בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו