להמראה האחרונה ורווית הרגשות משדה דב אמש, קדמו יותר מ־80 שנה של היסטוריה תעופתית רבת מאורעות. השדה הקטן נפתח בספטמבר 1938, עם קו יומי לחיפה וקו בתדירות של שלוש טיסות בשבוע לביירות. אורך המסלול המקורי היה 400 מטרים ורוחבו 40 מטרים. לאחר ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה, הפעילה "ההגנה" את השדה והפכה אותו לבסיס של חיל האוויר בהקמה. טייסת "נמר", שהכילה 21 מטוסים, היתה הראשונה לפעול בו ואליה הצטרפה טייסת "האריה", שעסקה בצילומי אוויר.
לאחר הקמת המדינה שימש שדה דב לבסיס של טייסת א' של חיל האוויר. השדה הופצץ על ידי המצרים במלחמת העצמאות, ובהתקפה נהרגו חמישה ונפצעו תשעה. אחד מארבעת המטוסים המצריים הופל וטייסו נפל בשבי. בתום המלחמה הוקמה בשדה דב "טייסת 100".
בשנות ה־50 הפך שדה דב לשדה אזרחי בעיקר למטוסים פרטיים, למטוסי סיור של משטרת ישראל ולמטוסי ריסוס. באוגוסט 1959 העבירה ארקיע לשדה דב את מטוסי הדקוטה ורכשה מטוסי הנדלי פייג' דארט הראלד, שקיצרו את זמן הטיסה לאילת לכ־50 דקות. חיל האוויר הרחיב את פעילותו בשדה ודחק את המפעילים הפרטיים לשדה התעופה הרצליה. ארקיע החלה להפעיל טיסות גם לחיפה, לשדה עטרות וגם למחניים בגליל העליון.
לארקיע הצטרפו גם חברות דוגמת שחף, סנונית, אלרום וכנפי העמק, שהפעילו טיסות לשדות תעופה קטנים. בשנות ה־90 הצטרפה ישראייר לטיסות סדירות לאילת. בעשור האחרון צומצמו הטיסות האזרחיות, ויצאו מהשדה טיסות יומיות סדירות רק לאילת, לחיפה, לראש פינה ולעין יהב.
בשנת 2018 עברו בשדה דב 831 אלף נוסעים בכ־80 אלף המראות ונחיתות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
