עזה תחילה

מערכת הבחירות 2019 ב' נפתחת כשרצועת עזה מרחפת מעליה כמו עננה שחורה וכעורה. זו לא מערכת הבחירות הראשונה שמתקיימת לצילה של מתיחות ברצועה, אולם הפעם נראה כי המערכה שם גורלית מתמיד. לא כי עזה השתנתה. עזה היא אותה עזה. החמאס הוא אותו חמאס. אבל היחס הכללי למדיניות הממשלה באשר לעזה השתנה גם השתנה. 

זה תקופה שמתנהל בשמאל קמפיין להוקעת נתניהו. הפן האידיאולוגי והפוליטי זז הצידה, מחשש כי מדובר במקרה אבוד - הציבור בימין נקודה, והחל מסע להפרדת נתניהו מהימין ומהימין ממנו. מערכת בחירות זו נפתחת בשאלה שצפה ועולה בחוגים שונים במחנה הימין - אולי נתניהו הוא בכלל נטל. אחרי חודשים ארוכים של ניסיונות אינטנסיביים מצד יאיר לפיד, בני גנץ, ואפילו אלדד יניב ואהוד ברק, להחדיר את המסר כאילו לא הליכוד הוא הבעיה, גם לא הימין, אלא רק נתניהו, המסר יכול להתחיל לחלחל. 

כמובן שאת הכוונה האמיתית מאחורי הקמפיין, שזוכה לחיבוק רחב גם בכלי התקשורת המובילים, הם מסתירים. כל רצונם הוא לזכות לראשונה זה עשור לפייר־פייט. לקרב הוגן של שווים מול שווים. לתחרות עם אנשים ברמה שלהם. נתניהו הוא בליגה אחרת. יריביו הם הראשונים שמודים בכך. לכן הם יעשו הכל כדי לסלק אותו מהזירה ולנהל קרב הוגן. כי מה שקורה בעשור האחרון, כשנתניהו מוביל את הימין, זה פשוט לא כוחות. 

הסיבה שכעת, בפעם הראשונה עשויים להיווצר סדקים בין נתניהו למחנה שאותו הוא מוביל, היא התנהלותו של נתניהו עצמו. כי הביקורת משמאל לא היתה חודרת אלמלא היתה לה אחיזת מה במציאות. מחוללי הסדקים הם לא רבים אבל משמעותיים.

נתניהו פנה לעבודה להקמת ממשלה, כולל מסירת אג'נדות מובילות לידיהם כמו פסקת ההתגברות, הביטחון ועוד. גם שיתוף פעולה מסוים עם הסיעות הערביות התגלה בשבועות האחרונים. אבל לכל אלה אפשר למצוא הסבר ולהמשיך הלאה. בחשדנות, אבל להמשיך. אלא שבכל הנוגע להתנהלות ברצועת עזה, אין הסבר ולא יהיה הסבר כל עוד המדיניות הנוכחית ממשיכה. 

בשבוע שעבר ובתחילת שבוע זה נרשמו עשרות שריפות של בלוני תבערה שנחתו בשטח ישראל. אין דבר משפיל מזה, כשברקע נמשכים הדיווחים על המשך העברת עשרות מיליוני הדולרים לחמאס באין מפריע, ובעוד צה"ל יושב בחיבוק ידיים אל מול חוליות הנפץ והבערה. 

אין דבר שפל יותר מוסרית מאשר המציאות הנכפית על תושבי הדרום, ששם ילדים לא מסתובבים יותר במושב ובקיבוץ ללא ליווי הוריהם, וכל תושב שני מוכה פוסט־טראומה. ואין פוצה פה ומצפצף.

כל זה מתרחש במציאות פוליטית גועשת, שבה האופוזיציה משמאל מטפסת על הליכוד, מציגה את ראש הממשלה כנרפה - אפילו בלי להציע אלטרנטיבה ברורה ואפקטיבית - ולהדוף, תוך ניצול המצב, את הטענות כי הם שמאל. הנה, הם אומרים, אנחנו יותר ימנים מנתניהו כי יש לנו תוכנית לוחמנית לגבי עזה, בעוד לראש הממשלה ושר הביטחון יש תוכנית כניעה.   

לזכותו של נתניהו ייאמר כי בניגוד לחשד המיידי שניסו להדביק לו, הוכח פעם אחרי פעם שהוא אינו משעבד את ביטחון ישראל לצרכים פוליטיים, למרות הפיתוי הברור שלו לעשות כן. היום זה כבר די ברור לכולם, שנתניהו לא ייצא למלחמה או פעולה צבאית, גם אם יידע בוודאות שיעניקו לו ניצחון בבחירות וכן להפך, שהימנעות מכך תפיל אותו. מנגד, אין זה אומר שמדיניותו אכן נכונה. 

 

הכסף ממשיך לזרום

לא רק ההבלגה על בלוני התבערה מושחתת מוסרית, אלא גם ההפקרה לגורלם של חיילי צה"ל שנהרגו במהלך פעולה צבאית בעזה, הדר גולדין ואורון שאול, שממשיכים להיות מוחזקים בידי ארגון הטרור באין מפריע.

לפני שלושה שבועות התקיים כינוס של מועצת הביטחון של האו"ם, שהפתיע את המערכת הדיפלומטית הישראלית. הכינוס עסק בגורלם של השבויים והנעדרים בזירות השונות ברחבי העולם, ובסופו אף התקבלה החלטה. על פי ההחלטה, המחייבת את כל המדינות החברות באו"ם, יש להחזיר חללים ונעדרים, שנפלו כתוצאה מעימות, זאת על פי החוק הבינלאומי ההומניטרי, ויש לעשות זאת, נאמר בהחלטה, בכל מקום שבו מתנהל הסכם על הפסקת אש או תהליך שלום כתנאי לתהליך וכצעד בונה אמון בו. 

כינוס מועצת הביטחון לא נעשה לבקשת ישראל, אלא בכלל הובל על ידי כוויית הנמצאת גם היא באזור עימות מתמשך. אבל ההחלטה שהתקבלה נוגעת ישירות אלינו. לא רק מדינות מחויבות להחלטה, אלא גם, כמובן, אנשי האו"ם, מהמזכ"ל ועד שליחיו. במילים אחרות, מרגע קבלת ההחלטה - כל כניסה של שליח האו"ם למזרח התיכון לרצועת עזה צריכה להיפתח בדרישה להחזרת הנעדרים. זה לא קורה. שליח האו"ם ממשיך להיכנס לעזה ולדבר אך ורק על המצב ההומניטרי השברירי ברצועה. 

אבל לא בטוח שהוא אשם. אף אחד לא ביקש ממנו או דרש ממנו לנהוג אחרת. לא ממנו ולא ממזכ"ל האו"ם. מועצת הביטחון העניקה פתח אדיר למדינת ישראל להחזיר את שבוייה, אבל היא ממאנת לעבור בו. ולא בפעם הראשונה. לפני שנתיים וחצי הגיעה משפחת גולדין לשגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, ויחד עם המשפטן הקנדי הבכיר, מומחה זכויות האדם ארווין קוטלר, שוחחו איתה על אחריות האו"ם בהשבת החיילים, שנהרגו ונשבו במהלך הפסקת אש שיזם האו"ם.

היילי הזדעזעה לשמע הדברים והתחייבה לפעול. כמה חודשים אחר כך, בדצמבר 2017, התכנסה לבקשתה מועצת הביטחון ודנה בעניין. בני משפחת גולדין, שנכחו בדיון, נדהמו כבר אז לראות איך האמריקנים דוחפים את הנושא יותר מהנציגים הרשמיים הישראלים.

הכספים שמועברים לרצועה בכמויות היו יכולים להיות תנאי מושלם להחזרת החטופים, אבל איש לא מציב את זה כתנאי. יתרה מכך, המדינות התורמות עוברות על החוק כשהן מעבירות את הכסף לחמאס בעודו עובר על החוק הבינלאומי. אבל הכסף ממשיך לזרום בנתיבו באין מפריע.

 

זהבה שאול ולאה גולדין // צילום: אורן בן חקון

 

לפני שבועיים אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הקמת צינור הגז לרצועת עזה. כבר לפני שנה היתה המועצה אמורה לאשר את התוכנית, אולם המהלך התעכב לאחר שחמי גולדין, אחיו של הדר, הגיע לישיבה והבהיר כי העברת גז לרצועה היא עבירה על החוק הבילאומי, כל עוד חמאס לא משחרר את הנעדרים. בשל הדרישה העבירה המועצה את ההחלטה לדרג המדיני. שם אושר המהלך באין מפריע והפרויקט יצא לדרך. 

דונלד טראמפ, כמו גם נתניהו, מאמינים בשינויים המתרחשים באמצעות מנופים כלכליים והשקעות במקומות הנכונים. כוח הכסף מניע את העולם, יוצר ופותר סכסוכים, זה נכון. אך הוא אינו יכול להיות תחליף לערכים ולמוסר בסיסיים שעליהם מושתתת חברה.

קטאר, שמפזרת כספי שוחד לכל עניין ולכל מטרה (כולל על הזכות לארח את המונדיאל), יכולה לפרנס גם לא מעט ישראלים על הדרך, וגם צינור הגז יביא לפרנסה ללא מעט עובדים והון לא קטן לכיסם של כמה מחשובי הטייקונים. זה אמנם חשוב, אבל יש אידיאות חשובות בהרבה. אם נזנח אותן, נגלה שהמדרון למטה רק בתחילתו.  

 

שלושה ראשים, מחנה אחד

ניצחונו של עמיר פרץ במפלגת העבודה היא מכה לא פשוטה לתוכניות הקאמבק של אהוד ברק. אמנם כבר לפני ההתמודדות הכין ברק את הקרקע ופגש את פרץ כמה פעמים, אולם פגישות אלה עסקו בעיקר בסתימת משקעי העבר. בניגוד לפרץ, אצל איציק שמולי וסתיו שפיר התשתית לאיחוד מלא של העבודה ומפלגת ברק, בראשות ברק, כבר הונחה.

לו היה אחד מהם מנצח, יכול היה ברק להתיישב ביום שלישי בלילה מול פסנתר הכנף בביתו רחב הממדים ולנגן נעימות עליזות. הכיבוש הושלם. העבודה נפלה לידיו כפרי בשל, וזאת בלי שנאלץ להצטרף למדמנת הבחירות הפנימיות עם הפעילים והעסקנים הדביקים. 

זה לא קרה. אם המו"מ עם פרץ ייכשל, עשוי ברק למצוא את עצמו בפני דילמה לא פשוטה. תוכנית האב, שהצדיקה מבחינתו פיצול בשמאל, היא רק אם הדבר יביא לאיחוד. ריצה של שלושה ראשים במחנה אחד: כחול לבן, שיוכלו לגזול קולות מהימין. מפלגת ברק - יחד עם העבודה ומרצ, שתרכז אליה את קולות מחנה השמאל, והרשימה הערבית המשותפת שתצטרף לגוש חוסם נגד נתניהו אחרי הבחירות. אולם, אם בסופו של דבר ימצא את עצמו ברק לבד, ללא איחודים משמעותיים, לא רק שהבסיס לקיומו נשמט, אלא שהדבר מעמיד את הגוש כולו בפני סכנת קריסה, כאשר אחת המפלגות לא תעבור את אחוז החסימה. 

בינתיים נהנה ברק ממומנטום מסוים, כאשר גורמים רבים בשמאל ובתקשורת מרימים לו ולמפלגתו. לא ברור עד כמה קרדיט זה יחזיק ציבורית. נכון שלעומת ברק, ראשי כחול לבן נראים יותר כמו חבורת פנסיונרים מנומנמים שמעדיפים לשחק ברידג' בארבע אחרי הצהריים מאשר לנהל קמפיין, אבל גם הרעב והאנרגיות שאיתם בא יתחילו להישחק בשלב מסוים. 

ברק יכול להתחייב מפה ועד הונולולו שלא ייכנס לממשלת נתניהו "בשום תנאי ובשום שלב", אבל שום נחרצות ותקיפות לא יוכלו לכסות על העובדה שברק ייכנס גם ייכנס לממשלה באם תהיה לו הזדמנות לכך. הוא עשה זאת בעבר. ויעשה זאת שוב. שור מועד. 

נראה שלנתניהו יש אינטרס מובהק שברק יצליח. סרטון הבחירות הראשון שהוציא הליכוד בקמפיין 2019 ב' הוא דווקא נגד ברק. עוד לפני שקיבל בקושי שישה מנדטים בסקרים, כבר קיבל טיפול אישי מנתניהו. יגידו הציניקנים שברק בכלל עובד בשביל רה"מ: מוריד את כחול לבן ממרום מושבם, ולבסוף נכנס לממשלתו מהדלת האחורית כפי שעשה בדיוק לפני עשור.

אבל האמת מורכבת יותר. לנתניהו יש אינטרס ברור בקרב מול ברק, ואילו הדבר היה תלוי בו היה מוביל לקרב ראש בראש מולו ולא נגד בני גנץ. הבייס של נתניהו לא רק מתנגד לברק, אלא ממש מתעב אותו. בפעם הקודמת היה לו אמנם את לפיד, אבל אין מה להשוות. ברק זו ליגה אחרת של שטנה ומשטמה. יותר אפילו מציפי לבני. 

אבל זה כמובן יכול לעזור רק אם ברק גדול. אם המפלגה החדשה תחזיק 7-6 מנדטים בסקרים ולא תתרומם, לא יוכל נתניהו להמשיך להתייחס אליהם וייאלץ לעבור לגנץ, לפיד וחבורתם.  

 

המועדפים של המשטרה

מחאת יוצאי אתיופיה ככל הנראה לא תשפיע על מערכת הבחירות. בתוך זמן לא רב היא עלולה להישכח, וכבר ביומה הראשון איבדה את אהדת הקהל עם גילויי האלימות והוונדליזם שליוו אותה. 

הזעקה היוצאת מפיהם של אנשי העדה כנה וכואבת. ישראל היא לא ארה"ב של שנות ה־60 ובטח לא דרום אפריקה של שנות ה־80, אבל לא נמצאת במקום טוב ואין מקום לטאטא את המציאות מתחת לשטיח. יוצאי אתיופיה השתלבו בחברה הישראלית לכל אורך ורוחב גווניה ורבדיה. אין כמעט ישראלי אחד שאין לו חבר, או כמה, מאנשי העדה שעימם נמצא בקשרי ידידות. במקום העבודה, בשכונה, בבית הכנסת.

זה נכון כשמדובר באינדיבידואל. אבל כקבוצה, עדיין זוכים בני הקהילה ליחס שונה. בשכונות שבהן מרוכזים יוצאי אתיופיה בערים השונות, אין הקצאת משאבים דומה לשאר חלקי העיר. ההזנחה בדרך כלל ניכרת בכל מקום. פחות נקי שם. החינוך זול וחסר. שירותים עירוניים בסיסיים פחות תכופים והרווחה לא עומדת בקצב.

לכן התחושה היתה, עם פרוץ המחאה, כי אין מוצדקת ממנה. הודעות התמיכה וגילויי הפרגון, כולל של נהגים שעמדו בפקקים וכתבו וצייצו תוך כדי ברשתות החברתיות, היו כמעט מקיר לקיר. עד גבול מסוים; שנחצה בשעות הערב, ועימו התפוגגה התמיכה והאמפתיה.

שריפת מכוניות ורעולי פנים משליכים חפצים אינם אירועים שהעין הישראלית רגילה לראות והבטן לספוג. אלה כבר לוקחים את כולם למחוזות אחרים, ממקומות אחרים ועמים אחרים. רוצים להתנהג כמו ערבים בשטחים? אין בעיה, המשטרה תטפל בכם כמו שמג"ב וגולני מטפלים בהם. רוצים להתפרע כמו הסורים והתוניסאים באירופה? משטרת ישראל תעמוד מולכם כמו משטרת צרפת מולם. כך גם תתרסק המחאה וגם התמיכה הציבורית תצנח לאפס ותתחלף בעוינות. כך שלא נראה שהדבר ישרת מטרה של איש. 

בינתיים צומחת תופעה מדאיגה של משטרה שלוקחת לעצמה את החירות להחליט איזו קבוצה אפשר להכיל ולספוג, לאפשר לה לחסום כבישים ולהתפרע, לעומת מוחים אחרים, שהפרות הסדר שלהם נענות בהרבה פחות סבלנות. נראה שאיש במשטרה לא יוכל להכחיש שמחאות שזוכות לעידוד תקשורתי ואהדה ציבורית יזכו גם ליחס מועדף מצד אוכפי החוק, בעוד מחאות אחרות, שעליהן לא מדווחים או מוצגות בצורה שלילית בתקשורת, יכובו ביד קשה ותקיפה. השאלה היא מהו מדד הפופולריות שלפיו עובדת המשטרה, מי קבע אותו ומדוע אין מדובר ברמיסת עקרון השוויון בפני החוק. בגלל שאין מי שישאל את השאלות, אין גם מי שייתן את התשובות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו