החתונה שלא היתה

למונח גבורה יש לא מעט הגדרות, ומשותפת לכולן היכולת לפעול מול סכנות, תוך הקרבה עצמית. שתי קבוצות קטנות של גיבורים, שהתקבצו לפני 49 שנים בעיר לנינגרד ובעיירה פריוזרסק שבצפון־מערב האימפריה הסובייטית, הבינו היטב בפני איזו סכנה הם עומדים, ומה עלולה להיות ההקרבה שתידרש מהם. במקום שאפילו מחשבה סוררת היתה יכולה לסכן את בעליה, 16 יהודים אמיצים, שבהם גברים, נשים ואפילו שתי נערות, העזו לתכנן את החמור מכל - בריחה מבריה"מ. 

"הרעיון הראשוני היה להתחזות לחבורה שנוסעת יחד למסיבת חתונה, לקנות את כל הכרטיסים לטיסה אל העיר מורמנסק, ובמהלכה לגרום לטייסים לסטות מהמסלול לכיוון פינלנד, ומעבר לה, לנורבגיה או שבדיה", נזכר אריה חנוך, אחד מ־16 האמיצים. סיפור הכיסוי הזה הוליד שם קוד שהשתרש - "מבצע חתונה". 

שערי בריה"מ היו באותה עת נעולים לגמרי. אזרח סובייטי לא אמור היה לצאת ממנה, שהרי על פי גרסת שליטיו, היה לו המזל לחיות ב"גן העדן הסוציאליסטי". המחשבה שמישהו יבקש, מרצונו, לעזוב את בריה"מ לארץ קפיטליסטית איימה לפורר את שקרי התעמולה הסובייטית, על אחת כמה וכמה כשהמבקש הוא יהודי והיעד שלו מדינת ישראל השנואה. 

הניצחון המזהיר של ישראל במלחמת ששת הימים היה בבחינת זריקת מרץ שהעירה את התודעה הלאומית של רבבות יהודים מאחורי "מסך הברזל". הם החלו להפיץ באופן מחתרתי ספרות יהודית והעלו בקשה לתת להם לעלות לארץ האבות. רובן הגדול של הבקשות סורבו, ורק למספר קטן ביותר של יהודים (במיוחד פנסיונרים, נכים ומקרים סוציאליים אחרים שהיוו מעמסה על האוצר הסובייטי) הותר לצאת. 

הוגה רעיון הבריחה דרך האוויר היה מארק דימשיץ ז"ל, טייס צבאי בעברו וטייס מטוסים קלים בהווה, שידע כי בשל הרקע הצבאי שלו השלטונות לעולם לא יאפשרו לו לעזוב את בריה"מ. "מארק שיתף את הילל בוטמן ז"ל, שאצלו הוא למד עברית, וזה העביר אותו לדיון בוועד הקבוצה הציונית המחתרתית של לנינגרד, ואחר כך של בריה"מ כולה", מפרט חנוך.

"בוועד התגלעו חילוקי דעות. מול התומכים הנלהבים בחטיפה, שנמצאו בלנינגרד, ריגה, קישינב, התייצבו המתנגדים, שטענו כי המעשה ישחק לידי השלטונות ויעניק להם תירוץ לחנוק את כל הניצנים של ההתעוררות היהודית. אנשי הוועד החליטו להעביר לממשלת ישראל את השאלה האם יש מקום למבצע כזה".

כצפוי, תשובת ישראל הרשמית היתה לאו נחרץ. אולם, זה לא שכנע את כל פעילי המחתרת הציונית שרעיון החטיפה התפשט בקרבם. אחד מאלה שסירבו לוותר היה אדוארד קוזנצוב, איש צעיר שבגיליונו כבר היה מאסר בן 7 שנים באשמת תעמולה אנטי־סובייטית. "המדינה הטוטליטרית הזאת הכניסה אותנו לפינה", מסביר קוזנצוב. "הרגשתי שחייבים לקרוא תיגר על מכונת הדיכוי הזאת, ויהי מה. באופן אירוני אפשר לקבוע ש'הגיבור' האמיתי בפרשה הזאת היתה המדינה הטוטליטרית - בלעדיה לא היינו מסוגלים לקום ולדרוש את מה שמגיע לנו".

קוזנצוב כמובן מצטנע. הגיבורים האמיתיים היו הוא וחבריו, שהחליטו להוציא את תוכנית החטיפה אל הפועל, אף שהניחו כי הקג"ב כבר עלה עליה. פעילים רבים מדי כבר נחשפו לרעיון. לחלקם הוצע להצטרף, חלקם הסכים וחלקם לא, אך ברור שבמדינה מלאת מלשינים הדברים כבר אמורים היו לדלוף למשטרה החשאית. חנוך לא שולל גם האזנות - באחד ממפגשי התכנון שהתקיימו ביער הם שמו לב לרכב שהתקרב אל החבורה כמה פעמים, ולא מן הנמנע שהיה מצויד במכשור האזנה.

 

"צריך להיות לא נורמלי"

כך או אחרת, מטרתו העיקרית של המבצע היתה להראות לכל העולם את המצוקה של היהודים הכלואים מאחורי "מסך הברזל". במקרה של הצלחה קיוו המתכננים לערוך מסיבת עיתונאים עם נחיתתם בשבדיה ולספר בה לכל מי שמוכן לשמוע שמיליוני יהודים מוחזקים בבריה"מ בניגוד לרצונם. אך גם הכישלון של החטיפה לא נראה בעיניהם כאי הצלחה, כי הרי להתקוממות עצמה יש ערך עצום.

"חשוב מאוד להבחין בין המעשה שלנו לבין חטיפות המטוסים למטרות טרור", מדגיש חנוך. "להאשים אותנו זה כמו להאשים אסירי מצפון שבורחים מבית הכלא. גמרנו אומר שבשום מקרה לא נפגע באיש - לא בטייסי המטוס ולא באחרים. כדי להימנע מאלימות ולא לסכן את הטייסים - הוכנסו שינויים לתוכנית.

"במקום מטוס גדול התמקדנו בכלי טיס קטן יותר, ואותו החלטנו לתפוס בזמן נחיתת ביניים בעיירה פריוזרסק, כדי שנוריד ממנו את הטייסים ונשאיר אותם במנחת. כל כך דאגנו להם שהוחלט להביא עימנו אוהל, שבו רצינו להשאיר את הטייסים כדי שלא יתקררו בצינת הבוקר. בנוסף, הכנו מכתב שנוסח על ידי יוסף מנדלביץ' למקרה שניתפס או נמות - פירטנו בו את המניעים והסברנו אילו ערכים נעלים באנו לממש". 

מיותר לשאול אם הבנתם את הסכנה.

"צריך להיות קצת לא נורמלי כדי לעמוד כך מול המדינה הטוטליטרית החזקה בעולם. עם זאת, הסתכלנו על הסכנות באופן מפוכח. ידענו שיש סיכוי גבוה שהצבא הסובייטי יפיל את המטוס, וזיהינו את המעקב אחרינו, שלקראת יום המבצע, 15 ביוני, נהיה כמעט גלוי. הבנו שכך או כך ניעצר וניזרק לכלא לשנים רבות".

 

קרן של תקווה

ב־15 ביוני שתי קבוצות החוטפים העתידיים - זאת שהיתה אמורה להמריא מלנינגרד - וזאת שתוכננה להצטרף בנחיתת ביניים - נעצרו. בעקבותיהם נעצרו פעילים מהמחתרת הציונית. במשפטי לנינגרד ובמשפטים נוספים השלטונות הסובייטיים הפעילו מכבש לחצים למען יראו וייראו - הפעילים נידונו לשנות מאסר ארוכות בעוון "בגידה במולדת", ודין שני המתכננים הראשיים - מארק דימשיץ ואדוארד קוזנצוב - נגזר למוות. בניגוד לציפיית השלטון, לעונשים היתה השפעה הפוכה. 

"כששמעתי את גזר הדין, ידעתי שמסתכלים עלי מיליונים, יהודים ולא יהודים, ובהם גם השליטים של בריה"מ", נזכר קוזנצוב. "ידעתי שאסור לי להראות פחד". המעשה הגדול של אנשי "מבצע חתונה" הדהד בעולם כולו. הלחץ הבינלאומי הביא להמתקת גזרי דין המוות. חשוב אף יותר, יהודי בריה"מ לא הושתקו - נוכח התעוזה של 16 הגיבורים, הדרישות לעלות לישראל רק גברו. 

רוב נוסעי הטיסה שלא המריאה שילמו על המרד נגד בריה"מ בשנות מאסר ארוכות ומלאות סבל בל יתואר. חלקם כבר לא בחיים, אולם אלה שעדיין עימנו אומרים שהיו חוזרים על המעשה שוב. 16 אנשים פשוטים הפכו לקרן של תקווה עבור מיליונים שחיו באופל מוחלט. איך זה נגמר כולם יודעים: גל העלייה של שנות ה־70 וגלי העלייה של שנות ה־90 פרצו אל חופי ישראל ושינו אותה לעד. אנשי "מבצע חתונה" היו הסדק הראשון, סדק שבלעדיו לא היינו זוכים בגלים הגדולים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו